כל הפרקים מסיפור יציאת מצרים בספר
שמות ועד כה, עסקו בשנה שנתיים הראשונות במדבר. ולפתע, בפרק זה, קפיצה בזמן של 38 שנים,
סמוך לכניסה לא"י וראשית כיבושה.
רוב דור המדבר כבר מת. בני ישראל הם עם
צעיר יותר, שלא חווה עבדות, שלא היה שותף לחטא העגל ולחטא המרגלים, הדור הראוי לכבוש
את ארץ ישראל ולהתנחל.
מה קרה באותן 38 שנים, המקרא אינו מספר
לנו. אולם קריאת הפרשה יוצרת אצלנו תחושת דז'ה-וו, היינו שם. אותן מחלות שאפיינו את
עם העבדים שיצא ממצרים, מאפיינות את דור הבנים העומד להיכנס לא"י. אותה נרגנות,
אותו קוטראי, אותה קשיות עורף, אותה מרדנות במשה. ומשה נאלץ להתמודד עם אותם מבחני
מנהיגות שהתמודד עמם בראשית הדרך. ניתן להסיק מכך, שהדילוג על הקורות את בני ישראל
ב-38 השנים הללו נובע מכך שאת הפרינציפ אנו יכולים להסיק מסיפורי ההתחלה והסוף.
בפרק כ' אנו נפרדים משניים מבין שלושת המנהיגים
הגדולים של עם ישראל, אחותו ואחיו של משה – מרים ואהרון. בעדה התימנית מקובל לקרוא
את פרשת חוקת עד סמוך למות אהרון, ואת חלקה האחרון של הפרשה לקרוא בשבת שאחריה. מנהג
זה נובע מהקושי להכיל אבל לאומי כפול כזה.
הפרק נפתח באירוע דרמטי, המתואר ביובש,
כדו"ח ענייני: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן בַּחֹדֶשׁ
הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם".
זה הכל. ומיד עוברים לפסוק הבא, שלכאורה אינו קשור כלל: "וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה
וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן". ומכאן המסורת והמדרש קושרים את מרים
למים. היא אחראית על באר המים, בארה של מרים. ובמותה – אין מי שידאג למים לעם הנודד
במדבר. העם מצפה ממשה ואהרון למלא את החסר, אך הם חסרי אונים. "וַיָּבֹא מֹשֶׁה
וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא
כְבוֹד-יְהוָה אֲלֵיהֶם". אותיות המילה מים מופיעות בשם מרים. שמה מרמז גם לאירוע
הבא – דרישת העם למים והריב של העם עם משה – אותיות המילה "מריבה".
"המורים" – מורדים, כפי שמאשים משה את העם, מרמזים אף הם לשמה של מרים.
אלוהים מורה למשה ליטול את מקלו, להקהיל
את העם ויחד עם אהרון לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה נוטל את מקלו, מקהיל את העם
ומכה פעמים במקלו בסלע, והנה יוצאים המים. ומיד לאחר מכן מקבלים משה ואהרון מאלוהים
את הבשורה המרה, שלא יכנסו לארץ ישראל. להודעה הזאת עוד נשוב. נסתפק כאן באמירה שההודעה
סתומה ותמוהה. לא ברור מה רוצה אלוהים מחייהם של משה ואהרון ועל מה הוא מעניש אותם,
עונש כבד כל כך.
העונש של משה הוא תעלומה גדולה. מצד אחד,
האמנם מדובר בעונש? הרי עוד בפרשת המרגלים אלוהים מודיע שמבין כל בני דור המדבר רק
יהושע וכלב יכנסו לארץ, ומכאן שכבר 39 שנים לפני הכניסה היה על משה להבין שהוא לא יכנס
לארץ. אך בפרשה זו בפירוש מדובר בעונש למשה ואהרון: "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי
לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה
אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם". על מה מדובר? מה עשה משה? איך מנהיג שעמד
בצורה מעוררת התפעלות וכבוד, בארבעים שנות מבחן קשה של הנהגת עם עבדים קשה עורף, נענש
בעונש כה חמור? על מה ולמה?
הסמיכות של ההודעה לפרשת הוצאת המים, והפסוק
הבא המדבר על "מי מריבה", הביאה את המפרשים למסקנה שהחטא היה בכך שמשה הצטווה
לדבר אל הסלע, והוא הכה בו. ביג דיל. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר
פרופורציה!
ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי
את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש
לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע. ומדוע אהרון נענש? הרי הוא
לא הכה בסלע.
ומשה עצמו, האם הוא ראה במעשהו סיבה לעונש
שהוטל עליו? בספר דברים, נאום הפרידה של משה מן העם, אין הוא לוקח אחריות על מעשה שהביאו
לעונש הזה. להיפך, פעם אחר פעם הוא מאשים את העם בעונש שהוטל עליו: "לא האמנתם
בי", "מריתם את פי", "מעלתם בי", "לא קידשתם את שמי".
והרי משה הוא האיש שהתורה מגדירה אותו כ"ענו מכל אדם". האם איש כזה יברח
מאחריות ויטיל אותה על העם?
הנה, כמה פתרונות אפשריים: משה נענש על
כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". משה לא נענש על חטאו,
אלא על חטאי העם – כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו
לא"י. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש
במקלו - ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה
אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.
בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו
של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו
גבוהות יותר. תפקידו הרם אינו מעניק לו פריבילגיה והקלות כלשהן. ההיפך הוא הנכון,
היא תובעת ממנו יותר, היא דורשת ממנו דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול
להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להם. זה המסר לימינו.
לקראת סוף הפרק מופיע הסיפור הדרמטי על
מותו של אהרון, בהור ההר. משה, אהרון ובנו אלעזר עולים להור ההר. אהרון עולה להר לעקדה,
בידיעה שזו תחנתו הסופית; שהוא לא ישוב עוד. גם אלעזר בנו יודע זאת. על ההר מבצע משה
את טקס חילופי המשמרות. העם אינו מבין לאיזו מטרה עלו השלושה. בני ישראל ממתינים בדריכות
למרגלות ההר. ובאותה שעה, על ההר, מפשיט משה את אהרון ממדי השרד של הכהן הגדול ומלביש
אותם על גופו של אלעזר. אהרון מת על ההר, ומעתה אלעזר הוא הכהן הגדול. העם, שראה את
משה עולה עם אהרון ואלעזר, רואה את משה יורד עם אלעזר בלבד. "וַיִּרְאוּ כָּל-הָעֵדָה
כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל".
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
