הבלוג של אורי הייטנר

* ניצחון הדמוקרטיה – בסופו של דבר, מתווה הגז שסוכם בין הממשלה למונופול יאושר. הברכה הגדולה לכלכלה ולחברה הישראלית כתוצאה ממנו, תהיה תוצאה של המאבק החברתי הנחוש על התגמולים שהביאה לקבלתן ויישומן של המלצות ועדת ששינסקי. ההפסד הגדול של הכלכלה והחברה הישראלית, הוא פרי באושים של הכניעה למונופול.

אולם כישלונה של הממשלה בניסיונה לקבל את אישור הכנסת ל"פרוצדורת" עקיפת הממונה על ההגבלים, לא היה רק תוצאה של קרב אחד במערכה שאת הערכתי על סופה כתבתי. היה זה ניצחון הדמוקרטיה והדרישה לשקיפות בדיון על ההחלטה הכלכלית חברתית החשובה ביותר בעשרות השנים האחרונות וכנראה גם בעשרות השנים הבאות. הממשלה כשלה בניסיונה להעביר החלטה כה גורלית במחטף, תוך שימוש בתרגילים לא מכובדים, והחמור ביותר שבהם הוא נשיאת שם הביטחון לשווא בניסיון לשוות להחלטה הזאת אפיל ביטחוני, כדי לאפשר את קבלת ההחלטה במחשכים.

אני מקווה שהדיון הציבורי, הפוליטי והתקשורתי ישפיע על פרטי המתווה הסופי, ואולי אף יתקן את העיוות העיקרי – ההימנעות מפיקוח על מחיר הגז.

* עזות מצח – זוכרים את הסיפור על הנאשם ברצח הוריו שביקש רחמים מבית המשפט, כיוון שהוא יתום?

הממשלה נכנעה לתביעת מונופול הגז לא לפקח על מחיר הגז (ולהמיר פיקוח במראית עין של מחיר גג, שהוא מופקע בעליל). טענת המונופול מדהימה בעזות המצח שלה: פיקוח על המחירים מנוגד לכלכלה החופשית.

אכן, בכלכלה חופשית תחרותית, אין מקום לפיקוח מחירים. ההנחה היא שהתחרות היא שתוריד את המחירים לטובת הצרכן, ולא יהיה צורך בפיקוח. אולם אין דבר רחוק יותר מכלכלה חופשית, מאשר מונופול, ובעיקר מונופול פרטי, שכל עניינו הוא להתעשר. במציאות מונופוליסטית אין תחרות ולכן המונופול יוכל להעלות כאוות נפשו את המחירים, כדי למקסם את רווחיו.

מן הראוי היה שהמדינה תפרק את מונופול הגז כדי לאפשר תחרות חופשית, ללא צורך בפיקוח על המחיר. מאחר והמדינה נכנעה ואפשרה את המונופול, לכל הפחות עליה לפקח על המחירים.

* קפיטליזם קניבלי – מונופול הגז מדגים את ההבדל בין קפיטליזם נאור לקפיטליזם חזירי. קפיטליזם נאור מבוסס על תחרות חופשית והוגנת לטובת הצרכן. כדי לאפשר אותה, יש צורך ברגולציה חזקה של המדינה, בעיקר בדמות הממונה על ההגבלים העסקיים. הקפיטליזם החזירי מבוסס על חוק הג'ונגל, שאין בו רגולציה. בקפיטליזם כזה, הנושא את שם התחרות החופשית לשווא, אין תחרות אלא מלחמה שבה החזק טורף את החלשים ומשתלט על השוק. הכלכלה הטייקוניסטית מנוגדת לקפיטליזם הנאור. לכן, יש מקום למאבק משותף של הסוציאל דמוקרטיה והקפיטליזם הנאור נגד הטייקוניזם.

* פופוליזם זול – מעניין וקצת מוזר לקרוא ולשמוע את האנשים המגינים על מונופול לדורות, מגדירים את מי שנאבקים למען תחרות חופשית כ"קומוניסטים", "בולשביקים" וכו'. אז מי כאן הפופוליסט?

* מתהדרים בששינסקי - אחת הטענות הנכונות של תומכי מתווה הגז, היא שבעקבות מסקנות ועדת ששינסקי, בכל מקרה אזרחי ישראל ירוויחו עשרות מיליארדים מתמלוגי הגז. זה נכון. אולם בעוד הם מתהדרים ברפורמת ששינסקי, הם שוכחים לציין שהם נלחמו נגד מסקנות ועדת ששינסקי, בטענה שהן "קומוניסטיות", "בולשביקיות", "פופוליסטיות" בלה-בלהביסטיות ושאם יתקבלו אף משקיע לא ירצה להשקיע כאן והגז יישאר בקרקעית הים. טענה דמגוגית שנשמעת, אפעס, קצת מוכרת.

* הצלחות נתניהו – נתניהו זכאי להתהדר בשתי מהפכות חברתיות כלכליות חשובות ומשמעותיות בממשלתו השניה. האחת, מהפכת הסלולר, אותה הוביל בהצלחה רבה כחלון, ונתניהו לא הפריע לו. השניה, מהפכת ששינסקי שהוביל ביד רמה ובנחישות שטייניץ, שנתניהו הפריע לו, אך לבסוף הלך אתו.

מתווה הגז הוא מהלך בכיוון הנגדי.

* מה הוא קופייץ? - כל מי שקופצים להגן על מונופול פרטי, אין כל ערך להתנגדותם למונופול ממשלתי.

* ניגוד אינטרסים – איני מקבל את טענת ניגוד האינטרסים של כחלון, בנושא הגז. העובדה שהוא חבר אישי של אחד מבעלי החברה, אינה יוצרת ניגוד אינטרסים. כשר בממשלת ישראל, מצופה ממנו להיות נאמן הציבור, ללא השפעת העובדה שהוא חבר של אדם המעורב בהחלטותיו. האמת היא שגם מהשרים כץ וגלנט מצופה להיות נאמני הציבור, אולם כאן מראית העין, בשל המעורבות העסקית שלהם בתחום עד מינויים לשרים, מצדיקה את ההגדרה ניגוד אינטרסים.

* לוגיקה – מאמר המערכת של "הארץ" קובע ששר הביטחון יעלון פוגע בביטחון ישראל, כיוון שהוא יוצא נגד ההסכם המתגבש בין ארה"ב לאיראן. ההסכם הזה עומד להפוך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות של העולם החופשי ועלול להכניס את המזה"ת למירוץ חימוש גרעיני. מכאן, שעל פי דעת "הארץ", איראן גרעינית ומדינות ערב גרעיניות  תחזקנה את ביטחון ישראל. מעניין.

* כולכם יגאל עמירים - למה השמאל הקיצוני תומך בהקרנת הסרט על יגאל עמיר? נדלג כמובן על הטיעון שמדובר באבירי חופש הביטוי וזו עמדתם העקרונית, כי אנו רוצים לקיים דיון אמתי. הסיבות הן אחרות, כמובן.

האחת, היא חוק הרדיקלים השלובים. יש קרבת נפש בין הרדיקלים משני הצדדים, והדוגמאות לכך רבות. למי שמגן לאורך שנים על מחבלים ורוצחים, בטיעוני "זכויות אדם" כביכול, קל יותר מבחינה נפשית להזדהות עם מחבל רוצח, מאשר לרוב השפוי הסולד ממחבלים רוצחים באשר הם.

סיבה נוספת היטיבה לנסח רווית הכט, במאמר תמיכה בסרט שפרסמה ב"הארץ". "... [מתנגדי ההקרנה] חרדים לדימוי החברה הישראלית כחברה תרבותית שמקיאה מתוכה רוצח של מנהיג נשגב. הדימוי הזה, ואני מלאת צער על כך, הוא דימוי, כלומר אינו מציאות. לא רק מכיוון שכל רוצח הוא גם אדם, עובדה קם אדם — לא ערפד, זומבי או פיל — ורצח, אלא מכיוון שכמה חודשים לאחר הרצח בחר העם בימין שמתוכו יצא הרוצח".

מבינים? הרצון שלה ושל אנשי השמאל הרדיקלי כמותה, הוא להציג את החברה הישראלית בכלל, ובעיקר את הימין (מהו הימין? במאמר סמוך הגדיר חברהּ לדבוקה גדעון לוי את מפלגת העבודה כימין וכ"קללה") בדמותו של יגאל עמיר. לכן, יש להם עניין בסרט הגורם לאהדה לרוצח, מציג אותו בפנים אנושיות כאבא אוהב ואיש משפחה למופת. כך יעבור המסר לפיו גם השכן שלך, שאף הוא אבא אוהב ואיש משפחה למופת, אבל הוא רחמנא לצלן איש "ימין" (כלומר הצביע למחנ"צ, לליכוד או לבית היהודי), הוא יגאל עמיר בפוטנציה.

* המנהיג הבא של מפלגת העבודה - "הארץ" מנהל מתקפה קשה על המחנ"צ, שאינו מתיישר עם הקו האנטי ציוני של העיתון. אין יום ללא מאמר אחד לפחות הסונט במחנ"צ. יום אחרי שפרסם גדעון לוי מאמר שכותרתו אומרת הכל: "קללה ושמה מפלגת העבודה", בו הכתיר אותה כחלק ממחנה הימין והמחסום בפני שינוי בישראל, מיקד אורי משגב את חציו כלפי איציק שמולי, המנסה להחזיר את מפלגת העבודה לשפיות, אותו הגדיר "דכדוך גריאטרי". למה גריאטרי? כיוון שהוא צעיר, ומצעיר מצפה משגב שילך בסך וידקלם את הסיסמאות העבשות של המפלגה הקומוניסטית משנות החמישים. בדבר אחד אני מקווה מאוד שמשגב צודק – בכך שהכתיר את שמולי כמנהיג הבא של מפלגת העבודה.

* חמישים פחות שתיים – לפני שנתיים הוציא גיל חובב את הספר: 50:50, שבו הציג 50 מסעדות טובות, שניתן לאכול בהן ארוחה מלאה וטובה בחמישים ₪ ומטה (יש לו פינה כזאת בתכנית "בילוי נעים" בגל"צ).

קניתי את הספר והנחתי אותו במכוניתי. אני נוסע הרבה ברחבי הארץ, והתכוונתי להשתמש בו כ-waze גסטרונומי. אלא שאני בליין קטן מאוד, ממעט לאכול בחוץ ובדרך כלל הלו"ז שלי צפוף ומדוד. וכך במשך השנתיים הללו, ניסיתי רק פעמיים. מסעדה בפרדס כ"ץ והשבוע – בחדרה. המשותף לשתי המסעדות – שתיהן נסגרו.

* לב השוק – מסעדת "אליקו" בחדרה נסגרה, אך שכן המליץ לי על מסעדה באותו סגנון, לא רחוק משם, בשוק העירוני. "לב השוק" היא מסעדת טריפוליטאית קטנה של אוכל ביתי. "שב, חמוד, שיהיה לך לבריאות". לא ידעתי שאני חמוד, אבל הנחתי שהיא התכוונה אליי. איני מתיימר להכיר את שמות המאכלים, אך אכלתי סעודה משובחת, דשנה, טעימה ביותר ונדיבה מאוד. והארוחה הזאת, כולל הסלטים וכולל השתיה עלתה לי 50 ₪ בלבד.

* מרפי התקלקל – ניגשתי לשלם על חניה בעמדת תשלום, וקרה לי נס. בניסיון השלישי, הכנסתי נכון את כרטיס האשראי. בדרך כלל אני מצליח בניסיון הרביעי.

            * ביד הלשון

מדבר גבוהה גבוהה – ביטוי ספרותי המתאר דיבור במילים גבוהות או בשם ערכים נשגבים, אך לרוב המשך המשפט מצביע על פער בין מילים ומעשים.

מקור הביטוי הוא מקראי: "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' וְלֹא [קרי: וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (שמואל א, ב, ג).

* "חדשות בן עזר"