הבלוג של אורי הייטנר

שיקום האסיר הוא מחויבות של החברה לאזרחיה; הן לעבריין, שנענש וריצה את עונשו והן לחברה, שהאסיר המשוחרר חוזר אליה. שיקומו של אסיר, יציאתו מעולם הפשע וקליטתו בחברה נורמטיבית, כאזרח מועיל ושומר חוק, היא אינטרס חברתי מובהק. מהקדמה זו ניתן להבין, שאין בדבריי טענה כלפי קליטתה של שולה זקן בעבודה ובעסקים. אדרבא, ראוי לפרגן לה על כך, כמו לכל אסיר משתקם.

לא שולה זקן היא נושא המאמר אלא אנחנו. לא העובדה שהיא מועסקת כפרזנטורית של חברת רהיטים, אלא מה עובדה זו אומרת עלינו.

שולה זקן לא לוהקה לתפקידה בזכות כשרון המשחק שלה ולא בשל יכולת השיווק. ככל פרזנטור, היא נבחרה לתפקיד, בזכות היותה דמות מוכרת, שאישיותה והערכת הציבור אליה, תקדם את מכירת המוצר שהיא משווקת. וכאן מתחילה הבעיה שלנו.

מה בחברה הישראלית גורם לכך, שעסק יראה באסירה משוחררת, את האדם המתאים להיות האישיות שתקדם מכירת מוצרים, רק בשל פרסומה, הנובע מעבריינותה? היא אינה הראשונה, כידוע. קדם לה רוני לייבוביץ', האופנובנק. כמוהו, כל פרסומה נובע מפלילים.

במשך שנים הייתה שולה זקן המוציאה והמביאה של אהוד אולמרט, שותפת סוד ושותפה פעילה בעסקי הפשע והשחיתות שלו. לאחר שהטבעת החלה להתהדק סביבו, היא שימשה כמגן האנושי שלו, עד שעשה את טעות חייו והפנה לה עורף. או אז, תרמה שולה זקן תרומה משמעותית לחברה הישראלית ולמאבק בשחיתות, בכך שפתחה את הפה, חשפה את עלילותיו והביאה להרשעתו. בזכות תרומה זו, היא קיבלה מהחברה בחזרה כמה שנות חופש. בזכות מעשה זה, היא היום אדם חופשי וזכותה להשתלב ולהתפרנס אינה מוטלת בספק. אך מדוע היא נתפסת כדמות נערצת, שתגרום לנו או לילדינו לרכוש מוצרים?

"מכונית יד שניה מרופא", זו רק בדיחה, אני יודע. דמויות מופת אמתיות, הראויות להערצה בזכות תרומתן לחברה ולאנושות, לא תלכנה להיות פרזנטוריות. אולם מקובל שאותם פרזנטורים הם אנשים שהגיעו למעמדם בזכות כישרונם והישגים; לרוב כישרון אמנותי או ספורטיבי.

מסתבר שהכישרון שנדרש כדי לקדם מכירות, הוא להיות מפורסם. לא חשוב באיזה אופן. די בעובדה שאתה מפורסם, כדי להוכיח שאתה שווה משהו. גם אם התפרסמת בנסיבות מפוקפקות ואף פליליות. זו מהותה של תרבות הידוענים, תרבות הסלב.

זוהי תרבות קלוקלת.

* "ישראל היום"