אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ-הִשָּׁבַע
שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ לא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶֹה:
אחרי שעה שלא מצא חניה בתל-אביב, כשהוא כבר מאחר לפגישה גורלית, נדר
הנהג נדר ופנה לאלוהיו: "אלוהים, אם תפנה לי עכשיו מקום חניה, במשך שנה בכל
בוקר אניח תפילין". לא הספיק להשלים את המשפט, והתפנתה החניה שלידו. תוך שהוא
חונה הוא חזר לאלוהים ואמר: "בעצם לא חשוב, הסתדרתי".
****
חלפו שלושה פרקים בלבד מהצופן הפמיניסטי שנתנה לנו התורה בפרשת בנות
צלופחד, והנה, בפרק זה, שוב האישה היא ברשות אביה ואח"כ בעלה. נדרה הנערה נדר
– אביה יכול להפר אותו. את זה אפשר להסביר בפער הגילים, אך למה רק במקרה של נערה?
ואם הנער נדר נדר? ולמה רק האב? ואם האם שמעה את הנדר? נדרה אישה נדר – בעלה יכול
להפר אותו, כאילו מדובר בילדה קלת דעת, חסרת מחשבה עצמית ואחריות.
... אולם בפרשת בת יפתח נראה מי קל דעת וחסר אחריות ומי משלמת את מחיר
קלות הדעת הזאת.
ואיך אפשר להסביר את הפער בין השדר של סיפור בנות צלופחד לשדר של הלכות
נודרת נדר? על פי הפשט, אין סתירה. החוק הנוגע לבנות צלופחד מדבר על נחלה לבנות רק
במקרה שהאב מת ואין לו בנים. כלומר, הנחלה היא לבן, ורק באין בנים זכאית לו הבת.
כלומר, האישה היא ברשות גבר, כמו בפרשת הנדר. אולם אם לקבל את הפרשנות שלי, שסיפור
בנות צלופחד מעביר מסר סמוי לדורות של שוויון המינים לעתיד לבוא – מדובר בסתירה
מובהקת.
וכיוון שקיימת סתירה – בידינו הבחירה בין יהדות שוויונית ליהדות פטריאכלית.
****
ובהפוך על הפוך – דווקא במקרה הזה יש יתרון לבת על הבן; בניגוד לבת,
הבן כבול לשטויות שיצאו מפיו, גם אם הן תמטנה עליו אסון.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
