בהפסקה בין ההרצאה של בוג'ה לבין
המרחב הפתוח, בסופשבוע התרבותי, קלטה אוזני את אחד החברים הצעירים מזמזם לעצמו
בשקט "מה יפית האביב, בשדה באחו". רגע התת מודע הזה מיצה בעיניי
את האירוע כולו.
השיר הזה הוא משירי סדר פסח הקיבוצי. הוא
סמל, בעבורי, למהות התרבות שלנו. התרבות אינה רק המפגש, הכיף, ההירתמות – אף שכל
אלה חשובים ביותר והם ממהותה של התרבות הקיבוצית. אך התרבות היא תוכן. התוכן שלה
הוא ביטוי לערכים שלנו. התרבות הקיבוצית היא בראש ובראשונה תרבות יהודית. כיהודים –
התרבות היהודית היא התרבות שלנו והאתגר שלנו הוא היכולת לצקת לתוכה את ערכינו
ותכנינו; הערכים הציוניים, ערכי ההתיישבות, ערכי הערבות ההדדית, הצדק החברתי,
השיתוף והשוויון. סדר פסח הקיבוצי הוא המופת של תרבות יהודית מתחדשת, בחינת
"כזה ראה – וחדש". להכיר את המורשת, להתחבר אליה, לשאוב ממנה, ולהמשיך
ליצור אותה, להחיות אותה, להתאים אותה לימינו ולאורח חיינו, לא כמדקלמים מצוות
חכמים מלומדה, ולא כאורחים בתוכה, אלא כבני בית ובעלי בית, הממשיכים לשאת את דגלה.
התרבות שלנו היא יצירה עצמית, וסדר פסח
הקיבוצי הוא היצירה היהודית הציונית הגדולה והחשובה ביותר שיצר הקיבוץ, שראוי
להיות מופת לתרבות הקיבוצית כולה ובפרט למעגל השנה ומעגל החיים היהודי – ותרומתנו
לתרבות היהודית ישראלית בכללה.
וכך, בתוך הסופ"ש הייחודי, דווקא אותו
רגע מקרי, האיר בעיניי את כל שחלף עליי לאורך הסופ"ש.
****
את המפגש בשבת פתחתי בקריאת קטע מתוך עלון
דגניה א' משנת 1921. דגניה, אם הקבוצות, הייתה אז בת 11. קבוצת יחפנים קטנה,
שנאבקה על קיומה הפיזי, התמודדה עם עוני ומחסור, לעתים עד פת לחם. אבל עלון היה
לה, שפעל תדיר, והקטע שבחרתי לקרוא, נכתב כדו"ח לאקוני, ענייני מאוד, על
פעילות התרבות: "שלשום היה אצלנו נשף י"א לקיום המשק, שעלה יפה מאוד.
נעשית אצלנו פעולה תרבותית גדולה. יש חוג לשאלות פוליטיות, חוג לכלכלה מדינית,
סטדיה דרמטית, 'הפועל', עיתון חי, תזמורת (18 כלים), מקהלה, מלבד זה הרצאות
מקריות". זה הכל. שלוש שורות קצרות; מעט המכיל את המרובה.
שלוש השורות הללו מסבירות את עוצמתה של
דגניה, שאמתית היא ולא סמל, לא דגל ולא אות, ושמאה שנים היא אימפריה של ממש. כן,
הן מסבירות גם את עוצמתה המשקית, הכלכלית.
"תרבות בונה
קהילה בונה תרבות" – זו אינה קלישאה. התרבות הזאת בתנאים הפיזיים הירודים ההם, היא
שבנתה את דגניה. והיא גם מה שהצדיק את הסבל שהיה כרוך בחיים הקשים בדגניה באותם
ימים. התרבות בנתה קהילה שבנתה תרבות. התרבות היא אמצעי לבניין הקהילה, ולא
פחות מכך היא התכלית, היא המטרה למענה ראוי להקים קהילה, לחיות חיי קהילה.
****
כולנו
נהנינו כל כך מהשיחה עם בוג'ה, רותקנו לסיפוריו, התלהבנו בהתלהבותו. אך עם כל
התרוממות הרוח, כדאי שנבחין בדוק העצב והתסכול שבדבריו. הוא דיבר כמי שחלום חייו
מצוי במשבר כבד, בסימן שאלה.
הוא דיבר על הקיבוצים שהפריטו עצמם לדעת,
סגרו את חדר האוכל, ביטלו את בר המצווה המשותפת. מה נשאר מהם? הוא דיבר על הבדידות
של חברים בקיבוצים הללו.
הוא הציב בפנינו
תמרור אזהרה.
יש מעט קיבוצים וקהילות בישראל עם חיי
תרבות עשירים ותוססים כשלנו. ודווקא אנחנו, ולא בכדי, התכנסנו לסופ"ש כזה,
שבו ביטאנו גם לא מעט אי שביעות רצון, מהפער בין התרבות באורטל לתרבות שאליה
אנו רוצים ויכולים להגיע.
אני מאמין שהיה זה תחילתו של תהליך בחינה
של חיי התרבות שלנו, ונצא ממנו עם תרבות יצירתית, עשירה, תוססת, איכותית וערכית
עוד יותר.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
