הבלוג של אורי הייטנר

* מראית עין של איזון – העובדה שבניגוד לעבר, דו"ח האו"ם מאשים גם את המחבלים בפשעי מלחמה, יוצרת מראית עין של "איזון", אך זהו מצג שווא צבוע. זהו מצג של איזון  בין תוקפן למתגונן; בין מי שמשגרים טילים מכוונים, לאורך שנים לעבר אוכלוסיה אזרחית לבין מי שנאלצים לפעול כדי להשתיק את מקורות הירי. זהו מצג של איזון, כביכול, בין מי שהופכים אוכלוסיה אזרחית וילדים למגן אנושי ומחסה לטרוריסטים היורים לעבר אזרחים, לבין מי שעושים כל מאמץ, שאין לו אח ורע באף צבא בעולם, כולל אובדן במודע של גורם ההפתעה, כולל סיכון חיילי צה"ל, על מנת למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחי אויב.

המסקנה האחת מן הדו"ח, היא שלילת זכות ההגנה העצמית מצה"ל. האמירה של הדו"ח, היא שאסור לישראל להגיב על ירי רקטות לעבר אזרחיה.  

* צוק איתן בקליפת אגוז – מולי עומד מחבל, התופס מחסה מאחורי ילדה פלשתינאית קטנה והוא מכוון את הרובה שלו לעבר הילד שלי. מה עליי לעשות בחלקיק השניה שלרשותי? ואם המגן האנושי של המחבל יפגע כשאגן על ילדי, מי אשם בפגיעה? זאת השאלה שניצבה בפני ועדת האו"ם. ומסקנת הוועדה – שני הצדדים ביצעו פשעי מלחמה. זו צביעות שאין כדוגמתה.

* עיתוי מוזר – בעבר, דו"חות מן הזן של דו"ח האו"ם על "צוק איתן", התפרסמו בדרך כלל סמוך לפסח.

* דו"ח ה... – הכותרת ב"ידיעות אחרונות" בעקבות דו"ח האו"ם על "צוק איתן" היא "דו"ח הצביעות". הגדרה מדויקת. מעניין מה הייתה הכותרת אילו הדו"ח התפרסם לפני הבחירות.

* לעזרת הדרוזים – לאורך כל מלחמת האזרחים בסוריה, אני מטיף לניטרליות מוחלטת והימנעות מכל מעורבות, שעלולה להטביע אותנו בביצת מלחמת בני חושך בבני חושך המתחוללת שם.

אולם סכנת הג'נוסייד בעדה הדרוזית מחייבת אותנו לצאת לעזרתם. ודוק – אין כאן תמיכה כלשהי בצד שהם חלק ממנו, משטר אסד, בן בריתה של איראן וחיזבאללה, דיקטטור צמא דם ורוצח המונים נתעב, אויב מר של ישראל. מדובר אך ורק במחויבות לעדה הדרוזית.

המחויבות אינה בזכות בני העדה בסוריה, אלא בזכות העדה הדרוזית בישראל. מאז קום המדינה, הדרוזים הם בעלי בריתנו הנאמנים, שותפים בבניין המדינה ובהגנה עליה. בני העדה הדרוזית מתגייסים ליחידות הקרביות ביותר בצה"ל, באחוזים גבוהים יותר מאשר בקרב הציבור היהודי. רבים מהם משרתים כדרך חיים בכוחות הביטחון; במשטרה ובשב"ס. ורבים רבים מהם מסרו את נפשם למען ביטחון המדינה.

אנו, כמדינת הלאום של העם היהודי – עם מפוזר בתפוצות רבות, הרואים במחויבותנו לבני עמנו באשר הם, את אחד הנדבכים המרכזיים של מהות המדינה היהודית, יודעים להזדהות עם רגש הסולידריות של אזרחי ישראל הדרוזים עם אחיהם בסוריה, הנמצאים בסכנת טבח. ובשעתם הקשה, עלינו להחזיר להם חוב של כבוד, ולפעול להגנה על אחיהם הנמצאים בסכנה.

על ישראל להודיע על מחויבותה לשלום הדרוזים בסוריה ולהבהיר שלא תאפשר לפגוע בהם. על ישראל לרתום למחויבות זו את ארה"ב ומדינות העולם החופשי. על ישראל לסייע לדרוזים באמצעות אספקת נשק, אימון כוחות, משלוח ציוד רפואי ואספקה.

לטווח הרחוק, לימים של אחרי מלחמת האזרחים, שבה צפויה התפרקותה של סוריה, שמאז ומתמיד הייתה מדינה מלאכותית שניסתה לכפות לאומיות מומצאת על עדות השונאות זו את זו שנאה עזה; על ישראל לפעול לכך שתקום מדינה דרוזית עצמאית בחלקו הסורי של הגולן, לצד הגבול עם ישראל. מדינה שתחיה עמנו בשלום וביחסי שכנות טובים.

* פיוס או פייסנות – עקרונית, יש לישראל אינטרס ליחסים חמים עם כל מדינות העולם, בוודאי עם כל מדינות האזור ובוודאי עם מעצמה אזורית כתורכיה. ולכן, אין סיבה לראות בשלילה את השיחות שמנהל מנכ"ל משרד החוץ ד"ר דורי גולד עם התורכים, על הפשרת היחסים בין המדינות. עם זאת, קשה להאמין שהפשרה כזאת תתכן בעידן ארדואן.

השאלה היא האם מדובר בשיחות על פיוס – מתוך כבוד הדדי או על פייסנות, שבה ישראל זוחלת על גחונה כדי לפייס את ארדואן, על מנת שימשיך לדרוך עליה למחרת. בעניין הזה, איני סומך על נתניהו, לנוכח מדיניותו בעבר: התנצלותו בפני התורכים על תוקפנותם נגדנו ונכונות לפצות את תורכיה על המחבלים שנהרגו במעשה איבה נגד ישראל, במקום לדרוש מהם פיצוי על פציעת חיילי צה"ל בפיגוע מרמרה. אם נתניהו ממשיך לנהוג באותה דרך, מוטב לוותר על ההפשרה.

* פרופסור גמור – מתניה בן ארצי, נאד אקדמי נפוח, פרופ' למתמטיקה, פרסם ב"הארץ" מאמר שכותרתו היא תמציתו: "אין דבר כזה 'לאום יהודי'". המאמר הוא ערימת אשפה של הבלים פסבדו אינטלקטואליים ופסבדו היסטוריים, שנועדו להכחיש את קיומו של עם יהודי. יש רק דת יהודית, הוא מבהיר ברגע של לארג'יות.

אין טעם לבזבז זמן על ערימת ה"טיעונים" שלו, כי הם באמת לא חשובים. מה שחשובה היא התכלית אליה הוא חותר, ולשמה הוא ממציא (או ממחזר גרוטאות מן הערמה של שלמה זנד) את טיעוניו – שלילת זכות קיומה של מדינה יהודית.

יש להם בעיה, לשוללי המדינה היהודית, להצדיק את טיעוניהם, כאשר זכות ההגדרה העצמית של כל עם במדינה ריבונית בארצו, נחשבת זכות טבעית. לכן הם מצאו פטנט לפתור את בעייתם – להכחיש את קיום העם היהודי. אם אין עם יהודי, הרי שאין מקום למדינת לאום של לאום שאינו קיים. מ.ש.ל. כל כך פשוט.

בן ארצי מדבר על "לאום ישראלי". אין חיה כזאת לאום ישראלי. מדינת ישראל היא מדינתו של עם ישראל. ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל. מהו עם ישראל? העם היהודי. כלומר, באמת ובתמים, הלאום הישראלי והלאום היהודי – חד הם.

ומהו ה"לאום הישראלי" עליו מדבר בן ארצי? זהו ניסיון להעניק מונח פוזיטיבי לרעיון נגטיבי מובהק. הדבר היחיד שיש ב"לאום הישראלי" עליו מדבר בן ארצי, הוא מה שאין בו – הוא לא הלאום היהודי.

כל כך לא מפתיע ש"הארץ" מעניק במה לערימת ההבלים הזאת.

* איחוד אינטרסים - כשלוי אשכול שירת כשר החקלאות והפיתוח, הוא המשיך לכהן גם כגזבר הסוכנות, כראש החטיבה להתיישבות בסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". היום השילוב הזה היה נחשב לאבא ולאמא של ניגוד האינטרסים. אולם מטרתו של אשכול הייתה ריכוז כוח לצורך איחוד אינטרסים, למען המטרה הלאומית העליונה: קליטת מאות אלפי יהודים ויישובם במאות יישובים חדשים, כמעט כולם חקלאיים, לאורך גבולות המדינה, הבטחת ריבונות ישראל על השטחים ששוחררו במלחמת העצמאות ומניעת חזרתם של הפליטים. זאת, במדינה עניה ביותר, הסובלת מבידוד מדיני, שזה עתה יצאה ממלחמה קשה שבה נהרג אחוז מן האוכלוסיה (בהשוואה לימינו - 80,000 איש). במדינה מסודרת במאה ה-21 איחוד תפקידים כזה אינו רצוי וכמובן שאין לחזור לכך. אך כמה אנו חסרים מנהיגים כאשכול - איש חזון וביצוע משכמו ומעלה, שידע לסחוף אחריו את מיטב הכוחות כדי לבצע בהצלחה את הלא יאומן, את כל מה שנתפס כ"בלתי אפשרי". אלמלא אותה חבורת מנהיגים יוצאת דופן, בהובלתו של בן גוריון, אי אפשר היה להקים את מדינת ישראל.

* שירות למופת - לפני כשבועיים קניתי חבילת פסטרמה של חברת "יחיעם". כשפתחתי, מצאתי שעובש עלה על הפרוסות, אף שתאריך התפוגה עוד רחוק. התקשרתי לחברה. נעניתי באדיבות רבה. איש השירות התנצל והסביר לי מה עלולה הייתה להיות הסיבה לתקלה. נשלח אליי מכתב התנצלות, ושלוש חבילות פסטרמה בשלושה טעמים שונים.

תגובת "יחיעם" היא שירות למופת.

* ביד הלשון

יושבת בביתול - 11 שנים מלאו לפטירתה של נעמי שמר, המאהבת הגדולה של השפה העברית, שידעה אותה, פלירטטה עמה וליהטטה בה. נעמי שמר שלטה בכל משלבי השפה העברית, מן השפה הספרותית הגבוהה ביותר ועד שפת הרחוב והסלנג, אותה כינתה בשם החיבה "דִבְּרִית", והיטיבה לדלג בין משלב למשלב ולצרוף מהם את שירתה הנפלאה. והיא ידעה לשחק בשפה במשחקי לשון, בהומור הנפלא שאִפיין אותה.

במילות השיר "סמוך על התרנגול", כפי שהוא מופיע באתר שירונט ובשירונים רבים, מופיעה השורה: "אך עודנה יושבת בביטול". השירונים תקנו "שגיאה" בעברית של שמר. היא כתבה "בטעות" "יושבת בביתול" והם תיקנו לביטול, הנגזרת מן המילה בטלה. וכך הם החמיצו את הפואנטה. נעמי שמר שילבה בין המילה ביטול, לתיאור חוסר מעש, לבין הבתולים, כדי לומר שאותה תרנגולת אומללה, שנדחקה לסוף התור ולא זכתה בחסדיו של "תרנגול בן גבר", יושבת באפס מעשה ... ועודנה בתולה.

בשיר המקסים, מתוך המחזה "חמש חמש", שולחת נעמי שמר חץ סטירי לכור מחצבתה, הקיבוץ, ולקדושת הוותק והתור. אותו תרנגול בן גבר, התרגש כאפרוח בן שעה, כאשר ראה  אותה פרגיונת נפלאה על גל הזבל. אך מיד, כל בנות כרבולת "הקימו קרקרה" (איזה ביטוי מקסים): "תואיל הפרגיונת לחכות לתורה... יש תור, יש סדר". וכך, בעודה ממתינה בסבלנות לתורה, הפרגית היא גברת, אך "עודה יושבת בביתול". ואילו הגבר... המסכן התחתן עם כל הלול.