הבלוג של אורי הייטנר

חופש הביטוי, חופש היצירה, החופש האמנותי, הנם מן היסודות המרכזיים של דמוקרטיה ליברלית. יש לשמור עליהם מכל משמר. אך האם החופש הזה מוחלט, בלתי מוגבל? האם יש אי אלו קווים אדומים, גבולות, גם לחופש הביטוי?

זו שאלה נכבדת, אך לא זו השאלה הניצבת לדיון, בעקבות החלטותיהם השנויות במחלוקת של שר החינוך ושל שרת התרבות בימים האחרונים. השאלה שעל סדר היום נוגעת לתמיכת המדינה. חופש היצירה אינו מותנה בתמיכת המדינה. אדם יכול לכתוב, לפרסם, להופיע, להקים תיאטרון ללא תמיכה תקציבית של המדינה. ניתן להבטיח את חופש היצירה שלו, מבלי לממן אותה. האם למדינה אמורה להיות אמירה בנוגע לתכנים התרבותיים שהיא מממנת?

במדינה דמוקרטית מצופה מהממשלה שתתמוך בתיאטרון, אך בשום אופן אין מצופה מהתיאטרון שיתמוך בממשלה. על הממשלה לתמוך גם בהצגות תיאטרון היוצאות נגדה, התוקפות את דרכה ואת מדיניותה. אך יש להבחין בין הממשלה למדינה. מי שיוצא נגד הממשלה, אינו יוצא נגד המדינה. אולם מי שפועל נגד המדינה, אין להתייחס אל יצירתו כאל יצירה פוליטית לגיטימית, הראויה לתמיכתה (ואילו אותו יוצר היה אדם הגון, הוא עצמו היה מסרב לקבל תמיכה כזו מן המדינה). מהם הגבולות והקווים האדומים לתמיכת המדינה ביצירה בעלת מסרים שנויים במחלוקת?

זו שאלה נכבדת, אך יש שאלה נוספת הראויה להתייחסות מיוחדת – אילו תכנים ראויים לעידוד של משרד החינוך, כחלק מסל התרבות של הופעות בפני תלמידי בתי הספר.

יש מקום לחשיפת התלמידים לסוגיות פוליטיות באמצעות התרבות והאמנות, אך ראוי להבטיח איזון, כדי למנוע שטיפת מוח. לא כל מה שראוי להיכלל בחופש הביטוי ראוי למימון המדינה, אך לא כל מה שראוי למימון המדינה ראוי להיכנס לבתי הספר. כאן הקווים האדומים צריכים להיות הדוקים יותר.

כאבא, איני מוכן בשום אופן שילדיי ייחשפו במסגרת תכנית הלימודים שלהם למופעי תרבות בעלי תוכן גזעני, המטיפים לשנאת האחר; לשנאת ערבים, יוצאי אתיופיה, חרדים,  בעלי נטיות מיניות שונות, מתנחלים וכד'. איני מוכן שילדיי ייחשפו במסגרת תכנית הלימודים, לתכנים של הכחשת שואה, של הצגת מלחמת העצמאות כטיהור אתני או של הצגת חיילי צה"ל כנאצים. איני מוכן שביום השנה לרצח רבין, יוצג לילדיי מחזה היוצר גלוריפיקציה ליגאל עמיר. איני מוכן שיוצג בפניהם מחזה היוצר גלוריפיקציה למחבל רוצח. גיבור המחזה שבנט פסל את הצגתו במסגרת סל תרבות, הוא וליד דקה, פעיל החזית העממית לשחרור פלשתין, שהורשע בחטיפתו וברציחתו של החייל משה תמם ב–1984 ונידון למאסר עולם.

האם באמת חופש הביטוי והאמנות מחייב הצגת מחזה כזה בפני תלמידים, במסגרת מערכת החינוך ובמימון סל תרבות של משרד החינוך? ממש לא. בעיניי, הצגה כזאת במסגרת כזאת היא אבסורד והפקרות.

יש לחשוף את התלמידים לאמנות ביקורתית המעלה דילמות, המאתגרת את הקונצנזוס, המעוררת מחשבה; ליצירה שתעורר ויכוחים. אך חייבים להיות קווים אדומים.

מעורבות פוליטית של השר בתכנים האמנותיים היא בעייתית. יש מקום לחשש מפני המדרון החלקלק של פסילה ממניעים פוליטיים, וממצב שבו התכנים האמנותיים אליהם ייחשפו התלמידים יותאמו לעמדותיו הפוליטיות של השר, בין אם שמו נפתלי בנט או יולי תמיר. אולם כאשר ועדת רפרטואר מאשרת הצגה היוצרת גלורפיקציה למחבל רוצח, יש מקום לפקפק בשיקול דעתה ולבחון את הרכבה.

חופש הביטוי והחופש האמנותי הם מערכי היסוד של הדמוקרטיה, אך אינם בלתי מוגבלים. אין מקום לגזענות, לשנאה, לעידוד הפרת חוק, לחתירה בוטה נגד המדינה (ודוק – לא נגד הממשלה אלא נגד המדינה). כאשר מדובר בעצם החופש האמנותי, רק מקרים קיצוניים ביותר, כמו הסתה ישירה ובוטה לאלימות או לגזענות, ראויים לפסילה. כאשר מדובר בתמיכת המדינה, יש להציב קווים אדומים ברורים יותר. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בסל התרבות של משרד החינוך.

* "ישראל היום"