במדבר ל"ו, הפרק האחרון בחומש במדבר, הוא מסוג הפרקים שיחסי
אליהם הוא: כזה ראה, וכך אל תעשה.
בפרק זה אוסר משה על נשים הזכאיות לרשת את נחלת אביהן, כמו בנות צלפחד,
להינשא לבני שבטים אחרים, כדי שלא תגרע נחלת השבט. בכך מקדש משה את השבטיות
בישראל.
גישתו של דוד בן גוריון הייתה שונה בתכלית. הוא דגל בכור היתוך, שבו
הגלויות השונות, העדות השונות, המסורות השונות והשבטים השונים, יהיו לאומה אחת,
שתמלא את הייעוד הלאומי של בניין הארץ ויישובה, הבטחת ביטחון המדינה והפיכת החברה
הישראלית לחברת מופת ואור לגויים. בן גוריון ידע שתהליך בניין אומה הוא תהליך אטי,
של מאות שנים, אך הוא גם הבין, שבתנאים הייחודיים שלנו, יש הכרח בתהליך מהיר הרבה
יותר.
בכינוס מפקדי גדנ"ע ב-1951 אמר ב"ג: "בעיראק, היהודי
הוא בעיני עצמו ובעיני הערבים – קודם כל יהודי, והוא מרגיש על כל צעד ושעל את ההבדל
בינו ובין שכנו הערבי, אם כי הוא מדבר באותה הלשון ושותף פחות או יותר בהווי אחד.
ברגע שהיהודי עולה מעיראק ארצה – הוא נעשה יהודי ע י ר א ק י, והדגש הוא על ע י ר א ק. וכשיהודי עיראקי ויהודי רומני
נפגשים במחנה עולים אחד או במעברה אחת, הם מרגישים קודם כל ההבדל, המרחק, המחיצה
שביניהם. אין הם יכולים לדבר איש אל רעהו, וכל הליכות-חייהם הן שונות. ליהודי
הרומני שכנו הוא עיראקי, וליהודי העיראקי שכנו הוא רומני. ... אין זה ערב-רב – כי לא
בנקל ולא במהרה מתערבים זה בזה, אלא זהו מפגש של שבטים שונים ורחוקים זה מזה;
ואולי יותר נכון להגיד – אוסף של קרעים שאינם מתאחים, ושרק על ידי התקבצותם יחד
בארץ מתגלים ההפרשים והתהומות שביניהם. אפילו השבטים המדברים בלשון אחד, כגון יוצאי
ארצות ערב, אינם מהווים חטיבה אחת, כי מנהגים, הרגלים, חוויות והליכות שונים מפרידים
ביניהם. מרחקי זמן ומקום, מאות שנים ואלפי מילים, מפרידים בין שבט יהודי למשנהו.
קרעים אלה, שאינם יודעים איש שפת רעהו ואינם מביעים רחשי נפשו ואינם שותפים
לחוויות ולהוויות-החיים שלו – אינם מהווים עדיין עם אחד במובן החיובי, האקטיבי של
מושג זה. קרעים אלה, מבלי שיאוחו, לא ייצרו תרבות לאומית, לא יבנו מולדת משותפת,
ולא יעמדו על נפשם כאיש אחד בשעת סכנה. שאיחוי הקרעים האלה יתכן – לימדו אותנו
קורות היישוב היהודי בארץ לפני קום המדינה; ודוגמה עוד יותר בולטת נתנה לנו אמריקה,
אשר שימשה 'כור היתוך' לא לשבטים רחוקים של עם אחד, אלא לעמים שונים וזרים שמעולם
לא היה ביניהם שום שיתוף היסטורי; וההכרה היהודית בקרב שבטי העולים לא תכזיב. אבל
השאלה הבוערת היא – כמו בכל שאלות חיינו – שאלת הזמן, הקצב. באמריקה פעל כור ההיתוך
במשך שלוש מאות שנה, ותהליך ההתמזגות טרם נסתיים; אבל אמריקה יכולה לחכות, כי השלד
העיקרי שלה היה איתן, וביטחונה היה רב, איטיות הטמיעה או ההיתוך של ההמונים בני
העמים הרבים והשונים שזרמו לארצה לא גרמה לה כל דאגה ופחד.
לא כן ישראל. ל נ ו א י ן ז מ ן.
ההיסטוריה דוחקת אותנו. עלינו לפעול במהירות. גם פיתוח הארץ וטיפוח תרבותנו וגם
שמירת ביטחוננו מחייבים קצב מואץ ומזורז, כי אין יודע מה ילד יום".
המושגים "כור ההיתוך" ו"שלילת הגולה" הם בין
המושגים המגונים ביותר בתרבות הפוסט ציונית, המחלחלת לתרבותנו ומבקשת לקעקע את
יסודותיה. אין ספק שבתהליך כור ההיתוך נעשו שגיאות רבות, כולן בתום לב ובטוהר
כוונות, והתהליך נתקל בקשיים אובייקטיביים רבים. אך התהליך המבורך הזה הוא התהליך
המשמעותי והחשוב ביותר שיצרה הציונות, וההישג הגדול ביותר של העם היהודי בכל
הדורות.
בדיעבד, ניתן ורצוי היה לעשותו אחרת, ואף היום יש להמשיך בו, תוך
לימוד משגיאות העבר ותיקונן. הכור המצרף צריך לתת ביטוי ומקום לתרבות היהודית על
כל גווניה, זרמיה וגלויותיה, כאשר כולנו יורשים את מלוא המגוון. מורשת יהדות
אתיופיה היא מורשתו של כל יהודי, גם אם הוריו באו מפולין ומורשת יהדות אשכנז היא גם
מורשתו של יהודי שסביו עלו מתימן.
למרבה הצער, יש בתוכנו אנשים המבקשים להנציח את השבטיות, את העדתיות,
את הגלותיות. יש המתעקשים לעורר מדנים עדתיים, להסית ולהדיח ולדוג בכל שלולית
עכורה שיש בה פוטנציאל לפצל ולהרוס.
אך תהליך קיבוץ הגלויות הוא בלתי הפיך והוא חזק יותר מכל מלחמות המאסף
של סוכני הגלותיות בתוכנו.
כור ההיתוך המצליח ביותר הוא הנישואין והמשפחה. בעוד דור או שניים, לא
יהיה כאן כמעט ילד שיבין את השאלה האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".
משה לא דגל בכור היתוך. הייתה זו תקופה, שמֵמד הזמן בה היה שונה
לחלוטין ממֵמד הזמן בימינו. התחבורה הייתה אחרת, התקשורת הייתה אחרת וכל אופן החשיבה
היה שונה. אני מניח שמשה לא רצה שהעם יהיה מפוצל לנצח לשבטים. מן הסתם, הוא קיווה
והאמין שתהליך מיזוג השבטים לאומה ייעשה באופן טבעי, לאורך מאות שנים.
אך אנו איננו יכולים להרשות לעצמנו את הפריבילגיה הזאת. בן גוריון
צדק; לנו אין זמן.
* 929