הבלוג של אורי הייטנר

ברשתות החברתיות מופץ סרטון של אב מהמגזר הערבי המאבד את עשתונותיו בדיון בטלוויזיה על חופשת הקיץ, בספרו על הסיוט להורים, שאינם מסוגלים להתמודד עם שעמום הילדים בחופשה. אריאנה מלמד כתבה מאמר ב"הארץ" באותו נושא, שבו דווקא שמרה על קור רוח ודיברה על הפסד הלימודים הכרוך בחופשה הארוכה, אך למעשה המסר שלה הוא אותו מסר. זה גם המסר של ארגוני הורים הנלחמים לקיצור החופשה, ובלחצם שר החינוך לשעבר גדעון סער קיצר אותה, לפני שנים אחדות, בכחמישה ימים. התגובה המיידית הייתה שהקיצור סמלי ולא רציני, הם דורשים קיצור משמעותי.

גישתם נובעת מנקודת מוצא שכל מה שהיא רואה בחופש, היא את מה שאין בו – זו תקופה שאין בה לימודים בבית הספר. ואם כל יחסינו לחופשה היא על דרך השלילה, כלומר על מה שאין בה, אנו מחמיצים את מהותה ומשמעותה.

כאבא, הצטערתי כאשר קוצרה החופשה. הצער שלי היה מהסיבה החינוכית – אני מאמין שמה שהילדים שלי מקבלים בחופשה, עולה על מה שהם מקבלים בבית הספר. איני כותב זאת מתוך יחס שלילי לבית הספר או בחוסר הערכה למה שהוא מעניק לילדים, אלא מתוך יחס חיובי למה שהם מקבלים בחופשה.

בשנה שבה קוצרה החופשה, ישבנו – המדריכים, ההורים והילדים של שכבת הנעורים בקיבוץ אורטל, כדי לנסות לרבע את המעגל. הגזירה של קיצור החופשה, יצרה בעיה – איך אפשר לדחוס את כל התכנים העשירים של החופשה, במבנה החדש. זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. לוותר על הטיול הגדול, המסורתי, של הנעורים בסוף החופשה? לא יעלה על הדעת! אבל לאן נזיז אותה? כל תאריך עולה על משהו אחר, חשוב לא פחות: הטיולים והמחנות של בני הנוער כמדריכים בתנועה, הרפסודיה וכו'. התחושה הכללית הייתה שטוב היה אילו החופשה דווקא הייתה מתארכת.

את הדברים שאני רואה כאבא, אני רואה גם במבט מפרספקטיבה של שלושה עשורים וחצי, על תקופת נעוריי. מה שקיבלתי בתנועת הנוער, הכין אותי לחיים הרבה יותר ממה שקיבלתי בבית הספר. הערכים והחוויות, ההתנסות המנהיגותית כמדריך ורשג"ד בצופים, ההליכה להגשמה בקיבוץ, כל אלה החוויות שעיצבו את דרכי בחיים. ואף שהתנועה פעלה כל השנה, עיקרה הייתה בחופשות, ובמיוחד בחופשת הקיץ, "החופש הגדול". כאבא, אני רוצה שגם ילדיי יחוו אותן חוויות. כאבא בקיבוץ שיתופי, המעמיד את החינוך בכלל והחינוך החברתי קהילתי בפרט , על ראש שמחתו, וחופשת הקיץ העשירה היא ספינת הדגל שלו, אני נהנה להיווכח שילדיי זוכים לקבל זאת, ובגדול, מכיתה א' ועד י"ב.

פעם כינינו זאת "חינוך בלתי פורמלי". אולם זו הגדרה בעייתית, הגדרה על דרך השלילה, שמביעה בעיקר מה החינוך הזה אינו; הוא אינו פורמלי. אבל מעניין יותר לדעת מה הוא כן. כן, הוא חינוך חברתי-קהילתי.

במשך תשע שנים, ניהלתי את מתנ"ס הגולן, תפקיד שכלל אחריות על החינוך החברתי-קהילתי בגולן. בנאום שנשאתי באחד מטקסי חג המעלות האזורי, אמרתי: "אני רואה בתנועת הנוער את גולת הכותרת של העשיה. תנועת הנוער היא בית היוצר לנוער אכפתי, הלוקח אחריות, מגלה מעורבות, מבטא מחויבות, מפגין מנהיגות, מאמין ב'אני ואתה נשנה את העולם'. בתנועת הנוער אנו מחנכים את הנוער לאמת וצדק, לסולידריות חברתית, לערכים אנושיים, יהודיים וציוניים, לאהבת האדם, העם והארץ, לדמוקרטיה וממלכתיות, להתנדבות ולתרומה לקהילה ולחברה הישראלית, לנטילת אחריות ולראש גדול".

מערכת החינוך הפורמלית אינה מתקרבת ליכולת של מערכת החינוך החברתית קהילתי להעניק זאת לילדים ולנוער. מן הראוי שהמדינה תכיר בכך, ותעניק הכרה, תמיכה, כלים ותקציבים משמעותיים הרבה יותר, לחינוך החברתי קהילתי.

* "על הצפון"