* מינכן 2 – קו ישיר
עובר בין 29 בספטמבר 1938 ל-14 ביולי 2015; שני תאריכים שיזכרו לדיראון עולם, מן
הימים הקשים בהיסטוריה האנושית. כמו צ'מברליין במאה ה-20, כך אובמה במאה ה-21 נכנע
ללא קרב לאימפריית הרשע של דורו. אימפריית הג'יהאד והטרור איראן, תהיה מדינת סף
גרעינית, בחסות המערב.
* המנצח – חומייני
חומייני, הו חומייני. מי יגלה עפר מעיניך. הנה, בניך ממשיכיך נחלו את הגדול בניצחונותיהם,
ניצחון ללא קרב, עקב כניעה ללא קרב של צ'מברליין של המאה ה-21.
* ראה למרחוק - הסכם הגרעין
ההופך את איראן למדינת סף גרעינית, מעיד על גדולתו של בן גוריון כמנהיג הרואה למרחוק,
שכבר אחרי מלחמת העצמאות קיבל את ההחלטה ההיסטורית על האופציה הגרעינית של ישראל.
* מה ירגיע את ב. מיכאל? - בשבוע שעבר הסביר לנו קובי ניב
ב"הארץ" את תמיכתו בהסכם הגרעין האיראני. הוא לא התכסה בשקר לפיו ההסכם
מונע את הגרעין, אלא להיפך – הוא ייחל לפצצת גרעין איראנית, שתיצור מאזן אימה
שיוכל להרתיע את ישראל. חברו לדבוקה ב. מיכאל, ממשיך באותו קו. הוא פרסם רשימה
סאטירית-למחצה, שבה כתב שכעת נלקח מנתניהו הצעצוע האהוב עליו – איום הגרעין
האיראני, ולכן הוא יעביר אחת ממאתיים הפצצות של ישראל לאיראן, וכך יוכל להמשיך
לברוח מהבעיות האמתיות ולהשתעשע בתחביב האהוב עליו. כמובן שמיכאל רצה בעיקר לתקוף
את ישראל הגרעינית (לפי מקורות זרים...) המנסה, בעזות מצח, למנוע את התגרענותה של
איראן. ובסוף הרשימה החצי-סאטירית, הוא כתב משפט ברצינות, המבטא את מאווייו
ומאוויי הדבוקה: "למה להכחיש? גם אני אהיה קצת יותר רגוע. הידיעה שלפחות פצצה
אחת מתוך ה–200 שיש לנו, נתונה בידיים קצת יותר שקולות תשרה עלי קמצוץ קטנטן של רוגע
נוירוטי".
* שחקן חיזוק – "הארץ" מחזיק לאחרונה שחקן חיזוק, העיתונאי היהודי אמריקאי
פיטר ביינרט, איש ה"שמאל" הרדיקלי בארה"ב, אוטו-אנטישמי מובהק, שנאבק
"להציל את ארצות הברית מקומץ הארגונים היהודיים שמנטרלים את הנשיא
אובמה", שאותו הוא מגדיר "נשיא היהודים". כל כך מתאים
ל"הארץ" לשכור את שירותיו כ"פרשן".
ובמאמרו השבוע הוא מתחרע בהילרי קלינטון, כיוון שהעזה לצאת נגד ה-BDS, הארגון האנטישמי המוביל את הדה-לגיטימציה והחרם על ישראל. כמובן
שהסיבה לכך היא רצונה למשוך תורמים ניציים נוסח חיים סבן ש"הוא אדם שכותב צ'קים
שמנים".
* משתלחים בבג"צ – לא עובר כמעט יום שאין ב"הארץ" מאמר
המשתלח בבג"צ. הרי בג"צ אמור לעבוד אצלם, וכאשר הוא פוסק לטובת ישראל
הוא מועל בתפקידו. ההשתלחות התורנית הייתה כדרך אגב, בפשקוויל של עודה בשאראת נגד
פרופ' אסא כשר ונגד הקוד האתי של צה"ל. הרי בעיני דבוקת שוקן, הקוד האתי של
צה"ל צריך להיות אחר – איסור על מלחמה באויב ובטרור. כל פעולה של צה"ל
נגד הטרור אינה אתית. במאמרו, בשאראת מוקיע את פרופ' כשר, ומשווה אותו לבית המשפט
העליון. "מיום ליום מתברר שהאתיקה של הפילוסוף כשר, גאוות הממסד הביטחוני, היא
בסך הכל מתן הכשר לפעולות הצבא. הקוד האתי שלו הוא 'אני ואפסי עוד'. בכך, בהפוך על
הפוך, האתיקה שלו מרוקנת את המלה 'אתיקה' מתוכנה המוסרי. אבל כשר חי בסביבה הנכונה.
הוא מתפקד על תקן כפילו של בג"ץ, שמכשיר את כל עוולות הכיבוש: התנחלויות, הרס
בתים, סגר, חיסולים. כל אלה, כידוע, פעולות המנוגדות לחוק הבינלאומי".
* גדעון לוי מתמתן – דומה שגדעון לוי לא אכל ארוחת בוקר ביום ראשון. מכל מקום, כנראה תקפה
אותו חולשה והוא הופיע בדמות מתונה מהרגיל. הוא הגדיר את יאיר לפיד כ"כמעט
פשיסט".
* טירוף מערכות – המחבלים בסג'עייה הפכו מרפאה לעמדת ירי, ירו ממנה לעבר חיילי
צה"ל והרגו את סרן דימיטרי לויטס (בן הגולן). המג"ד סא"ל נריה
ישורון זומן לחקירת מצ"ח כיוון שהורה לירות על עמדת המחבלים, בטענה המטומטמת
והמרושעת שהוא הורה לירות על "מרפאה". אף שאני מאמין שהתיק ייסגר במהרה,
עצם זימונו לחקירה פלילית היא חרפה לצה"ל ולמדינת ישראל.
* היכונו למשפט שדה – והרי התחזית. חקירת מצ"ח תנקה את
סא"ל נריה ישורון שהורה לירות על עמדת אויב בשעת מלחמה (מה שלא הופך את עצם
ההחלטה על חקירה פלילית לפחות בזויה). ואז יפתח משפט שדה ב"הארץ" נגד
ה"צבא שחוקר את עצמו", "חקירת טיוח", "אף פעם אין כתבי
אישום", "הממסד הביטחוני", "רצח על פי הנהלים", "רק
ביצענו פקודות" וכל הארסנל הארסי שלהם.
* מי שפוגע בצה"ל - הוראות הפתיחה באש של צה"ל ביו"ש, על
פיהן יש לנהוג במתפרעים יהודים באותה דרך כמו במתפרעים ערבים, מוצדקות לחלוטין. מי
שפוגע בחיילי צה"ל ומפקדיו הוא אויב, ויש לנהוג בו כאויב. אגב, כאשר האויב
הזה הוא יהודי זה חמור הרבה יותר, כי אינו רק אויב אלא גם בוגד, גיס חמישי.
* נועם עדין חי – אפשר לבטל את כל שרשרת הבדיחות של "מהו שיא החוצפה". כאשר נועם
שליט מרשה לעצמו לבוא בטענות למדינת ישראל, ולהתבכיין על "היחס" שקיבל
מן המדינה, הבדיחות הללו מיותרות.
* פופוליזם - אין בהצעת חוק גזר דין מוות למחבלים דבר
וחצי דבר עם ביטחון, עם הרתעה, עם מוסר ואפילו לא עם רגשות נקם. מה יש בו? שלושה דברים.
פופוליזם, פופוליזם ופופוליזם.
* הצעת שיפור - אני מציע הצעת שיפור לחוק גזר דין מוות למחבלים: גזר דין מוות למחבלים
מתאבדים.
* קובר את הצעת החוק – נתניהו מבין את הנזק הכרוך בהצעת החוק
הפופוליסטית של גזר דין מוות למחבלים, אבל אין לו אומץ מנהיגותי לומר זאת בגלוי.
לכן הוא הקים ועדה לקבורת הנושא.
* ראוי להיות מפכ"ל – הרעיון של אהוד בן עזר למנות את
"הרב" פינטו למפכ"ל המשטרה, הוא כביכול סאטירי. אך אם אהוד אולמרט
(!) יכול להיות ראש הממשלה (!), קל וחומר ש"הרב" פינטו יכול להיות
מפכ"ל המשטרה.
* בשורה לספורט הישראלי - העונש הכבד - 14 חודשי מאסר, שבית המשפט גזר על
אלרואי, האוהד שתקף את ערן זהבי, הוא מסר חשוב לחברה הישראלית, לספורט הישראלי ולאוהדי
הכדורגל: עד כאן! יש לקוות שהעונש הזה ירתיע אוהדים אלימים, מכל קבוצה שהיא, ויהווה
תקדים של ענישה חמורה ושל מלחמת חורמה באלימות בספורט.
* למי הוקמה המדינה? – למה חוק כדוגמת חוק הלאום, לא הוצע לחקיקה לאחר
הקמת המדינה, או בעשורים הראשונים לקיומה? כי לחוקק חוק כזה באותם ימים, היה
הגיוני כמו לחוקק חוק שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. זה היה כל כך מובן מאליו, עד
שלא היה כל צורך לחוקק זאת. הרי עוד לא המציאו את ה"פוסט ציונות" ולא
היה כל ערעור על מהותה של המדינה.
בנאום בפני קצינים בשנת 1955, אמר בן גוריון את הדברים הבאים (שכמותם
ניתן למצוא כמעט בכל נאום ומאמר שלו ושל כל קברניטי המדינה באותן שנים):
"מדינת ישראל שונה בתכלית מכל המדינות והדבר העיקרי המציין את השוני שלנו
הוא, כי העם ברובו הגדול אינו יושב במדינתנו. אסור לנו להתעלם אף לרגע אחד מהאמת
המרה, העמוקה והנוקבת הזאת, כי המדינה מלכתחילה לא נולדה לתושביה, גם בהכרה של העם
היהודי וגם בהכרה בינלאומית, ובמידה שהייתה הכרה בינלאומית למען הקמת מדינת ישראל.
לפני עשרות שנים ובמשך דורות הייתה הכרה לא רק ביהודים אלא בגויים, שהעם היהודי
צריך לשוב לארצו ולהתיישב בה. ואין חולקים שאין זו מדינה לתושביה בלבד. אפשר לשאול
אם זאת מדינה לעם היהודי כולו, לעם היהודי ברובו, לעם היהודי בחלקו. בימינו אין
אדם שיכול לענות על שאלה זאת. אבל אין זאת מדינה לתושביה, והעם של המדינה הזאת
מפוזר הוא. ... העם היהודי מזדהה עם מדינת ישראל. הוא מזדהה באופן רוחני, נפשי או
לאומי וכמעט אין ארץ בעולם שאין בה יהודים, אם מעט ואם הרבה, וקיימת זיקת העם
היהודי למדינת ישראל. במידה עוד יותר גדולה קיימת זיקת מדינת ישראל לעם היהודי.
אילו הייתי צריך למיין מה הם השיקולים העיקריים שקובעים התנהגותנו הייתי אומר
שהשיקול הראשון הוא הביטחון. והשיקול השני – זיקת מדינת ישראל לעם היהודי. אני
מונה ביטחון תחילה, כי אם לא נתקיים לא יהיה כלום. אך אחרי הביטחון, זיקת המדינה
לעם היהודי היא השיקול הקובע. ומדינה זאת לא יכולה אף פעם לשכוח גורל התפוצה
היהודית, מצבה וצרכיה... פה אנחנו כפופים לעצמנו, ואל הייעוד ההיסטורי שאנו קובעים
אותו. אנחנו כפופים אך ורק לצרכינו ולמאוויינו ההיסטוריים, וכל טעם קיומנו וטעם
קיום המדינה הוא אי התלות בזרים. לשם כך שבנו בארץ הזאת לעבודה פיסית. משום כך
שבנו לחקלאות, משום כך שבנו לבניין משק עצמאי, ללשון העברית, לבניין יהודי. וכל
כמה שאנחנו משתמשים יותר ויותר בעצמאות שלנו – עצמאות פוליטית, תרבותית, כלכלית
חברתית – השוני בינינו ובין התפוצה הולך וגדל, והוא עוד ילך ויגדל. אבל השוני הזה
לא בא להרחיק אותנו מהעם היהודי אלא להיפך: הוא בא לעצב את דמותו, שלא לגמרי
ישתעבד מרצונו לזרים. אנו מצווים להדק את קשרינו עם היהדות העולמית בכל הדרכים,
קודם כל על ידי עליה, על ידי העלאת קיבוצים ויחידים יהודיים מכל מקום אפשרי, על
ידי החדרת חינך יהודי, העמקת קשרינו וקשריהם עם התנ"ך, על ידי תיירות, על ידי
שליחים – כי בזיקה לזאת לעם היהודי תלוי קיומה של המדינה. ... כל תפילתנו מכוונת
לעם היהודי – חובה עלינו לשמור הזיקה בין יהדות ארץ ישראל ובין יהדות הגולה, וזיקה
זאת מוכרחה להיות אחד השיקולים המכריעים במעשים שאנחנו עושים". כותרת הנאום: "לבעיות
הביטחון".
* ביד הלשון
תעזבנו יום יעזבך יומיים – 16 שנים מלאו למותו של המשורר והמוסיקאי מאיר
אריאל, ובחרתי לעסוק בשורה מן הפזמון של שירו האהוב עליי ביותר, "נשל
הנחש". נוסח הפזמון הוא: "ואבא תמיד אומר / תעזבנו יום יעזבֶךָּ יומיים
/ העגלה נוסעת, אין עצור / קפצת ממנה היום / חלפו שנתיים / והנה נשארת מאחור"
(ובהמשך השיר ה"שנתיים" מתקצרות לחודשיים, שבועיים, יומיים, שתי דקות ושניותיים).
לא אכנס כאן לניתוח השיר, אלא למקור הביטוי. המקור הוא בתלמוד הירושלמי,
והביטוי המקורי הוא "יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ". אם אדם עוזב משהו,
ומתרחק ממנו, אל לו לצפות שהדבר אותו עזב יישאר במקומו. גם אותו דבר, או אדם,
יתרחק. אם חשבת שאתה מתרחק יום ולאחר מכן כשתחליט – תחזור, קח בחשבון שגם הדבר
מתרחק, ובתוך יום של התרחקות, המרחק יוכפל והחזרה תהיה ארוכה וקשה כפליים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
