ארץ ישראל האבודה
והיפהפיה והנשכחת
...הושיטה את ידה כדי
לתת ולא כדי לקחת
נעמי שמר,
"בהיאחזות הנח"ל בסיני"
בנאומו בטקס ההשבעה שלו לתפקיד הנשיא ה-35 של ארה"ב, אמר ג'ון
פיצג'רלד קנדי את המשפט המזוהה עמו יותר מכל: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות
למענך. שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה". משפט זה עורר התלהבות והערצה
בקרב העם האמריקאי ובקרב העולם החופשי כולו.
היום, 55 שנים מאוחר יותר, אין סיכוי שנשיא אמריקאי כלשהו, דמוקרטי
(כקנדי) או רפובליקאי, יאמר משפט כזה. משפט כזה מנוגד ניגוד מוחלט לרוח התקופה. הוא
מנוגד לרוח התקופה של התרבות האמריקאית, של תרבות המערב בכללה וגם של התרבות
הישראלית. את שיח המחויבות הזה, שבו מצופה מן הפרט לראות את עצמו אחראי לתרום
לכלל, החליף שיח הזכויות, שבו הכלל קיים רק ככספומט לשירות דרישותיו של הפרט. שיח
הזכויות מתמקד ב"זכותי", "מגיע לי", "עכשיו". שיח
הזכויות אינו יודע דחיית סיפוקים. שיח הזכויות הופך את הילדותיות למצב תודעתי קבוע,
את האנוכיות לנורמה חברתית ואת הנהי הקורבני לרטוריקה השלטת.
יש להפריד בין זכויות האדם והאזרח לבין שיח הזכויות. זכויות האדם
והאזרח, זכויות המיעוט, זכויות השונה, חופש הביטוי והיצירה, הם הבסיס לחברה
דמוקרטית וחובה לשמור עליהן מכל משמר. שיח הזכויות, הוא הפיכת הזכויות לחזות הכל,
לאמת המידה היחידה לשיפוט חברתי ודה-לגיטימציה לתביעה מן הפרט לאחריות כלפי
הקולקטיב; יהיה זה קולקטיב לאומי, קהילתי ואפילו משפחתי.
כבר ב-1987 הזהיר הפילוסוף היהודי האמריקאי אלן בלום, בספרו המפורסם,
מפני דלדולה של הרוח האמריקאית. היום החשש הוא מפני ניוונה של הרוח המערבית,
ובתוכה – הישראלית. המקרה הישראלי חמור יותר, כיוון שישראל היא עדיין מדינה בהקמה,
המעצבת את דמותה, הנמצאת במלחמה על קיומה והמחויבת לקיבוץ גלויות. "טיסת
השוקולד" ו"מחאת המילקי" הם שני ביטויים מכוערים של תרבות מנוונת,
תרבות המגיע לי בכל כיעורה.
****
בנאומו בכנסת, בעת הצגת חוק שירות ביטחון (16 בינואר 1950) אמר ראש
הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון: "...נדמה לי שבכלל אנו מדברים יותר מדי על
זכויות-אדם, כאילו אנו חיים במאה השמונה-עשרה, כשעמים אחדים שיברו בפעם הראשונה
אזיקי העריצות והכריזו על זכויות-אדם. בימינו יש להכריז קודם-כל על חובות-אדם. מדינת
ישראל יש לבנות על מגילת-חובות – חובת קליטת עליה, חובת בניין הארץ, חובת עזרה
הדדית, חובת עבודה, חובת חינוך, חובת פיתוח, חובת הפרחת השממה, חובת האמת והצדק וכדומה.
אין זכויות בלי חובות. ומעל הכל יש חובת ביטחון, חובת הגנת קיומנו, חירותנו,
עצמאותנו וגידולנו".
אם ראש ממשלה ישראלי בימינו, מן הליכוד או ממפלגת העבודה, ידבר בסגנון
זה ויאמר דברים אלה, הוא יעורר סערה רבתי והתנגדות גורפת. למזלנו, בימי הסער והפרץ
של ראשית המדינה, עמד בראש המדינה מנהיג כבן-גוריון, שלא התבייש לתבוע מן החברה
ומן הפרטים להירתם למען טובת העם והמדינה. לא תמיד הוא הצליח. לא תמיד הציבור הלך
אחריו. אך הוא עשה את הנדרש ממנהיג אמת, מנהיג-מחנך, שאינו מתחנף לקהלו אלא דורש
ממנו, וקודם כל דורש מעצמו.
לא היה כמעט נאום או מאמר של בן-גוריון, שלא היה ברוח זו. הנה, ציטוט
נוסף מנאום שנשא ב"ג בכנסת שלושה חודשים קודם לכן: "עלינו לעצב דמותו של העם. ולכך מכוונת ההכשרה החקלאית...
בחורינו ובחורותינו הם יהודים, ואם נשקיע בהם שנה של עבודה מחנכת במשק, בחקלאות, בתרבות,
בענייני צבא, ונעשה המלאכה בנאמנות, באהבה, בלב שלם ובלב אחד בלי ניגודים אידיאולוגיים
וחברתיים, אלא בשלמות ובאחדות חלוצית – נשנה פני הדור הצעיר ונקים מסד בריא ובן קיימא
לאומה המתחדשת במדינת ישראל... הכשרה זו תבריא את הגוף, תחשל הנפש, תיישר עקמומיות,
תהרוס מחיצות, תעקור ניגודים מדומים, תגדל נוער חלוצי לוחם. אם נזכה ונצליח – זה יהיה
בית-היוצר לעם חלוצי לוחם".
ברוח זו דיברו מנהיגי תנועת העבודה.
יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, תבע מן הציבור מתיחות בלתי פוסקת של משימה והגשמה,
"לשאת את עמם עלי שכם" (כבשירו של אלתרמן, "נאום תשובה לרב חובל
איטלקי אחרי ליל הורדה"). וכך כתב יגאל אלון בספרו "מסך של חול": "הדרך
היחידה להבטיח חיים הוגנים לכל העם, ברמת חיים הוגנת, היא על ידי הפיכתו לעם עובד,
השולט על עיקר אמצעי הייצור שלו, המקיים אורח חיים צנוע ותרבותי, אמון עלי ערכים מוסריים
ומכיר בעדיפות צורכי הכלל והלאום על פני הצרכים האנוכיים. [ההדגשה במקור א.ה.] בלעדי
אלה לא תתפתח ולא תיכון ישראל כמדינה קולטת. ... ההכרה, הרצון הטוב וההתנדבות מוסיפים
להיות מנופים עיקריים – מלבד העידוד הכלכלי והחברתי, לקבלת עול של משימתיות חלוצית
בהתיישבות, בקליטה ובהגנה, כשם שאלה היו אופייניות לתקופת ההתנחלות בטרם מדינה. אותם
הדרכים והאמצעים שהביאו ואפשרו את כינונה של המדינה, דרושים גם היום ובממדים גדולים
יותר, כדי להוסיף ולקיים אותה, לא פחות מאשר בשביל להבטיח את עתידה".
הרוח הזו של בן-גוריון ואלון, היא ביטוי
אמתי של האתיקה היהודית, של התרבות היהודית. השיח היהודי הוא שיח של חובות, של
מצוות. מצוות הצדקה אינה מנומקת כזכותו של העני לקבל, אלא כחובתו של העשיר לתת.
ולא רק העשיר נדרש לתת, אלא אף עני, בהתאם ליכולתו.
"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו
זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע
עצמו לכף חובה.
לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה
מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו
שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל
העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ע"ב).
הדרישה מן האדם בפסוקים האלה, היא לראות את עצמו כמי שבו
תלוי קיומו של העולם, ולהתייחס לכל צעד ופעולה שלו, כאל המעשה שיכריע את גורלו של
העולם. דרישה זו, כפשוטה, אינה אנושית ואינה מעשית. אך הרוח של פסוקים אלה היא רוח
של דרישה מן הפרט למחויבות ולאחריות. זו הרוח היהודית, זו הרוח הציונית, זו הרוח
שאפשרה את בניין הארץ והקמת המדינה.
מי שהיטיב לנסח את הרוח היהודית של שיח חובות, היה
ביאליק. במסתו "אגדה והלכה" (1917) העלה ביאליק על נס את הרעיון היהודי
של הלכה מחייבת, וקרא ליצור הלכה יהודית ציונית מודרנית. וכך הוא סיים את המסה:
"אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? ...
יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו
לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חובה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים
כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית...
בואו והעמידו עלינו מצוות!
יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות
מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל
הלכה מרובה מאגדה בספרות.
אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד
החזקה והזרוע הנטויה?"
כמעט מאה שנה חלפו מכתיבת המאמר, ומן הראוי שהחברה
הישראלית תאמץ ולו חלק מן התרבות הזאת; תרבות של משימה והגשמה, תרבות של מצוות
וחובות, תרבות של מחויבות ואחריות.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
