* הלחי השניה – צרפת נסערת
וזועמת, בעקבות פיגוע טרור אסלאמי שגבה חיי אזרח צרפתי. "לא נכנע לטרור...
נכה בטרור".
השבוע היו בישראל שלושה פיגועים קטלניים. מטייל
נרצח בירי מטווח אפס, שוטר מג"ב נפצע קשה בפיגוע דקירה, חקלאי נרצח על אדמתו.
מעניין איך הייתה מגיבה צרפת על מציאות כזאת. אילו
שכנתה של צרפת הייתה מדינת טרור היורה באופן קבוע טילים לעבר אזרחיה - האם היא
הייתה נוהגת על פי הציפיה של האיחוד האירופי מישראל, כלומר מבליגה ומגישה את הלחי
השניה? האם היא הייתה מגיבה כמו ישראל – מבליגה עד שכלו כל הקצין ולאחר מכן מטילה
על צבאה מגבלות קשות וחמורות כדי למזער ככל הניתן פגיעה באזרחי אויב?
יש אדם הגון שישיב בחיוב על אחת משתי השאלות
הרטוריות הללו?
* דרזדן 2 – כל
מדינה מערבית דמוקרטית (ואני מתייחס רק למדינות הללו כאל נקודות להשוואה) שאזרחיה
היו יעד בלתי פוסק לירי טילים, הייתה מגיבה אחרת מישראל. איך? שם קוד: דרזדן.
אני שמח וגאה שישראל שונה. ויותר משאני סולד
מהדו"ח הצבוע, השקרי והמרושע של האו"ם, אני סולד מהישראלים המשתמשים בו
כדי להמשיך ולהוציא דיבת המדינה רעה. ב"הארץ" מוגדר הדו"ח הצבוע
"מראה".
* הו הא מה קרה – את
המאמרים וה"פרשנות" ב"הארץ" על דו"ח הצביעות המוטה של
האו"ם, ניתן לתמצת במשפט אחד: "הו הא מה קרה ישראל אכלה אותה". לפחות
נסו להצניע את הריור.
* דעת נגד – האמת
היא שאין ב"הארץ" קונצנזוס המריע לדו"ח האו"ם. גדעון לוי אינו
מרוצה מהדו"ח. ראשית, הוא חסר שיניים. "אין סיכוי שישראל תשנה את
דוקטרינת המוות וההרס שלה, אלא אם כן תישא בעונש כבד". מה שהרתיח את גדעון
לוי במיוחד, הוא האמירות של הוועדה נגד חמאס. "האם נכון לגזור גזירה שווה בין
ארגון לא מדינתי, שהנשק שברשותו פרימיטיבי ולא מדויק, לבין ארסנל הנשק המשוכלל
בעולם, שיכול היה לפגוע, ובעיקר לא לפגוע, כאוות נפשו?"
אז מי אמר שאין פלורליזם בדבוקת שוקן?
* שירות לאומי -
הידיעה על החלטתו של השר אורי אריאל לבטל את תקני שנת השירות ל"בצלם",
היא ידיעה מוזרה. מה שמוזר בה, הוא העובדה שהיו תקנים כאלה. מה שהזוי, הוא שצעירים
שהשתחררו משירות בצה"ל, קיבלו ממדינת ישראל תקנים לשירות חלופי – נגד צה"ל.
אין ספק שהשירות של פעילי "בצלם" הוא לאומי. אדרבא, שיבקשו תקנים ומימון
מהלאום אותו הם משרתים.
* לא עניינה - המשנה
ליועץ המשפטי עו״ד דינה זילבר הודיעה, שהחלטתו של השר אריאל לבטל את תקני השירות הלאומי
לארגון "בצלם" אינה חוקית ואינה תקפה. עם כל הכבוד, זה לא עניינה. לא זו
בלבד שאין זה תפקידה להחליט בנושא זה, היא אפילו אינה אמורה להיות גורם רלוונטי
להתייעצות. עמדתה הפוליטית כאזרחית היא כמובן לגיטימית, אך כיועצת משפטית אין לה
כל נגיעה לעניין. אין כל עניין משפטי בסוגיה הזאת. אין כל חוק בספר החוקים בישראל,
המחייב את המדינה להעניק תקנים לשירות לאומי, לגורמים הפועלים נגדה. ואילו היה חוק
כזה, ראוי היה לבטלו לאלתר.
* מוסר, פרגמטיזם והיחסים עם גרמניה
– חמישים שנה מלאו ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה (במקור היו היחסים עם
מערב גרמניה, עד האיחוד). בכתב העת "האומה" התפרסם מאמרו של ד"ר
יעקב טובי: "חרם מול נורמליזציה", שסקר את מאבקיה של תנועת החירות נגד
היחסים עם גרמניה, החל מהמו"מ עם גרמניה על הסכם השילומים (1951) ועד כינון
היחסים הדיפלומטיים בין המדינות (1965). המסר של המאמר הוא דיכוטומי, היה זה מאבק של
מוסר (עמדתה של "חירות") מול פרגמטיזם (עמדתה של הממשלה ושל ראשיה –
ב"ג, שרת ואשכול).
אין ספק ש"חירות" ביטאה עמדה מוסרית
ובלתי פרגמטית. אין ספק שהממשלה ביטאה עמדה פרגמטית. אך האם באמת קיימת סתירה בין
פרגמטיזם ומוסר? האם העמדה הפרגמטית של הממשלה הייתה פחות מוסרית מהעמדה הדוגמטית
של "חירות"?
העמדה הפרגמטית המוסרית של הממשלה, העמידה בראש
סדר העדיפויות את היכולת לקיים את המדינה היהודית, שקמה שלוש שנים אחרי השואה,
בתוך מלחמת קיום עם מדינות ערב שפלשו לתוכה ביום הקמתה כדי להשמיד את היישוב
היהודי בא"י. בפני המדינה, שמנתה 600,000 יהודים בלבד ואיבדה במלחמה 6,000
איש, ניצבה מטרה גדולה, שהייתה תכלית קיומה – לקלוט מיליון יהודים מארצות המצוקה:
שורדי השואה ופליטי ארצות ערב. בפני המדינה הייתה משימה אדירה של יישוב שטחי ארץ
ישראל ששוחררו במלחמת העצמאות, כדי להבטיח את הריבונות הישראלית עליהם ולמנוע שובם
של הפליטים הפלשתינאיים. בפני המדינה ניצבה משימה גדולה של הקמת צבא חזק וחמוש,
שיבטיח את קיומה מול האויב שהתכונן לסיבוב שני כדי "למחוק את חרפת
1948", כלומר להשמיד את ישראל. וכל זאת, כאשר ישראל היא מדינה עניה ביותר,
שאזרחיה מצויים במשטר צנע חמור וקפדני, שהיא מבודדת בעולם. כספי השילומים היו
כחמצן לכלכלתה של המדינה, הכרח קיומי למדינה. יש שיקול מוסרי יותר מהסכם שאפשר את
קיומה של המדינה? יש שיקול מוסרי יותר מאשר תביעה ממדינתם של המרצחים לתת את כספי
השילומים החיוניים כל כך, כדי לאפשר את קיומה של המדינה היהודית, כדי לאפשר את
קליטתם ויישובם של שורדי השואה? האם השיקול הפרגמטי הזה מוסרי פחות מ"החרם
לעולמים על עמלק" בשם הכבוד הלאומי?
הסכם השילומים לא נועד לפצות על ההשמדה, אלא על
שוד הרכוש היהודי. לתמיכה בהסכם השילומים הייתה הצדקה מוסרית מובהקת: "הרצחת
וגם ירשת?" ובלשונו של שר החוץ משה שרת: "בל יהיו רוצחי עמנו גם
יורשיו".
היחסים עם גרמניה הועילו ומועילים למדינת ישראל
מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית. עובדה – מנחם בגין, שכראש האופוזיציה בעת כינון
היחסים הכריז שעל הנושא הזה הוא וחבריו יילחמו עד הסוף והם מוכנים לשבת במחנות
ריכוז ולעלות לגרדום, הצטרף כעבור שנתיים בלבד כשר לממשלה שקיימה יחסים דיפלומטיים
עם גרמניה, ולא תבע את ביטולם. וכעבור עשר שנים נוספות הוא עלה לשלטון ולא ביטל את
היחסים עם גרמניה ואף הזמין את הקנצלר קוהל לביקור ממלכתי בישראל. 38 שנים לאחר
עליית הליכוד לשלטון היחסים עם גרמניה רק הולכים ומתחזקים כל העת. וכאשר נשיא
המדינה, הנאמן יותר מכל מנהיג ישראלי אחר לדרכה ההיסטורית של תנועת החירות ולדרכו
של בגין, ייצג את ישראל באירועים לציון חמישים שנה לכינון היחסים עם גרמניה, מן
הראוי היה שיודה, וכמוהו נתניהו, בשגיאה ההיסטורית של תנועתו, ובצדקתו ההיסטורית
של היריב הגדול.
* לא נורמליזציה – כותרת
מאמרו של טובי, "חרם או נורמליזציה" שגויה מעיקרה. כלל אין המדובר
בנורמליזציה. היחסים בין ישראל לגרמניה לא היו, אינם ולא יהיו לעולם יחסים "נורמליים",
אלא "יחסים מיוחדים". זכר השואה יהיה תמיד במהות הקשרים בין המדינות,
וכך גם מחויבותה המוחלטת של גרמניה לתמיכה בישראל ובביטחונה.
* ביד
הלשון
קִהָיוֹן – המונח
העברי המקובל לדמנציה, המחלה הארורה הגורמת לירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי של
האדם ובזיכרון שלו הוא שיטיון; מלשון שוטה. האדם נעשה בהדרגה לשוטה, לטיפש; מאבד
את חוכמתו.
לאחרונה קבעה האקדמיה ללשון עברית מונח חדש
למחלה – קיהיון; מלשון קהה. האדם מאבד את חדות מחשבתו וחושיו.
המונח החדש יפה ובעיקר מכבד את החולה. אבי לוקה
במחלה כבר למעלה משש שנים, ומעולם לא העליתי על דל שפתיי את המילה
"שיטיון" בהקשר שלו. איני מסוגל להשתמש בביטוי לא מכבד כזה. אני מקווה
שהמונח קיהיון יתקבל וייטמע בשפה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
