מדרש
יונתי / מאיר אריאל
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 28.6.15
בראשית תשע"ה הבטחתי שלכבוד שנת השמיטה, אשמיע במהלך השנה שירים
העוסקים, במישרין או בעקיפין ברעיון השמיטה. עד כה שמענו את קובי אוז ב"זלמן
זה לא אתה" ואת אריק איינשטיין ב"ליפה העגלון". היום נאזין למאיר
אריאל בשירו "מדרש יונתי".
נתחיל בשם השיר. מאיר אריאל מכריז שהשיר הוא מדרש. מדרש לאיזה פסוק?
פסוק העוסק ביונתי. הפסוק הוא מתוך שיר השירים: "יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה הראיני את
מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה" (שה"ש ב', י"ד).
על פי המדרש, בעל השובך – הקב"ה, מצפה
מכנסת ישראל – היונה, הקוראת לתשועתו, להתנהל ביחס אליו בתפילה ובמעשים טובים. קולך
ערב – התפילה. ומראך נאווה – מעשים טובים. מאיר אריאל בשיר מלא כעס, המתכתב עם מקורות
ישראל רבים ומגוונים אך בעיקר עם שיר השירים, חובט בחברה הישראלית, על העוולות בתוכה,
על חוסר הצדק, ובעיקר על יחסה לפלשתינאים, שלטענתו מקעקע את צדקת דרכנו. מאיר שר
"יונתי שוב בחגווי הסלע", כאומר שכבר היינו בסרט הזה, ומזהיר שהתנהגות
בלתי מוסרית מסכנת את קיומו של הבית השלישי, ועלולה להמיט עליו חורבן, כפי שכבר קרה
בעבר. הגאולה אינה מובנת מאליה, היא מותנית בכך שכנסת ישראל תקיים את מה שמצופה ממנה.
"אל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", כתוב בשיר השירים ומאיר אריאל מזהיר: "אל
תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ". הוא מזהיר מפני שנאה ואולי מלחמה שאנו עלולים
להמיט על עצמנו.
שיר השירים הוא שיר אהבה נפלא בין דוד ורעיה
ולאורך דורות נדרש כאלגוריה למערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל. מאיר
אריאל, שכתיבתו שזורה כולה בתכתובת עם מקורות ישראל, מרבה לעסוק בשיר השירים, על
שני רבדיו – כפשוטו וכאלגוריה. הוא מתכתב עם שיר השירים ב"איתן איתן", "הולך
אתך הלילה", "מדרש יונתי", "עלית לי בזיכרון", "פרקים
מיומנו של חוזר בתשובה", "שחר עולה", "לא יכול להוריד ממך את
העיניים", "שיר גנוב" (שהוא בעצם לחן שלו לפרק מתוך שיר השירים), "שיר
מים רבים" וכמובן "שדות גולדברג". אגב, בספר שיריו הראשון, בשיר
"שדות גולדברג" מופיע קטע בלתי מולחן הנוגע ישירות להשראת השיר שלנו: "יונתי בחגווי הסלע / הראיני / השמיעיני". המשחק בין אהבת אישה ואהבת הארץ קיים אצלו גם בשירים שאינם קשורים
לשיר השירים, כמו למשל "שיר כאב".
מאיר אריאל דורש תיקון לעם ישראל
בזמן שמציאות של רשע, שחיתות וריקבון עלולה להמיט עליו חורבן וגלות. במצב החברתי והמוסרי,
לא יהיה קיום לשני החלומות הגדולים שלכאורה קיים ביניהם קרע בעם ישראל: חלום השלום
וחלום ארץ ישראל. מאיר אריאל מזהיר, שללא תיקון מוסרי וחברתי, לא יהיו לנו לא ארץ ישראל
ולא שלום. אהבת הארץ ואהבת השלום הן מילים ריקות במציאות הזאת. לא תהיה ארץ ישראל,
הוא כותב: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות / שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?
/ בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה בחסינות מושל? / הזו גאולה? הזה כבודה? / כגנב
במחתרת יהודה? / ולמי תמכור את 'שדך' בשנת שמיטה / או אולי
תתאסלם או תתנצר לשנה? / ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית / בעוד האדמה אשר תחתיך
כשפחה נשבית? / בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח - גאולה אתה לא נותן"? וכלפי השלום, מבהיר ומזהיר מאיר אריאל בפשטות: "... עירנו עירומה / שלא רודפת צדק צדק / לא
רוצה שלום / כי אין שלום בלי צדק". "אין שלום בלי
צדק", כלומר, אם החברה הישראלית לא תהיה צודקת, לא יהיה שלום, ללא קשר
לוויתורים מדיניים אלה או אחרים. רעיון דומה מופיע בשירו "איך אני עושה
שלום".
לשמוט – פירושו לעזוב, להניח. בשנת השמיטה, שנת שביעית, אנו מניחים
לאדמה ולא מטרידים אותה במשך שנה. אנו מוותרים על הרווחים ממנה, כדי לאפשר לכל
החברה, גם לעניים, לחוש שהיא שלהם ולאכול מפריה באופן חופשי.
מאיר אריאל, קורא להניח לארץ, להרפות מהאובססיה של לקיחת עוד ועוד
אדמות, בלי להביט ימין ושמאל, תוך ניצול הכוח והשלטון, ללא שיקולי מוסר וצדק, ללא
התחשבות באחר.
מסר דומה הוא משמיע גם בשירו "דרך ארץ". ומעניין, בשני
השירים הללו, כאשר הוא קורא לדרך ארץ כלפי הארץ, הוא מיד שולח אותנו לשיר אחר, שיר
של אלכסנדר פן.
ב"דרך ארץ" הוא כותב: "דרך
ארץ, אדמה אדמתי". וכאן - "הו מאמא מאמא אדמה / הו מאמא אדמה. / הוא מאמא
מאמא אדמה, / אדמה, אדמתי! / עד מותי! / עד מה אדמ־תי".
גם בתוכחתו כלפי העם, על האופן הכוחני שבו
הוא כופה את עצמו על הארץ, מאיר אריאל מקפיד לזכור ולהזכיר את השייכות של ארץ ישראל
לעם ישראל. "אדמה, אדמתי". מאיר אריאל לעולם לא יאשים אותנו ב"קולוניאליזם",
ב"כיבוש". אולם דווקא העובדה שזו ארצנו, שהאדמה הזאת היא אדמתי, מחייבת אותנו
לאחריות, לדרך ארץ.
צירוף המילים "אדמה אדמתי" לקוח
משירו של אלכסנדר פן "על גבעות שיך אברק". השיר הזה מדבר על הברית בין העם
והארץ שאורשָׂה בדם, "שאדם ונדם". הברית היא נצחית – "אורי שמש – לעד
בחרתיה, ביומי ולילי לי יהוד עמלי". אבל היא מחייבת. היא מחייבת עמל, והיא מחייבת,
בשבועה, התנהגות מוסרית: "כי ציווני חירות האדם הפשוט". המוסר, ההומניזם,
הדבקות בערכים של חירות האדם, של צדק, של שוויון, הם חלק בלתי נפרד מן הברית עם הארץ.
בלעדיהם אין ארץ.
"מדרש יונתי" הוא שיר תוכחה קשה
ביותר, המוחה על היחס האדנותי, הכוחני, כלפי הערבים בארץ. הכוחנות הזאת מנוגדת לדרך
ארץ שהתורה מצווה אותנו כלפי הארץ, שביטויה הוא השמיטה. השמיטה מבטאת את היחסיות של
הקשר שלנו עם הארץ. הארץ שייכת לאלוהים, והיא בידינו כפיקדון, המותנה בהתנהגותנו המוסרית.
לכן מאיר אריאל שואל כפי שציטטנו: "שמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, כשאתה לוקח
עוד ועוד אדמות" וגו'.
באף שיר אחר מאיר אריאל אינו בוטה כל כך,
קשה כל כך, בתוכחה שלו; והדבר בא לידי ביטוי גם במנגינה ובאופן הביצוע. וגם אז, הוא
מקפיד לציין שאין המדובר בארץ זרה, שאינה שלנו. כאשר לוקח מאיר אריאל רחוק יותר את
התוכחה שלו על אובדן דרך הארץ, כך הוא מעצים את החיבור שלו לשירו של פן, את הזעקה שהאדמה
הזו היא אדמתי, עד מותי. ודווקא בשל כך היא מחייבת אותי לאחריות, לדרך ארץ.
השיר מתכתב לכל אורכו עם "שיר השירים":
"עוטה על עדרים", "אל תעוררו ואל תעירו שנאה שלא תחפץ",
"הראיני את מראיך", השמיעיני קולך", "ערב קולך", "דודך".
אך גם עם "ירושלים של זהב" עמו יש לו דיאלוג ותיק: "כיכר השוק הומה",
כאמור, עם "על גבעות שייך אבריק", עם שירת הים: "אנחנו ושלליו נטבע
בתהומו", ועם ספר דברים: "צדק צדק תרדוף". אגב, את "צדק צדק תרדוף בקש שלום ורודפהו" דרש מאיר אריאל
בשיר בפני עצמו: "צדק צדק תרדוף".
קובי אוז, בתקליטו "מזמורים נוספים" הקליט גרסת כיסוי יפה ומסולסלת
לשיר הזה. אנו נשמע את המקור.
שאלו על לב ירושלים
שאלוה לשלומה -
אבנים בלב ירושלים
כיכר השוק הומה.
בשקרים ועוול מתעטפת
לרגל מלאכת החומה
אך מבעד לצעיף נשקפת
עירנו עירומה.
שלא רודפת צדק צדק
לא רוצה שלום
כי אין שלום בלי צדק
- רק למה באנו הלום?
- החלמנו חלום?
- הניקץ היום?
יונתי שוב בחגווי הסלע
מרטט הנץ מעל -
ובסתר מדרגה לבלע
נפער פי הנפתל
זה - ארצות הים מאחורינו
אנחנו תשוקתם.
זה - הארצות שמסביבנו
אנחנו זימרתם.
זו - אותה השיירה בדרך
הפונה לים.
דולק בעקבותיה מלך
מרוח בדם,
מידבר, חייתו - גם,
עלינו הם כולם.
איך ירושלים מתיפייפת
ורוקדת ברבים -
משתתפת בטח משתפשפת
עוטה על עדרים.
הו מאמא מאמא אדמה
הו מאמא אדמה.
הו מאמא מאמא אדמה,
- אדמה אדמתי!
- עד מותי!
עד מה אדמ- תי.
אל תעוררו ואל תעירו
שנאה שלא תחפץ.
רק תצא אותה כבר לא יחזירו
לא רב לא שר לא שץ.
מישהו עוד יתעורר עלינו
כמקיץ מחלומו:
נימחה אנחנו ושלליו
נשקע בתהומו.
שאלו בפילפולי שריה
לא שיעור ולא קומה
רק גפרור חסר בין חצריה
וכל חצר הומה.
וכבר היינו בתנור,
עכשיו על המחבת.
מתפמפמים כבוד שכור,
- מתפצפצים מעט,
- נשרפים כמעט,
- נצרפים לאט.
מה לך כל כך נמרץ שלוח
להתגרד על הסכין?
די כבר תן גם לסכין לנוח -
כן, רד מהסכין.
ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות
שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?
בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה
בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה?
כגנב במחתרת יהודה?
ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה
או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?
ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית
בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית?
בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח -
גאולה אתה לא נותן. או אולי אצבעותיך
הדוקות מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד - מאומנות
להרפות? מיומנות לשחרר?
מתורגלות לשמוט?
לו רק הראיני את מראיך,
השמיעני קולך.
אמת וצדק בשעריך,
- זה נאווה מראך!
- זה ערב קולך!
- חן בעיני דודך!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
