האסיפה שדנה במתווה חלוקת הרווחים דחתה את הצעתי
להוסיף כקריטריון לחלוקה את הילדים הקטינים של המשפחה. כיוון שחלוקת הרווחים אינה
הלחם אלא הקצפת, אני יכול לחיות עם ההחלטה הזאת.
****
בדיון על הצעתי, הושמעו מושגים שונים הנוגעים לערך
השוויון, וחשתי שקיים אצלנו בלבול-מה, לפחות בטרמינולוגיה ואולי אף במהות.
אני הזכרתי באסיפה את השוויון המהותי לעומת
השוויון הטכני. רן דיבר על השוויון המוחלט לעומת השוויון היחסי. במאמר אעסוק
בשוויון המהותי לעומת הטכני, אך אקדים לכך התייחסות למונח "שוויון
מוחלט".
שוויון מוחלט קיים במתמטיקה, לא בחיים. בעיניי,
הוא גם אינו אידיאל, מחוז חפץ או משאת נפש. אך גם כאידיאל, שוויון מוחלט אינו נמדד
על פי התשומות הניתנות לאנשים, אלא בשורה התחתונה של מצבם.
למה כוונתי? שוויון מוחלט הוא מצב שבו לשני אנשים
יש בדיוק מאה ₪.
אם ניקח שני אנשים, שלאחד מהם 60 ₪ ולשני 40 ₪ וניתן
לכל אחד מהם 50 ₪, לא ניצור בכך שוויון מוחלט. כדי ליצור שוויון מוחלט, יהיה עלינו
לתת לראשון 40 ₪ ולשני – 60 ₪. הקצאה של סכום שווה לשניהם, היא אולי הקצאה
שווה, אך אין קשר בינה לשוויון.
הדבר בולט יותר, במקרה שבו יש לאחד 200 ₪ והשני
נמצא במינוס של 200 ₪, וניתן לכל אחד מהם 50 ₪. יש קשר כלשהו בין ההקצאה השווה
לבין ערך השוויון?
אם הקצאה שווה אינה מקדמת שוויון, לא כל שכן גביה
שווה. מס פרוגרסיבי הוא מס באחוזים גבוהים יותר ככל שההכנסה (או הרכוש)
של האזרח גבוהה יותר. ככל שהפער בין אחוזי הגביה מבעלי הכנסה גבוהה לאחוזי הגביה מבעלי
הכנס נמוכה גדול יותר, המס פרוגרסיבי יותר.
היפוכו של מס פרוגרסיבי הוא מס רגרסיבי, הנגבה
באותו אחוז מעניים ומעשירים.
אולם יש מס עוד יותר רגרסיבי – מס גולגולת.
מס כזה אינו נגבה מעשיר ומעני באותו אחוז מהכנסותיו, אלא הוא זהה מבחינה נומינלית.
אותו סכום בדיוק נגבה מהטייקון ומההומלס.
איפה משתלבת כאן המילה שוויון? המס השווה ביותר
הוא מס גולגולות, והשונה ביותר הוא מס פרוגרסיבי. אולם המס השוויוני ביותר הוא המס
הפרוגרסיבי, בעוד מס גולגולת מעמיק את הפערים, כיוון שאת הטייקון הוא לא
ידגדג, אך העני עלול לאבד את עולמו.
מכאן, שהמושג שוויון אינו מתייחס לא
להקצאות ולא לגביה, אלא לבני האדם.
****
אני נוהג להבחין בין שוויון מהותי לשוויון טכני. שוויון
מהותי לוקח בחשבון את השוני בין בני אדם ושוויון טכני מתעלם ממנו.
שוויון מוחלט, מתעלם מהשוני בין האנשים. אגדת
חז"ל מספרת על מיטת סדום, בה השכיבו תושבי העיר החטאה את האורחים שבאו
אליה. אם הם היו ארוכים ממנה, הם קצצו את רגליהם. אם היו קצרים ממנה, היו מותחים בכוח
את אבריהם עד שיתאימו אליה. שוויון מוחלט הוא ניסיון להפוך את בני האדם, השונים
במהותם, לזהים.
שוויון מוחלט הוא מצב שבו לשני אנשים יש בדיוק מאה
₪. אבל מה אם הצרכים של אדם א' הם בעלות של 120 ₪ ושל אדם ב' הם בעלות של 80 ₪? במצב
זה, אדם אחד נהנה מסיפוק צרכיו ואף נשאר לו כסף שאינו זקוק לו, ואילו אדם שני לא
הצליח לספק את צרכיו. האם זה שוויון? זהו שוויון טכני, אך הוא אינו מהותי.
האידיאל הקיבוצי אינו שוויון מוחלט, אלא שוויון
ערך האדם. מהות השוויון במחשבה הקיבוצית, היא שבני האדם שונים זה מזה, אך הם
שווים בערכם. הם שווים בכך שכל אחד מהם ראוי ליכולת לספק את צרכיו. העיקרון מנוסח
במשפט: "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". בעצם
ההגדרה הזאת נעוצה הבנת השוני בין האנשים, הן ביכולת והן בצרכים. יש אנשים שיכולים
לתרום יותר ויש שיכולים לתרום פחות. יש שצרכיהם גדולים יותר ויש שצרכיהם קטנים
יותר, ובכל מקרה – הצרכים שונים זה מזה. לעומת החברה הרכושנית, שבה לכל אחד יש מה
שהצליח להרוויח או לרשת, החברה הקיבוצית מתבססת על הערבות ההדדית, על השיתוף ועל
שוויון ערך האדם. היא מפרידה בין תרומה לתמורה, כדי להגשים את האידיאל של מקסום
התרומה המרבית השונה של כלל החברים, כדי להגדיל את העוגה, כך שכל אחד יוכל לממש את
צרכיו השונים.
כמו כל אידיאל, יש פער משמעותי בינו לבין היישום
שלו בחיים. ראשית, לא כל חבר באמת נותן לפי כל יכולתו. ובוודאי, שאי אפשר ליצור
קופה משותפת שתאפשר לכל אחד לממש את מלוא צרכיו. קומונה קטנה יכולה לקיים קופה
משותפת חופשית, כמו במשפחה, שממנה נוטל חבר לפי צרכיו. כמובן שהדבר אינו אפשרי
בקיבוץ גדול, לא כל שכן - רב דורי. ולכן, דרך החיים הקיבוצית מתמודדת בדרכים
שונות עם הפער בין המציאות לאידיאל וממציאה פתרונות שונים.
בעבר, הפתרונות ביטאו שוויון טכני יותר – ביגוד זהה
לכל, חלוקה זהה לכל בהתעלם מן הצרכים השונים. בכך, דווקא הקיבוץ של פעם היה
רחוק יותר מהאידיאל השוויוני. דווקא התקציב הכולל, שיש בו סכום גדול הניתן
למשפחה על מנת שתכלכל את חייה ותקבע את סדר העדיפויות שלה על פי צרכיה האמתיים,
קידם את הקיבוץ לעבר האידיאל השוויוני (בניגוד לטענה של מי שראו בכל שינוי
פגיעה באידיאל הקיבוצי).
כשאורטל קמה, כבר היה קיים תקציב כולל בקיבוצים.
אולם הוא היה מצומצם למדיי, והיו הרבה מאוד "תקציבים נורמטיביים"
לכל. התקציב הראשון שאני בניתי בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר, היה עדין "תכנית
אחזקת אדם". היא נבנתה על פי חוברת צהובה של התק"ם, ובה הנחיות כמה
להקצות לכל נושא. היו בה אנכרוניזמים מגוחכים כמו תקציב לתספורת ותקציב לתיקון
שעונים... במהרה ערכנו את תהליך השינוי הראשון (1988) שבו הכנסנו את המרכיבים לתוך
תקציב כולל גדול. ובהמשך, לא רק את המרכיבים הקטנים, אלא גם תקציבים גדולים כמו
תקציבי ריהוט, תקציב נסיעות לחו"ל, תקציב נסיעות (ואפשרנו לחברים להחזיק רכב
פרטי – בין הראשונים ואולי הראשונים בתנועה), תקציב החשמל, תקציבי חוגים לילדים
ועוד. הרעיון היה שתור לחו"ל אינו שוויוני, כי לחבר אחד חשוב לנסוע מדי שנה,
וחבר אחר אינו מעוניין כלל לנסוע לחו"ל, אך חשוב לו לרכוש מכשירים חשמליים
שונים (שבעבר אסור היה לחבר להחזיק בבית...). כל אותם שינויים, קירבו אותנו
יותר לאידיאל השוויון המהותי, אף שככל אידיאל, לעולם אי אפשר להגשים אותו במלואו.
****
איזה תקציב שוויוני יותר במהותו, תקציב שווה
העיוור למספר הנפשות במשפחה, או תקציב שגודלו מושפע מגודל המשפחה? כמובן שהתקציב
המתייחס לגודל המשפחה. אמנם בקיבוץ שיתופי כאורטל, שבו החינוך
הפורמלי והחברתי-קהילתי, הבריאות, חדר האוכל, ההשכלה וכד' הם באחריות הקיבוץ, חלק
ניכר מהוצאות הילדים אינם נופלים על המשפחה, אך עדין ככל שמספר הנפשות גדול יותר,
כך גדלים הצרכים וגדלות ההוצאות.
חלוקת הרווחים אינה התקציב הבסיסי, היא לא נועדה
לצרכי המחיה הבסיסיים, ולכן אין זה נורא בעיניי שהצעתי נדחתה. אך כדאי להשתמש נכון
בשפה. ההצעה שהתקבלה אינה שוויונית יותר, אלא שוויונית פחות מהצעתי. החלוקה
השווה לזוג ללא ילדים ולמשפחה בעלת ארבעה ילדים, פוגעת בשוויון.
יש היגיון בעמדה שנאמרה באסיפה בתגובה להצעתי,
לפיה חלוקת הרווחים אינה קשורה לצרכים, אלא היא מבטאת את ההישג של המאמץ המשותף
שלנו בשנה החולפת, והמאמץ הוא של החברים המבוגרים, לא של הילדים, ולכן החלוקה
צריכה להיות שווה. הייתי מקבל זאת, אילו כל החלוקה הייתה שווה. אולם מחצית החלוקה
היא על פי הוותק ואילו ההישג שנוצר במאמץ המשותף, אינו קשור לוותק.
****
ומעבר לכל מחלוקת – החשוב ביותר הוא המשך ההצלחות
הכלכליות שלנו גם בשנים הבאות; שהמאמץ המשותף שלנו והמאמץ האישי של כל אחד מאתנו,
ימשיכו להניב פרי שיאפשר לנו להמשיך להתווכח כיצד לחלק אותו בצורה הנכונה ביותר.
ובמיוחד אני שמח שאנו מקפידים על העיקרון שלא כל חלוקת
הרווחים מיועדת לחברים, אלא כמחציתה מוקדשת למיזמים חברתיים משותפים.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
