הבלוג של אורי הייטנר

חומות חימר / מרגלית צנעני

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 26.7.15

במלאת שבעים למשוררת והפזמונאית רחל שפירא, נקדיש לה היום את פינתנו. שפירא היא אחת היוצרות המוכשרות והבולטות בשירה ובזמר העברי, לאורך כמעט חמישים שנה, וכבר השמענו כאן שירים שלה, ובהם "מה אברך", "בראשית", "כמו צמח בר" שהשמענו כאשר שפירא זכתה בפרס על מפעל חיים ועוד.

שפירא היא עוף מוזר בתרבות הישראלית. היא רחוקה מאוד מחיי התרבות, מעולם האמנות, מהמיליה האמנותי, מהבוהמה ומהתקשורת הישראלית. לאורך כל הקריירה שלה היא סרבנית ראיונות – התראיינה מעט מאוד פעמים, היא אינה מופיעה בפרמיירות, תמונותיה אינן מתנוססות בכלי תקשורת; מעטים מאוד יודעים כלל איך היא נראית או מכירים את קולה. היא שומרת בקנאות על פרטיותה.

שפירא נולדה ביולי 1945 בקיבוץ שפיים, בת לחברי הגרעין המייסד של הקיבוץ. שם היא נולדה ושם חיה את כל חייה, ללא כל תקופה מחוץ לקיבוץ. כבר כילדה היא כתבה לעלון הקיבוץ ולאירועי הקיבוץ, אך ממש לא חלמה על קריירה אמנותית ולא תכננה להיות פזמונאית מוכרת. היא שירתה בצה"ל בחיל האוויר, ומיד חזרה לקיבוץ. למדה הוראה ובמשך עשרות שנים עבדה כמורה בחינוך המיוחד. בשנים האחרונות עזבה את ההוראה והיא עובדת בבית ההארחה של הקיבוץ.

בית ההארחה קשור מאוד לקריירה שלה כפזמונאית מוכרת. זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, נפצע יאיר רוזנבלום בתאונת דרכים, ועם שחרורו מבית החולים עבר לתקופת התאוששות בבית ההבראה בשפיים. שם, נתקל בחוברת זיכרון לבן הקיבוץ דדי קרוק, שנפל במלחמה. בחוברת הופיע שירה של שפירא "מה אברך", אותו כתבה לזכרו של דדי, בן כיתתה. רוזנבלום התלהב מן השיר, הלחין אותו ומסר אותו ללהקת חיל הים עם הסולנית רבקה זוהר. השיר הזה היה הצלחה גדולה, ועד היום הוא נכס צאן ברזל בתרבות הישראלית.

בעקבות השיר, זמרים ומלחינים רבים פנו אליה בבקשה שתכתוב להם, וכך לאורך השנים שיריה הם חלק מליבת הזמר העברי. היא בעיקר משוררת של זמרות, וזמרות רבות מזוהות עמה, שרו עשרות משיריה ואף הוציאו תקליטים שלמים משיריה, ובהן חוה אלברשטיין, אילנית, גלי עטרי, רוחמה רז ואחרות. הלחינו אותה גדולי המלחינים, ובהם סשה ארגוב, משה וילנסקי, נחום היימן, מוני אמריליו, יאיר רוזנבלום, נורית הירש, ירוסלב יעקובוביץ', שלום חנוך, מיקי גבריאלוב וחנן יובל.

הכתיבה של שפירא מגוונת מאוד, רבת סגנונות ונושאים, משירים על עצי הזית המחורצים כפני הוותיקים בקיבוץ, המחבר את הנוף הפיזי של ארץ ישראל עם הנוף האנושי של דור המייסדים ועד "פרח משוגע" על ג'ניס ג'ופלין, שהיא אמנית שאורח חייה הוא אולי היפוכם המוחלט של חייה של רחל שפירא. משירי ארץ ישראל הישנה, הקיבוצית והאשכנזית, ועד השירים המזרחיים שכתבה למרגלית צנעני.

שיתוף הפעולה של שפירא עם צנעני, הוא אחד המעניינים ביותר בקריירה שלה, והוא הניב שירים רבים ויפים. זה היה חידוש לרחל שפירא וגם למרגלית צנעני. לשפירא, בעצם הפניה למוסיקה המזרחית. את החידוש למרגול, היא ביטאה בעצמה בראיון עיתונאי: "זכיתי שרחל כתבה לי ליריקות של ממש, ודרכן הכרחתי את אוהדיי לשמוע ממני שירים ברמה אחרת. נוצר בינינו חיבור שהוא כביכול בלתי אפשרי. לעומתה אני סוערת יותר, אולי בועטת יותר, אבל בסוף כולנו מאותו הכפר. מה שמעניין הוא שידעה כי בכתיבה איתי אפשר להעז. מי חוץ ממני הייתה שרה 'ציפור לא מזוהה, אל ענפי העץ פנתה לנוח?' בסוף הבנתי, שמבלי להתכוון, אני מכתיבה לה משהו שעובר לשירים, שהם גולת הכותרת שלי".

את השידוך בין השתיים עשה ירוסלב יעקובוביץ', ששיתוף הפעולה שלו עם שפירא החל שנים רבות קודם לכן. שיתוף הפעולה עם מרגול הניב שירים מקסימים, כמו "מנטה", "עוד יהיה לי", "קפה אלהמברה", "רוני" ועוד. את השירים הראשונים שכתבה רחל שפירא למרגול, הלחין ירוסלב, והם הופיעו בתקליט "מנטה" משנת 1989, שכולו שירים שהלחין, עיבד והפיק ירוסלב יעקובוביץ', תקליט ג'אזי ברובו.

כעבור שנה, ב-1990, יצא תקליטה של מרגול "חומות חימר", שאף אותו הפיק ירוסלב, אולם בו לראשונה הלחינה מרגול בעצמה חלק מן השירים, ובהם השיר שנשמע היום, שיר הנושא של התקליט, השיר המקסים "חומות חימר".

השיר מדבר על הכבשה השחורה של המשפחה, של הקהילה, של העדר, אותה אחות קטנה ומרדנית, המסרבת להיכנע למוסכמות ולדרישות של הסביבה, של החברה. הכותבת, מעין אחות גדולה המבטאת את העין הפקוחה של החברה או את המקהלה היוונית המזהירה את הגיבורה מפני הצפוי - מזהירה את האחות הקטנה מפני חומות החימר הסוגרות עליה, אך היא לא נזהרת, היא דבקה בדרכה. וכך היא גוזרת על עצמה תדמית של משוגעת הכפר, המסכנת את הסדר החברתי. "אחת כמוך היא אש אויבת / מקוננות נשות השבט", "טליה דחויה, חרפת העדר". האחות הגדולה, המודאגת, מנסה לעצור אותה "אחות קטנה, את לא נזהרת... את לא שפויה, את לא בסדר, לא נכנעת, את משוגעת, מה את יודעת על חומות חימר?". היא קוראת לה, כנראה לשווא, להיות ריאלית ולהשלים עם המציאות, עם הנורמות, עם הסביבה; לקבל על עצמה את החיים בתוך חומות החימר: "אחות קטנה, נפשך הצילי / חומות חימר את לא תפילי / לא נכנעת את משוגעת / מה את יודעת על חומות חימר".

כשאני שומע את התחינה הזאת, מהדהדת לי תשובתה של אותה אחות קטנה ומשוגעת: "היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר".

ונדמה לי שהשירים הללו מבטאים איזו שניות החוצה את נפשה של רחל שפירא, בין הקונפורמיות לבין איזו מרדנות פנימית הקיימת בתוכה, איזה פרח משוגע המנסה להתפרץ, ואינו מעז, כי היא עצמה הקיפה אותו בחומות חימר, והוא בא לידי ביטוי באחדים משיריה.

חומות חימר סוגרות עלייך

אחות קטנה חבל עלייך

חומות חימר עונות בצורת

אחות קטנה את לא נזהרת.

טליה דחויה חרפת העדר

את לא שפויה את לא בסדר

לא נכנעת את משוגעת

מה את יודעת על חומות חימר.

עיני קוצים בולשות אחרייך

חיצים רצים בעקבותייך

אחת כמוך היא אש אויבת

מקוננות נשות השבט.

אחות קטנה נפשך הצילי

חומות חימר את לא תפילי

לא נכנעת את משוגעת

מה את יודעת על חומות חימר.