*
הפתרון לחרם - אוקיי, הבנו. הפתרון לאיום החרם הוא להיכנע
לו.
אולי היה נכון להיכנע
לחרם הערבי על היישוב היהודי בשנות ה-30. וגם לחרם הערבי על ישראל שהוכרז ב-1951.
חכמים.
* אשמת ישראל – לפני שנבוא בטענות לכל העולם – שמא גם אנו,
מדינת ישראל, נושאים באחריות ואולי אף באשמה, להצלחות של מסע הדה-לגיטימציה נגד
ישראל, דוגמת הצטרפותה של אגודת הסטודנטים הבריטיים לחרם? האם איננו צריכים לעשות
חשבון נפש?
בהחלט כן. השיתוק של ישראל מול המערכה הזאת
לאורך שנים הוא מחדל נורא. העובדה שאין בישראל משרד חוץ שיהווה בראש ובראשונה משרד
המלחמה במערכת הדה-לגיטימציה, אלא קרעי המשרד מחולקים כתארים חסרי תוכן למען כבודם
של שרים שאינם מסתפקים בתיקיהם, והכל משיקולים זרים ומנוגדים לאינטרס הלאומי – בכל
אלה איננו יכולים להאשים אף אחד זולתנו.
מה נלין על סטודנט בריטי שאינו יודע מהחיים
שלו, שמוחו נשטף השכם והערב בהסתה אנטישמית של תעשיית השקרים, והישראלים היחידים
שהוא פוגש הם גיס חמישי מן הסוג הנחות של "שוברים שתיקה" ודומיהם? האם
הוא אשם בכך שקולה של ישראל אינו נשמע באוניברסיטה שלו? האם הוא אחראי לכך שיהדות
בריטניה אינה מאורגנת למלחמה במסע האנטישמי?
הגיע הזמן שנבין שאנו במלחמה.
* שוברים – מה ההבדל המוסרי בין חייל שימסור תחמושת לאויב
בשעת מלחמה, לבין "שוברים שתיקה" המוסרים תחמושת לאויב במערכת הדמוניזציה
והדה-לגיטימציה לישראל?
* הישראלי המכוער - בעקבות דברי ביקורת שכתבתי על "שוברים שתיקה", קיבלתי תגובות
רבות ששאלו מה רע בחשיפת פשעי מלחמה? האם צריך להשלים עם פשעי מלחמה? או במילים אחרות
- אנו מחולקים בין מי שתומכים בפשעי מלחמה, לבין "שוברים שתיקה". ההיפך הוא
הנכון, אין מי שמחנך למוסר לחימה ופועל למניעת פשעי מלחמה ולענישה על פשעי מלחמה כצה"ל.
ויש גם יש לחשוף פשעי מלחמה חריגים ובשום אופן לא לחפות עליהם. אלא שממש לא על כך מדובר.
מדובר כאן בארגון השופך שמן על מדורת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל והדמוניזציה של צה"ל,
ובמימון ממשלות זרות מכפיש בעולם את שמה של ישראל ושמו של צה"ל, ומציג את צה"ל
כצבא הרוצח ילדים ומבצע פשעי מלחמה. כלומר, גם אם חלק מן העדויות האנונימיות נכונות,
הן לבטח לא דרכו ולא מדיניותו של צה"ל. להיפך. וברור שכאשר אותו ארגון פועל בעולם,
מסייע לתעשיית השקרים נגד ישראל, גורם לכך שאותם סטודנטים שגם כך מוחם נשטף בדברי הסתה
ושקרים נגד ישראל בידי הקמפיין האנטישמי, כאשר סוף סוף הם פוגשים ישראלים, הם פוגשים
את מי שמעודדים את הקמפיין. שוברים
שתיקה = הישראלי המכוער.
* ממגננה למתקפה - "ידיעות אחרונות" ו-ynet הכריזו מלחמה ב-BDS, תנועת החרם, הדה-לגיטימציה והדמוניזציה נגד
ישראל. זהו מאבק חשוב ביותר, באחת החזיתות החשובות ביותר של ישראל כעת. מאבק שאותו
צריכה להוביל הממשלה בדרך אחרת, של מעבר ממגננה למתקפה, הכשרת אלפי צעירים
ישראליים שיצאו למתקפת הנגד הזאת – מתקפת אמת מול תעשיית השקר. יש להלהיב את העם
היהודי בגולה להתגייס למאבק הזה. יש לעודד כל יוזמה של גורמים בלתי ממשלתיים,
והיוזמה של "ידיעות" ראויה לכל שבח.
* מהפך ב"ידיעות
אחרונות" - המאבק של
"ידיעות אחרונות" בחרם, מעיד על שינוי בקו שנקט עד כה, כאשר היה מגויס
בצורה קיצונית ומבישה ל"רקלוביבי". כמובן שזכותו המלאה של העיתון להמשיך
להתנגד לנתניהו ולממשלה גם בעתיד. אולם "ידיעות אחרונות" של ערב
הבחירות, היה מאשים את נתניהו בחרם, בדה-לגיטימציה וכו', וטוב לראות שהתחולל בו
מהפך. כעת העיתון אומר את האמת הפשוטה – מדובר באנטישמיות ותו לא. ב"ידיעות
אחרונות" כותבים היום כמה מהמובילים החשובים ביותר במאבק נגד הדה-לגיטימציה;
בראשם בן דרור ימיני, ולצדו יועז הנדל ואלדד בק. יש לקוות שהקו החדש מבטא שינוי
במקבילית הכוחות בתוך העיתון, שבו לכותבים אלה יש השפעה רבה יותר.
* אופוזיציה למדינה - בניגוד ל"ידיעות האחרונות" שהוא
אופוזיציה לממשלה, "הארץ" הוא אופוזיציה למדינה. כותביו הם תומכים
גלויים בדה-לגיטימציה ובחרמות נגד ישראל. רווית הכט תקפה בחריפות את "ידיעות
אחרונות" במאמר: "'ידיעות אחרונות' מחרימים את האמת". אחת הטענות
ההזויות במאמר, היא שהצביעות שהכותבים ב"ידיעות" מייחסים להיטפלות
לישראל בעוד איראן, צפון קוריאה וסודאן משתוללות באין מפריע, היא הודאה בלתי מודעת
באשמה. איזו טענה מטומטמת. למה הדבר דומה? בבית משותף גרים אנס, רוצח סדרתי, סוחר
סמים ואזרח ישר והגון. המשטרה אינה מעזה להתקרב לפושעים, ומשלימה עם הטרור שהם
משליטים בשכונה. אולם היא הרי זקוקה להישג. ולכן, במשך חודשים היא עוקבת בשיטתיות
אחרי האזרח ההגון, לחפש פגם במעשיו. וכשסוף סוף הוא נתפס חונה במקום אסור, התנפלו
שוטרים על העבריין המסוכן והפליאו בו את מכותיהם. כאשר הוא הביע תמיהה על האבסורד
של הפגיעה בו, בעוד הרוצח והאנס משתוללים באין מפריע, השיבה לו רווית הכט: "דבריך כוללים הודאה לא מודעת באשמה. אם
אתה זך כשלג, מדוע יש להזכירך בשורה אחת עם מי שהפכו לסמלים של פשע?"
* לרדוף אותו - בעקבות דברי הבלע של מנכ"ל אורנג' רישאר, אנשים קראו להחרים
את "פרטנר". זאת טעות. "פרטנר" הוא הקורבן של דברי
המנכ"ל. למעשה, משמעות דבריו היא החרמת "פרטנר". האם יש הגיון בכך
שאנו נשתף פעולה עם המנכ"ל ונחרים את המוחרמים?
מה שצריך לעשות כעת הוא לרדוף את רישאר. על "פרטנר" להגיש
נגדו אישית תביעה בסכום גבוה ככל הניתן. הוועד למלחמה באנטישמיות כבר תבע אותו. מן
הראוי שיתבע מכל עבר. יש להוקיע אותו, לגנות אותו. על יהודי צרפת להפגין נגדו ונגד
החברה. עלינו ללמוד קצת משיטות הפעולה של האויב (אך לא לאמץ את תרבות השקר שלו,
חלילה). יש לרדוף אותו עד חורמה. הגיעה השעה לעבור ממגננה למתקפה.
* אוהב את ישראל – מנכ"ל אורנג' סטפן רישאר טוען שההחלטה להתנתק
מ"פרטנר" עסקית ושהוא אוהב את ישראל: "אתם עם נפלא".
ניתן היה לקבל זאת, אילו החברה הודיעה שהיא מתנתקת בהדרגה מהקשר עם כל
חברות הבת הנושאות בעולם את המותג. אולם החברה החליטה על התנתקות
מ"פרטנר" בלבד, תוך הפרת הסכם לעשר שנים שנחתם רק לאחרונה, והיא עשתה
זאת יום אחד אחרי שרישאר עצמו דיבר על רצונו להתנתק מיד מישראל, בביקורו במצרים
ותחת והלחץ האלים של מסע ההחרמה והדה-לגיטימציה.
רישאר אוהב את ישראל? שונא את ישראל? זה לא קשור. העדפותיו האישיות
אינן רלוונטיות. הוא נכנע לטרור אנטישמי ולמסע רדיפה בוטה ואלים של אויבי ישראל.
הגיעה השעה שנרד מהגדר, ונתחיל להיות הרבה יותר אסרטיביים בפעולה שלנו. למשל,
רדיפה עד חורמה של רישאר, כדי להרתיע אוהבי ישראל אחרים כמותו, מכניעה לטרור החרם.
* לשטח האויב - קטאר היא מעצמת טרור, שניה רק לאיראן. היא הספונסר הגדול של ארגוני
הטרור הסונים ובהם חמאס. ערוץ השידור שלה, אל ג'זירה הוא המפיץ מספר 1 בעולם של נגיף
האנטישמיות וההסתה נגד ישראל.
שעה שבפיפ"א דנו ב"כובד ראש" בגירושה של הדמוקרטיה
הליברלית ישראל מן הארגון, החליטו לתת לאימפריית הטרור לארח את משחקי גביע העולם
בכדורגל. זאת, חרף העובדה שאין לכך כל הגיון ספורטיבי בשל האקלים החם השורר בקטאר.
היום, מה שהיה מובן לכל, הופך לגלוי – קטאר קנתה את האירוח בשוחד.
קטאר בונה את המתקנים שישרתו את משחקי הגביע העולמי באמצעות המון
עבדים, שאלפים מהם כבר מצאו את מותם בעבודת הכפיה.
על העולם הנאור לשים קץ לחרפה הזאת ולבטל את ההחלטה לארח את גביע
העולם בקטאר. זו צריכה להיות יוזמה ישראלית. הגיעה השעה שישראל תפסיק להסתפק
במגננה מפני חורשי רעתה ולעבור למתקפה. להעביר את המלחמה לשטח האויב. אנו רק
מגיבים. הגיע הזמן שניטול יוזמה.
* איפה תהיה אולימפיאדת החורף? - לקטאר יש מספיק כסף, כדי לגרום לוועד האולימפי
לקיים בה את אולימפיאדת החורף.
* ניצחון התרבות - בשבוע הבא יופיע בישראל הזמר הנפלא ארט גרפונקל. גרפונקל הוא חלק
מרכבת אווירית של גדולי האמנים בעולם, המופיעים בישראל בשנים האחרונות וגם בהמשך
הקיץ. לכאורה, אין בכך כל עניין מיוחד; אך טבעי שאמן ירצה להופיע בפני כל קהל
הרוצה להאזין לו ולצפות בו בכל מקום בעולם ולהביא את יצירתו לכל אוזן אפשרית. האקסיומה
הזאת נכונה בעולם נורמלי. אולם לנוכח המסע האלים של הדה-לגיטימציה והחרם האנטישמי
נגד ישראל, זה לא כל כך ברור. במצב הקיים, של טרור ורדיפה אחרי כל אמן המופיע
בישראל, ברירת המחדל היא: למה לי להסתבך? למה להיות נרדף? יש עוד מדינות בעולם,
נחכה עם ישראל עד יעבור זעם.
כל אמן שבא לישראל הוא אקטיביסט אמיץ, אמן בנשמתו, המוכן להתעמת למען
האמנות והתרבות. כל ביקור כזה הוא ניצחון של התרבות על הברבריות.
* תפיסת המציאות של אובמה - התנהלותו של אובמה ב"אביב הערבי" מראשיתו, אינה מעידה
ממש על תפיסת מציאות מפוכחת, אם להתבטא בעדינות. אבל ניתן היה לצפות ממנו לאיזשהו
תהליך למידה, הפקת לקחים. ב"ראיון" ל"עובדה" הציע אובמה
לישראל לבסס את מדיניותה על התובנה שהעולם היום הרבה פחות אלים מכפי שהיה לפני 50
שנה ומאה שנה. אולי הוא צודק באשר לאירופה, אבל בשכונה שבה אנו חיים טובחים אלה
באלה מאות אלפים, יש מיליוני פליטים, ראשים נערפים בראש חוצות. האם את המציאות
הזאת אובמה אינו רואה? האם הוא מצפה שאנחנו לא נראה אותה?
אילו היה זה ראיון עיתונאי, נדמה לי שהמראיין היה מציק למרואיין
בשאלות נוקבות בעניין הזה. אבל כיוון שהיה זה שידור תעמולה שבו לוהקה אילנה דיין
לקרוא שאלות שניסח הדובר של המרואיין (סביר להניח שהיא עצמה שימשה גם בתפקיד
הדובר), היא רק הנהנה, המשיכה לתלות עיניים מעריצות ב"מרואיין", להגיש לו
להנחתה ולהשלים את משפטיו.
* הדרך לשלום - הפתרון "האחד ואין בלתו" של שתי מדינות על בסיס קווי
49', בלתי ישים בעליל. משמעותו היא ישראל מצומקת, עם גבה לים וללא גבולות בני הגנה
ולצדה מדינה פלשתינאית זעירה, ללא יכולת קיום אמתי. המוני ה"פליטים"
שיאכלסו אותה יצבאו על שערי מדינת ישראל. העולם יוקיע את ישראל המתאכזרת להמוני
הסובלים. מציאות זו היא מתכון לפיצוץ ולמלחמה קשה, שאף פעם לא די לה.
פתרון אמתי יהיה מחוץ לקופסה, יכלול את ירדן ומצרים שיקצו שטחים ריקים
שלהם בסיני וממזרח לירדן למדינה הפלשתינאית, שתהיה חלק מקונפדרציה עם ירדן, ותאפשר
פשרה טריטוריאלית סבירה שתשאיר בידי ישראל גבולות בני הגנה (כלומר את בקעת הירדן
רבתי), את גושי ההתיישבות ואת ירושלים השלמה.
כל עוד מדברים על "פתרון שתי המדינות" במובנו המצומצם, לא
מתכוונים באמת לפתרון של שלום. זאת הצגה. בהצגה הזאת, יש גם לנו תפקיד – לשחק על
זמן, לפעול להעברת הכדור למגרש הפלשתינאי על מנת שהם יהיו אלה שידחו את ההצעה, כדי
למנוע בידוד מדיני של ישראל, ובמקביל - לנהל בשום שכל את הסכסוך, בשילוב של הרתעה,
סיכול פעילות טרור ופתיחות מקסימלית בתחומים האזרחיים.
רק כאשר העולם והאזור ידברו על פתרון אחר, מחוץ לקופסה, יהיה זה סימן
שסוף סוף מתקיים תהליך אמתי שעשוי להביא לשלום המיוחל.
* תחילת המהפכה - הקמת הוועדה להגברת התחרותיות בשירותים הבנקאיים, היא תחילת המהפכה
הגדולה שכחלון קיבל מנדט לבצעה – שבירת מונופול הבנקים המסחריים הטייקוניסטיים. יש
לקוות שהמהפכה תכלול הקמת בנקים חברתיים, קואופרטיביים, בבעלות לקוחותיהם.
* בן שמונים למחבוש – האם יש להתחשב בגילו של צבי בר בן ה-80, לשעבר ראש העיר ר"ג,
בקביעת עונשו? זו דילמה. מידת הרחמים מקשה עלינו לראות אדם בגילו מאחורי סורג ובריח.
אולם דווקא תפקידו הרם ומעמדו כנבחר ציבור, אינו מאפשר התחשבות משמעותית בגילו. יש
משמעות רבה למסר של מלחמת חורמה בשחיתות ובשוחד. המשמעות העיקרית של כניסת בר בן
השמונים לכלא, היא האיתות לראשי הערים בני החמישים והשישים.
לאחר שיכנס לכלא וירצה חלק מעונשו, הוא יוכל להגיש חנינה. החנינה, לא
גזר הדין, היא המקום לביטוי מידת הרחמים.
* השר המיותר – הח"כ והשר לשעבר מאיר שטרית, שכיהן בכנסת במשך 34 שנים, התארח
בתכניתו של יואב קרקובסקי ברשת ב', "המזנון". קרקובסקי סקר את מגוון
תחומי פועלו הפרלמנטרי והמיניסטריאלי של שטרית, וציין ששטרית מעולם לא היה סגן שר.
מדוע? הוא שאל את שטרית. ושטרית אמר דברים נכוחים על חוסר התכלית של התפקיד המיותר
הזה, שאין בו כל צורך, אין לו כל משמעות, הוא רק מפריע ומזיק, ולבטח יש בו פחות
תרומה והשפעה משל ח"כ פעיל בוועדות. יפה. הסכמתי עם כל מילה.
אלא ששטרית שכח, וקרקובסקי שכח להזכיר לו ושכח גם לציין זאת בסקירת
הרזומה שלו, שהוא כיהן בתפקיד המוזר של שר במשרד האוצר, תחת שר האוצר נתניהו. הוא
היה למעשה סגן שר, על כל חוסר התוחלת והתכלית בתפקיד, רק במשכורת של שר ותוך ניפוח
הממשלה, רק כיוון שהוא היה מקורב לנתניהו ונתניהו רצה לגמול למקורבו, וראש הממשלה שרון
רצה שכמה שיותר ח"כים יהיו שרים וסגני שרים, כדי שיהיו מרוצים ולא יפריעו לו,
וכך הקים את הממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה.
ואם שטרית הסכים לכהן בתפקיד המיותר של סגן שר עם משכורת של שר, מוטב
שלא יתחסד ולא יתהדר בנוצות לא לו.
* גלאי כריכים – החלטתו של בן גוריון, עם הקמת צה"ל, שהאוכל בכל מטבחי
צה"ל יהיה כשר, הייתה ונשארה החלטה הכרחית. הדבר נכון, בראש ובראשונה, כדי
לאפשר לצה"ל להיות הצבא של כל העם, ולאפשר לכל חייליו ומפקדיו לשבת יחד סביב
אותו שולחן. והוא נכון גם מבחינה סמלית, כצבאה של המדינה היהודית. מן הראוי
שהעיקרון הזה ישמר גם להבא.
אין כל קשר בין ההחלטה הזאת לבין כניסה לכריך שהחייל אוכל מחוץ לחדר
האוכל. זו חוצפה שאין כדוגמתה. האם החייל החוזר הביתה עם עוגה שאמו אפתה במטבחה
שאינו כשר, לא יוכל לאכול אותה או לכבד בה את חבריו? האם החבילות שאני שולח לבני
החייל יעברו גלאי כשרות בכניסתם לבסיס?
חדר האוכל הכשר מונע כפיה חילונית. חיטוט בכריך הפרטי של החייל הוא
כפיה דתית. אין מקום לכפיה כזאת בצה"ל.
* מקור מידע - העיתונים מעשירים אותנו במידע על מלחמת ששת הימים
בעקבות שחרור מסמכים ארכיוניים מהתקופה. ב"ידיעות אחרונות" מופיעה תמונה
של אלוף אריק שרון, ונכתב שהוא היה אלוף פיקוד הדרום. אלוף פיקוד הדרום היה שייקה גביש.
שרון היה מפקד אוגדה 38 שפעלה בחזית הדרום. מידע כל כך בסיסי - קשה לעיתון לבדוק לפני
הפרסום?
* להרוג אותם כשהם צעירים – פרופ' אניטה שפירא היא ביוגרפית מצוינת. הביוגרפיה שלה על ברל
כצנלסון היא אחת הביוגרפיות הטובות והחשובות שנכתבו כאן, וגם הביוגרפיה שלה על
ברנר מצוינת. על יגאל אלון, לעומת זאת, היא כתבה חצי ביוגרפיה. ביוגרפיה מרתקת,
כדרכה, אך באופן תמוה היא החליטה לעצור אותה בתום מלחמת השחרור, בטענה שלאחר
המלחמה, שהוא היה הטוב והמבריק בין מצביאיה, הוא רק ירד ושאר חייו הם החמצה.
הייתה זו בחירה תמוהה בעיניי. נכון, אלון לא הגיע לראשות הממשלה ולא
לתפקיד שר הביטחון, אך השפעתו על עיצוב המדיניות של ישראל בתפקידיו המיניסטריאליים
כשר העבודה, שר הקליטה, שר החינוך, שר החוץ וסגן ראש הממשלה רבה, וחורגת הרבה מעבר
לצפוי ממי שנושא בתפקידים אלה, שלא לדבר על השפעתו על תנועת העבודה, על איחוד
מפלגות הפועלים למפלגת העבודה ולמערך ועל איחוד התנועה הקיבוצית. אבל אניטה הייתה
נעולה על אידיאה פיקס, לפיה אלון נועד לגדולה, היה מספר אחד האולטימטיבי, נסק מעל
כולם במלחמת העצמאות, ולאחר מכן לא מימש את ההבטחה ולכן הוא כבר אינו מעניין אותה.
אני שמח שבקרוב תצא הביוגרפיה של אלון, שתחל במקום בו נפסקה הביוגרפיה שכתבה
אניטה, פרי עטו של ד"ר אודי מנור.
לאחרונה יצאה לאור ביוגרפיה חדשה על דוד בן גוריון, מאת אניטה שפירא.
טרם קראתי אותה, אך קראתי כתבות ביקורת עליה ומספר ראיונות עם אניטה. בראיון עם
איילת שני במוסף "הארץ", היא ביטאה תובנה מדהימה, רומנטית ואכזרית,
שפתרה לי את חידת חצי הביוגרפיה שכתבה על אלון.
אביא את הקטע בשלמותו: "זיקנה של מנהיגים זו לא ברכה. הרצל מת
בגיל 44. איזה יופי. נותר צעיר בזיכרוננו וכולם בכו עליו. בן גוריון מת בגיל 87
[בכתבה נכתב 83, אך אני מניח שזו פליטת מקלדת א.ה.], במוצאי מלחמת יום הכיפורים –
למי היה ראש אליו? מה היה לו, אחרי פרישתו מהממשלה? הוא נהיה סבא טוב כזה, ידידותי
לכולם, אבל זה בן גוריון? בלי האתגר, בלי הסערה, זה לא בן גוריון. נשארה הקליפה,
אבל בלי התוך. זה פתטי.
המראיינת: טוב, אנחנו לא יכולים להרוג פה אנשים מיד אחרי שהם ממלאים
את תפקידם לטובת הזיכרון ההיסטורי.
אניטה: תחשבי על זה. הוא היה חוסך מעצמו ומאתנו את כל פולמוסי עסק
הביש למיניהם, את מסע ההרס הזה, כמו בקריקטורה המפרסמת הזאת של דוש – שבן גוריון,
חמוש בפטיש, מנתץ את הפסל של עצמו. אילו היה נפטר בשנת 60', הוא היה נשאר בזיכרון
שלנו כגדול המנהיגים".
קראתי והבנתי. אניטה הרגה את יגאל אלון מות גיבורים בקרבות מלחמת
השחרור.
* מלך היהודים – "העִבְרים" היא סדרת סרטי תעודה מונוגרפיים על דמויות
המפתח בתרבות העברית, בבימויו של יאיר קידר. עד כה יצאו סרטים על לאה גולדברג,
ביאליק, יונה וולך, ברנר ודוד בוזגלו. בקרוב יצאו סרטים על רחל המשוררת, זלדה
וז'בוטינסקי. אני ראיתי את הסרט על יונה וולך לאחר שיצא לאקרנים, והשבוע צפיתי ב"מלך
היהודים", סרט התעודה על ביאליק.
הסרט הוא יצירה נפלאה, מלאכת מחשבת של תיעוד קולנועי, המשלב את מעט הדקות
המוסרטות של ביאליק, תמונות סטילס רבות, קטעי אנימציה יצירתיים ואיכותיים מאוד,
קריינות, שירה וראיונות. הטובים בחוקרי ביאליק התראיינו, ובהם זלי גורביץ', דן מירון,
שמואל אבנרי, אבנר הולצמן, חיים באר, ארי אלון, אביגדור שנאן ורות קלדרון. חיים
טופול קרא מכתביו, נינט שרה משיריו. נינט שרה יפה מאוד, בעיבוד וליווי באקורדיון
של אסף תלמודי. העיבודים מאוד פשוטים, באופן המעמיד במרכז את הטקסט, שאף מופיע על
המסך. נינט שרה יפה, אבל היא לא זמרת גדולה. כאשר היא שרה, למשל, את
"הכניסיני תחת כנפך", קשה לומר שהיא נכנסה לנעליהן של אסתר עופרים, ריטה
ומיטל טרבלסי.
זהו סרט מרתק, איכותי ומעביר בצורה מוחשית ויפה את הדמות.
לאחר הפוגרום בקישינייב, נשלח ביאליק לתעד את עדויות הקורבנות. במשך
חודשים ישב ביאליק בעיר, ראיין את הניצולים וכל העדויות משלימות ספר שלם. אולם
ביאליק החליט לגנוז את הספר. ככל שהרבה לראיין, גמלה בו ההכרה שעודף המידע הזה לא
ייתן דבר. שיש כאן איזו כרוניקה של השלמה עם הגורל, שיהודים צריכים לעבור פוגרומים
וזה חלק מן החיים. התובנה הזו קוממה אותו. הוא החליט לגנוז את ספר העדויות ולפרסם
תחתיו את הפואמה הגדולה, שקיבעה את מעמדו כנביא תוכחה וכמשורר הלאומי של העם
היהודי – "בעיר ההריגה". בפואמה, שטלטלה את העם היהודי, קרא ביאליק ליהודים
לקחת את גורלם בידם, לא להשלים עוד עם המצב, להגן על עצמם ולגבות מחיר מהפורעים.
איך הסיפור טופל בסרט? המצלמה התמקדה בקלוז-אפ על מחברת העדויות בכתב
ידו של ביאליק, וברקע נשמע קולו של טופול קורא עדות, ועליה עוד תמונה מהמחברת ועוד
קריינות של עדות בפי טופול, ועוד עדות, ועוד אחת ועוד אחת בקקפוניה, שאינה מאפשרת
להבין מילה, וכמו נועדה לשתף אותנו בהתרחשות הנפשית בראשו של ביאליק... ומתוך סערת
הרגשות עובר הסרט ל"בעיר ההריגה" ולהסברים של החוקרים המרואיינים.
זלי גורביץ' הציג את דבריו באופן מאוד תיאטרלי, ובין השאר הדגים את
זיקתו של ביאליק לעבר התרבותי של העם היהודי, כמתיחת מקסימלית לאחור של רוגטקה, לצורך
האפקטיביות של ירי האבן קדימה. היה זה אחד מרגעי השיא בסרט, בעבורי.
צפיתי בהקרנת הסרט בקצרין, במסגרת אירועי חודש הקריאה. לאחר הסרט
נערכה שיחה עם קידר.
* ביד הלשון
* יצא לי מהאף – מקור הביטוי "יצא לי מהאף" במובן של "נמאס
לי", מופיע בפרשת השבוע, "בהעלותך".
בני ישראל בוכים, והבכי מקיף את כל העם. מה קרה? האוכל לא מספיק טוב.
הם רוצים בשר. בתגובה, אלוהים שולח לעם שְׂלוִים, שיהיה
להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו הייתה נשמעת כמו: "שתחנקו". ובלשון
המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
