הבלוג של אורי הייטנר

* יוזמה מדינית - מזכיר הממשלה לשעבר צבי האוזר, פרסם מאמר ב"הארץ", בו קרא לנצל את הסיטואציה של התפרקות סוריה ורצונה של ארה"ב לפצות את ישראל על הסכם הגרעין עם איראן, ביוזמה להכרה אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן.

אני יכול לכתוב מאמר המסביר בק"ן טעמים מדוע הרעיון הזה אינו ריאלי. זה יהיה קל יותר מניסיון להוכיח שהוא ריאלי. ככה זה כאשר דנים ברעיונות מחוץ לקופסה.

עצם הרעיון שיוזמה מדינית - אין פירושה בהכרח נסיגה וויתורים ישראליים, היא מחוץ לקופסה. אקטיביזם מדיני יכול וראוי להיות בכיוון של קידום האינטרסים הישראליים.

אמנם, ישראל חיה ויכולה לחיות גם הלאה ללא הכרה אמריקאית ובינלאומית בריבונותה על הגולן. הרי ארה"ב והעולם טרם הכירו גם בריבונות ישראל על ירושלים - גם על מערב ירושלים, ובוודאי לא בהיותה של ירושלים בירת ישראל. עם זאת, עלינו לחפש כל סדק לקדם את מעמדה הבינלאומי המדיני של ישראל. התפוררותה של סוריה וההסכם עם איראן (שכנראה שלא נוכל למנוע אותו, למרבה הצער, והלוואי ואתבדה) היא בהחלט סדק כזה. יוזמה מהסוג שמציע האוזר, היא כיוון נכון וראוי. יתכן שהסיכוי להצלחתו אינו גבוה. יתכן שיוזמה כזו תניב הישג קטן יותר. אך רעידת אדמה כמו התפוררותה של סוריה, אינה יכולה לעבור לצדנו, בלי שנפיק ממנה יתרונות מדיניים וביטחוניים לישראל. זוהי שעת כושר.

* הגדר הטובה – הקמת גדר המערכת על גבול מצרים, הייתה אחת ההחלטות החשובות ביותר לביטחון ישראל בשנים האחרונות. תחילה היא בלמה את ההסתננות-רבתי לישראל, אך היום היא החיץ בינינו לבין שכנתנו מדרום – דאעש, שהיא השלטון האמתי בסיני.

החלטת הממשלה על בניית גדר בגבולה עם ירדן, היא המשכה הטבעי והנכון של אותה החלטה, ונכון יהיה להמשיך אותה לכל אורך הגבול עם שכנתנו ממזרח. גם שם, המטרה הראשונית היא מניעת הסתננות, אך אין זה מן הנמנע שדאעש תשתלט גם על ירדן, שאף היא, כמו סוריה ועיראק, ישות לאומית פיקטיבית.

לנוכח המהפכה רבתי במזרח התיכון, יש עוד ספק שגבולה של ישראל חייב להיות הירדן, ובלשונו של יצחק רבין – בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה? כל הסדר עם הפלשתינאים, חייב להתבסס בראש ובראשונה על העיקרון הזה. ולמי שתמה כיצד אבו מאזן עדין שולט בשטחי רש"פ ולא דאעש, הסיבה לכך היא כידוני ישראל.

* לפטר רטרואקטיבית את בן גוריון – בכל שנותיו כראש הממשלה כיהן דוד בן גוריון גם כשר הביטחון. הוא בנה את צה"ל, את מערכת הביטחון, את התעשיות הביטחוניות, את הכור הגרעיני והוביל את צה"ל לניצחונות במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני. משה שרת, ראש הממשלה השני, שימש במקביל לתפקידו גם כשר החוץ. לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, כיהן במקביל כשר הביטחון, יצר את מערכת הקשרים הביטחונית עם ארה"ב והכין את צה"ל לגדול ניצחונותיו, במלחמת ששת הימים (אף שאת הקופון גזר משה דיין, שקטף את פירות עבודתו של אשכול, לאחר שמונה תחתיו בהפיכת חצר פופוליסטית ערב המלחמה). במשך שנה ורבע מן הקדנציה שלו כראש הממשלה, כיהן בגין גם כשר הביטחון, ובתקופה זו צה"ל הפציץ את הכור העיראקי, והביא לאחד ההישגים האסטרטגיים החשובים בתולדות מדינת ישראל. יצחק שמיר כיהן גם כשר החוץ בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה. יצחק רבין כיהן גם כשר הביטחון בקדנציה השניה שלו כראש הממשלה. שמעון פרס כיהן גם כשר הביטחון בקדנציה השניה שלו כראש הממשלה ואהוד ברק כיהן במקביל כראש הממשלה וכשר הביטחון.

כדאי לזכור זאת, בדיון הציבורי על האיתות של בג"צ, שבכוונתו לאסור על ראש הממשלה למלא תפקידי שר.

עם הקמת הממשלה יצאתי נגד כל אחת ממשרות השר של נתניהו במקביל לראשות הממשלה וזו דעתי גם היום. אני מתנגד לכהונתו כשר החוץ ופיזור המשרד לחלוקת נתחים קטנים כפיצוי לשרים לא מרוצים. אני מתנגד לכהונתו כשר התקשורת, שנועדה להדק שליטה שלטונית בתקשורת, ואני רואה בכך סכנה של פגיעה בחופש העיתונות. אני מתנגד לנורמה של סירוב יהדות התורה לקחת אחריות לאומית כשרים בממשלה, ואת הפיקציה של סגן שר במעמד של שר וראש הממשלה המכהן כשר פיקטיבי וחותמת גומי להחלטות סגן השר. אלה נושאים הראויים לביקורת ציבורית, פוליטית, תקשורתית ושל מבקר המדינה. אלה אינם נושאים משפטיים ואין זה תפקידו של בית המשפט העליון להתערב בכך.

ואם שופטי בית המשפט סבורים שכפל התפקידים הזה אינו חוקי, שיואילו נא לפטר רטרואקטיבית את בן גוריון.

* מחלישים את הכנסת – ובאשר לעותרים – סיעת "יש עתיד". על האופוזיציה, כל אופוזיציה, מוטלת משימה חשובה, להיות המגנה הגדולה על כוחה ועוצמתה של הכנסת, מול הממשלה. כאשר הם בוחרים לפעול במגרש המשפטי, בנושאים פוליטיים מובהקים, הם מתנקשים בריבונותה, בסמכותה ובעוצמתה של הכנסת, פוגעים בהפרדת הרשויות ומחלישים את הדמוקרטיה.

* הערכה לעם היווני – תוצאות משאל העם ביוון הפתיעו אותי, בוודאי בפער הגדול בין המצביעים "לא" למצביעי ה"כן".

המצביעים היוונים ידעו היטב שמשמעות הצבעתם היא העמקת המשבר הכלכלי בארצם ופגיעה אישית בכיסם, אך הם העדיפו את הכבוד הלאומי ואת העצמאות המדינית ומוכנים לשלם את מחירם.

על כך הם ראויים למלוא ההערכה.

אף שהיו מרכיבים בעייתיים למדי במשאל העם, כפי שכתבתי לפני ימים אחדים, היה זה צעד חכם מצד ציפראס, שיאפשר לו להתייצב בפני מנהיגי האיחוד האירופי עם גיבוי רבתי של עמו.

יש לקוות שמנהיגי אירופה לא יפנו עורף לעם היווני, יכבדו את הכרעתו הדמוקרטית ויתפשרו עם יוון על הסדר הוגן יותר.

* המנצח – "הרב" פינטו ניצח. מי יעז להתעסק עכשיו עם האימפריה שלו?

* "הרב" והניצב: תזכורת – "הרב" פינטו יהיה עד מדינה נגד ניצב ארביב, במסגרת עסקת טיעון. עסקאות טיעון, עדי מדינה וכו', הם עניין בעייתי מאוד, הפוגע בצדק ובאמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק. אולם לעתים, זהו רע הכרחי. לעתים, אין מנוס מעסקה או מעד מדינה, כדי להרשיע את האשם העיקרי. לעתים, האינטרס הציבורי מחייב מעמד של עד מדינה לעבריין מסוים, כדי להרשיע בכיר שסרח, שבעצם תפקידו, בכירותו, מעמדו וכוחו – העבירה שעבר פוגעת בציבור, במדינה, באמון האזרחים במדינה. לכן, למשל, נכון לתת מעמד של עד מדינה לאיש עסקים מפוקפק, כדי להרשיע ראש ממשלה, אם הוא קיבל ממנו שוחד.

אין ספק שיש הצדקה לעסקה מן הסוג הזה, אם היא עלולה להוכיח שניצב במשטרה, האיש העומד בראש היחידה החוקרת שחיתויות, הוא עצמו אדם מושחת שקיבל שוחד. אולם אין לכך הצדקה כאשר מדובר בפינטו, שאינו אזרח מן השורה, אינו דג רקק – הוא אחד האנשים החזקים והעשירים בישראל. בכלל, כאשר מדובר ברב שאנשים רבים הולכים אחריו, מאמינים בו, פועלים על פי הנחיותיו – אם הוא עבריין ואדם מושחת, יש אינטרס ציבורי מובהק בהרשעתו. לא כל שכן, כאשר מדובר במי שהאנשים החזקים בישראל, טייקונים, אנשי תקשורת וקציני משטרה משחרים לפתחו, כמו פינטו הנ"ל.

כוחו להשחית של פינטו ועוצמת שלוחות הרשע שלו, שברו קצין חזק וישר כתנ"צ ברכה הי"ד.

ברכה ראוי להערכה אדירה, על האומץ שלו להתעשת ולהפליל את "הרב" שאותו העריץ, כאשר נחשף לשחיתותו. עם זאת, יש לקוות שקצינים ובכירים ילמדו את לקח ההסתופפות בחצרות "צדיקים" שרלטנים ומפוקפקים.

* "רב" - כיהודי מסורתי, שיש בעיניו משמעות רבה לתואר רב – איני מסוגל להצמיד את התואר "רב" לטיפוסים כמו פינטו הנ"ל.

* המחיר – והרי התחזית: אריה דרעי יתמוך במתווה הגז. אבל זה יעלה לחברה הישראלית ביוקר, בכניעה לגחמותיו החרדיות האנטי ציוניות בנושאים כמו הגיור, בניגוד לאינטרס הלאומי של ישראל והעם היהודי.

* החזון – קובי ניב, מהבולטים בחלון הראווה של דבוקת שוקן, הסביר ללא כחל ושרק את עמדת החבורה בנושא ההסכם בין ארה"ב לאיראן: "כל ישראלי שוחר חיים צריך לרצות דווקא שתהיה לאיראן פצצת אטום. כי אם תהיה לה פצצת אטום, ייווצר בינינו לבינה מאזן אימה — כמו זה שמנע בעבר מלחמה בין ברית המועצות לארצות הברית — וימנע מישראל, הרואה בכל דוגית פצצת אטום משייטת, להשתולל ולהרוס את החיים לסביבתה ולעצמה".

* נחמן רז ז"ל – בקבוצת גבע הלך לעולמו בגיל 91 המחנך ואיש הציבור נחמן רז, מעמודי התווך של קיבוצו ושל התנועה הקיבוצית. כל חייו עסק נחמן בחינוך – הדרכת נוער, הדרכת עולים, הוראה, ניהול בית ספר, מזכיר הנוער העובד והלומד. מן החינוך יצא לתפקידיו הציבוריים ואל החינוך חזר מהם, וגם בתפקידיו הציבוריים, כמזכיר קיבוצו, מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים וחבר כנסת, היה בראש ובראשונה איש חינוך. בכנסת הוא כיהן כיו"ר ועדת החינוך.

נחמן היה חבר קיבוץ בכל רמ"ח ושס"ה, וכל חייו האמין בערכי הציונות, ההתיישבות והקיבוץ, נאמן לרוח האקטיביזם הציוני שאפיין את התנועה הקיבוצית. כך, בעת המאבק על הגולן (כשכבר לא היה ח"כ) הוא תמך בנו ובמאבקנו (הוא היה מעורב מאוד בליווי קיבוץ כפר חרוב בגולן, שקבוצת גבע הייתה הקיבוץ המלווה שלו).

בסרט "שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים", הוא נשמע בוויכוח עם עמוס עוז. עמוס עוז דיבר נגד גילויי הקשר והזיקה לחלקי ארץ ישראל ששוחררו (אני מוכן לפוצץ את הכותל המערבי אם הדבר יחזיר לחיים חייל אחד... הכותל המערבי לא שווה ציפורן של אף חייל... אני מוכן להקריב את חיי כדי להגן על החיים, אך לא למען אדמה) ונחמן השיב לו, שבעצם דבריו שומטים את עצם זכות הקיום שלנו בארץ ישראל.

הנה ציטוט מתוך דבריו של נחמן רז ב"שיח לוחמים", ימים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים, על המסקנה המרכזית עמה חזר מן המלחמה: "לצדק בלי כוח אין שום תוקף. וכל מי שרוצה שהצדק שלו לא יהיה דבר מופשט, אלא שיוכל לחיות על פיו, צריך להיות חזק. זה החוק האכזרי של תקופתנו. אני יכול רק להצטער על זה, אבל אני לא מוכן להתהלך עם מצפון לא נקי. אם אני מוכרח לממש את הצדק שלי גם בכוח, זה משום שאין לי ברירה אחרת".

            * ביד הלשון

מה למעלה, מה למטה – לקראת כ"א בתמוז, יום השנה ה-81 למותו של ביאליק, אעסוק בשיר הילדים שלו "נדנדה".

איזה ילד אינו מכיר את המילים "נד נד, נד נד, רד עלה, עלה ורד. מלמעלה עד למטה רק אני אני ואתה..."

אך זהו שיבוש. מילות השיר אינן "מלמעלה עד למטה", אלא "מה למעלה מה למטה", שזה שיבוש מהותי ביותר של משמעות השיר.

מילות השיר המלאות:

נַדְנֵדָה

נַד, נֵד, נַד, נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְמַעְלָה?

מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים

בַּמֹּאזְנָיִם

בֵּין הָאָרֶץ

לַשָּׁמַיִם.

דרך שיר הילדים התמים, ביאליק מעביר מסר תיאולוגי נועז וחתרני.

במשנה, מסכת חגיגה, נאמר: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם; מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור". ובמילים אחרות – אל תחקור במופלא ממך. קבל כנתון את הטקסט שלמדת, ואל תנסה לחקור ולבחון אותו.

ביאליק תלוי בין הארץ והשמים, כמו הילד על הנדנדה; בין היהדות השמיימית של עולם הישיבות אותו עזב, לבין היהדות הארצית של הכאת השורשים הציונית באדמת א"י. הוא כבר לא שם ועוד לא כאן ולא ברור שירצה לבחור בחירה דיכוטומית בין שני העולמות. וכאשר הוא מיטלטל בין שמים וארץ, הוא בוחר להסתכל דווקא באותם הדברים מהם המשנה מזהירה אותו: מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא מדבר אל אלוהיו בגוף שני, כמקובל גם בתפילה, אך כשווה אל שווה – שנינו תלויים במאזנים בין הארץ לשמים, רק אני ואתה. ובעמדת הכוח הזאת הוא מרשה לעצמו למרוד באיסור ובקללה, ולחקור דווקא במופלא ממנו.

את החלון לאפשרות הפרשנית הזאת פתח בפניי ארי אלון, לפני קרוב לשלושים שנה, בספרו "עלמא די".

* "חדשות בן עזר"