* סתירה מהותית – קיימת סתירה מהותית בין הרצון שבית אל (או כל
מקום אחר ביו"ש) תהיה חלק ממדינת ישראל, לבין הרצון שחוקי ישראל יהיו בה מחוץ
לתחום, פסיקות בית המשפט העליון לא תקוימנה בה ושוטרי ישראל יותקפו בה.
* תכובד הכרעת
בג"ץ – אני מתנגד והתנגדתי תמיד לאקטיביזם
השיפוטי, כלומר להתערבות של בית המשפט בנושאים פוליטיים שבתחום סמכותן של הרשויות
הפוליטיות, הכנסת והממשלה.
מדיניות ההתיישבות היא סוגיה פוליטית
מובהקת, ולבית המשפט אין אמירה בנוגע לה.
יש לציין, שבית המשפט העליון, לאורך כל
השנים, כולל בתקופות האקטיביסטיות ביותר של נשיאות ברק, הקפיד לכבד את הסמכות של
המוסדות הנבחרים בנושא התיישבות, ודחה את הניסיונות הרבים לכפות עמדה פוליטית
המתנגדת להתיישבות, באמצעות בית המשפט.
כל הניסיונות לגרור את בית המשפט לשלילת
חוקיות ההתיישבות ביו"ש נדחו, ולא בכדי חיים שם היום 400,000 ישראלים. עם
זאת, בית המשפט התערב ובצדק, במקרים נקודתיים ונדירים, של התיישבות על קרקע פרטית
של פלשתינאים ושל בניה בלתי חוקית. הסוגיות הללו אינן פוליטיות, אלא סוגיות
משפטיות מובהקות, וחובתה של הרשות המבצעת לציית להחלטות בית המשפט.
בנושא הבניה בבית אל בג"ץ טרם אמר
המילה האחרונה. ברגע שיפסוק את הכרעתו הסופית, לכאן או לכאן – חובה הן על הרשויות
והן על האזרחים לציית לפסיקתו.
* כמו מדינת עולם
שלישי – תמיכתם של שרים בממשלה בהפרת חוק,
במפירי חוק, במי שתקפו באלימות את שוטרי משטרת ישראל, היא התנהגות אנטי ממלכתית,
המתאימה למדינת עולם שלישי, לא למדינת חוק דמוקרטית מסודרת. זו שערוריה ממדרגה
ראשונה.
יש לחזק את ידיו של שר הביטחון בוגי יעלון,
הנוהג באחריות ממלכתית, מגן על הדמוקרטיה ואינו נרתע מהאיומים.
אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים
בלעו.
* לא ראויים – יאיר לפיד תקף בדף הפייסבוק שלו את התנועה
הקיבוצית על כך שהזמינה את אנשי "שוברים שתיקה" להופיע בפני בני נוער
באירוע הרפסודיה.
בעיניי, "שוברים שתיקה" אינם
ראויים להופיע בפני בני נוער של התנועה הקיבוצית. אולם חשוב להבין שאין בהזמנתם
תמיכה של התנועה בדרכם. גם אני הוזמנתי, ולא בפעם הראשונה, להיפגש עם בני נוער ברפסודיה (השנה לא עשיתי זאת, כיוון שהדבר לא הסתדר לי). לאירוע הזה
מוזמנת כל קשת הדעות.
בעיניי, "שוברים שתיקה" אינם ראויים, לא בשל דעותיהם אלא
בשל מעשיהם. אני בטוח שדעותיהם קיבלו ייצוג מפי דוברים אחרים וטוב שכך. לדעתי, יש
להציב קווים אדומים. בעבר הוזמנו גם נציגי "נוער הגבעות" למפגשים האלה
עם הנוער הקיבוצי, וכפי שאני מתנגד להזמנת "שוברים שתיקה", התנגדתי גם
להזמנתם.
לפיד צודק בביקורתו על הזמנת נציגי הארגון, אך הוא סילף את אופי
האירוע, כשהציג אותו כאירוע שכוכביו הם "שוברים שתיקה". האמת היא שגם
"האמת שלי", ארגון המציג את האמת בניגוד לשקרים ולעלילות של
"שוברים שתיקה" הוזמן והשתתף, כחלק מקשת רחבה מאוד של דעות להם נחשפו
בני הנוער.
* לא שמאלנית מספיק – בבחירות האחרונות, "הארץ" היה עיתון מגויס לשירות קרטל
הלאומנות הערבית. כמובן שהנפגעת העיקרית מהמגמה הזאת הייתה מרצ. השבוע יצא מאמר
המערכת של "הארץ" נגד זהבה גלאון, והאשים אותה באשמה הנוראה של
"התמרכזות". כותרת המאמר הייתה "מכירת החיסול של מרצ". גלאון
בטאה את עלבונה במאמר תגובה, שבו יצאה בשצף קצף נגד העיתון. משפט המפתח היה:
"אני מודה שזו הפעם הראשונה שנטען כלפי שאני
לא שמאלנית מספיק". בוקר טוב, גלאון! סוף סוף את מתחילה להבין
את חוק הברזל של הפוליטיקה הקיצונית. ככל שתהיה קיצוני, תמיד יהיה מישהו קיצוני
ממך, שיאשים אותך בבגידה.
* חד"ש נמחקה – הטענה המרכזית של מאמר המערכת נגד גלאון, הייתה שהיא חותרת לאיחוד
עם מפלגת העבודה. לי נראה, שמה שעומד מאחורי המאמר, הוא רצון לדחוף את מרצ לאיחוד
עם קרטל הלאומנות הערבי. אם כך יהיה, יקרה למרצ מה שקרה לחד"ש. על פי חוק
הברזל של הפוליטיקה הקיצונית, חד"ש היא מפלגה "מתונה", כיוון שקמו
מפלגות קיצוניות יותר. אך למרות שבראש הקרטל עומד ראש חד"ש – ח"כ עודה,
חד"ש טבעה בתוך הקיצוניות הלאומנית והקנאות הדתית של שותפותיה. לכן, היא
סירבה לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, למשל. והיום הם מתכננים עליה פרובוקטיבית של
הסיעה להר הבית. הקומוניסטים עולים להר הבית להזדהות עם הקנאות האסלמיסטית! מעניין
אם הם ייקחו אתם את דב חנין, או שכיהודי אסור לרגליו לטמא את המקום הקדוש.
* אמת המידה – שעה שמאמר המערכת של "הארץ" מאשים את מרצ
ב"התמרכזות", גדעון לוי כבר מגדיר את מרצ כמפלגת ימין. הוא שאמרתי, חוק
הברזל של הפוליטיקה הקיצונית. גדעון לוי ממורמר. הוא מלין על כך שכל מפלגות
ה"שמאל" וה"מרכז-שמאל", כולל מרצ, הן בעצם מפלגות ימין, כי הן
אינן תומכות בחרם על ישראל.
* תמרון במיצר מורכב – אילו היה סיכוי סביר לסכל את הסכם הגרעין עם איראן בהצבעת הקונגרס,
ראוי היה שישראל תפעל בכל העוצמה כדי לגייס רוב נגד ההסכם, גם במחיר משבר חריף עם הממשל
האמריקאי, כי נזקו של ההסכם חמור יותר מנזקו של המשבר.
אולם הסיכוי לכך הוא בין קלוש לאפסי, ולכן האינטרס הישראלי מחייב
הימנעות ממשבר, כדי לא "ליהנות" משני העולמות – גם הסכם הרה אסון עם
איראן וגם משבר חמור עם ארה"ב.
מצד שני, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפנות את גבה לידידיה
בארה"ב, המנהלים מאבק הירואי נחוש לסיכול ההסכם. אין היא יכולה, בעיצומו של
המאבק בקונגרס, לבצע צעדים שיתפרשו כהשלמה עמו, כמו ניהול מו"מ מיידי על
חבילת פיצוי.
במיצר המורכב הזה, יש לתמרן במתינות, בחוכמה ובשיקול דעת, ולמצוא דרך
אמצע, שבה איננו משדרים השלמה ואיננו שורפים גשרים ושוברים כלים.
בינתיים יש להיערך למו"מ עם האמריקאים (אחרי שיאושר ההסכם) על
מזעור סכנות ההסכם, ובעיקר על דרכים לאיתור ההפרות האיראניות, הסכמות על תגובה
חריפה להפרות, וסל פיצוי לישראל. יש לנסות למצות את המרב מהממשל הנוכחי, בתחומים
הללו, ולאחר חילופי הממשל, לנהל מו"מ מחודש שבו ניתן יהיה להשיג יותר.
יש לזכור – הפוליטיקה היא אמנות האפשר, ובכל מצב נתון, עלינו לנסות
להשיג את המקסימום שניתן לחיזוק האינטרסים של ישראל.
* בל נתבלבל – במאבק נגד הגרעין האיראני ונגד ההסכם עם איראן, סעודיה היא בעלת
בריתנו המרכזית. אך כדאי שלא נתבלבל. סעודיה היא מדינה אסלמיסטית קנאית, תומכת
טרור ומממנת טרור, ממובילות החרם הערבי לאורך השנים ומי שהנהיגה את חרם הנפט.
סעודיה היא רודנות קשה נגד אזרחיה ובעיקר נגד הנשים שבתוכה. אישה סעודית אינה
רשאית לנהוג ואסור לה לצאת מן הבית שלא בלוויית בעלה, אביה או אחיה.
אין ספק שהאויבת המרכזית שלנו היא איראן והיא גם האויבת המרכזית של
סעודיה. שיתוף פעולה בין ישראל לסעודיה במאבק נגד ההסכם עם איראן הוא מחויב
המציאות. אבל כדאי שלא נטעה בהבנת מהותה של שכנתנו מדרום מזרח.
ומה שמסוכן מכל - התוצאה של הסכם הגרעין,
עלולה להיות מרוץ חימוש גרעיני בין איראן וסעודיה.
כן, זאת השכונה שלנו.
* המילה שאחרי האחרונה – אחת התוכניות היפות ביותר ברדיו הישראלי בעשרים השנים האחרונות
הייתה "המילה האחרונה" בגל"צ. תכנית מלאת חן ויצירתיות, שהביאה
אנשים ממחוזות שונים בציבוריות הישראלית, לשיח פתוח ומקרב. התכנית הייתה מעניינת,
זורמת ובעיקר שוברת את קווי המתאר המשעממים והעבשים של המגזריות ומגירות הסמולימין
בישראל. המשתתפים בה לא חשו שחובתם ליחצ"ן את המצופה מהם, אלא לומר את מה שהם
באמת חושבים, והם עשו זאת בכישרון רב.
היום יש תכנית הנושאת אותו שם, אך היא תכנית אחרת לגמרי. שוב אותו שיח
צפוי ומשמים של שני נציגי סמולימין, המושלכים לזירת הגלדיאטורים והשופט מציג להם
נושא, כדי שכל אחד מהם ידקלם את הצפוי והם ימרטו זה את שאריות שערו של זה.
יוסי שריד ומנחם הורביץ, נפוחים מחשיבות עצמית, מלאים בעצמם ובאהבתם
הגדולה – איש איש לעצמו, ומלוא כל הארץ האגו שלהם. שריד, שהצטיין בעבר באירוניה
שנונה וחדה, מצטייר בעיקר כאדם מר ונרגן המתבטא בציניות מרירה ובשנאה רבה. רוני
בראון, מדושן עונג, זחוח, יהיר ומתנשא. ועירית לינור, אוד מוצל מהמילה האחרונה,
מאבדת את זה... תוצר הכימיה שלה עם אורי אורבך או קובי אריאלי היה שנון ומעניין.
תוצר חוסר הכימיה שלה עם בראון, הוא קהה ומצ'עמם.
בקשה לי למפקד גל"צ ירון דקל: החזר את התכנית "המילה
האחרונה". או לפחות, שנה את שמה של התכנית החלופית.
* יום צום או יום חג – מאמרי "למה אני צם בתשעה באב" עורר תגובות רבות. רבים
ביטאו תמיכה בדברים, ובהם לא מעט חילונים (שאיני יודע אם הם עצמם צמים, או רק
הסכימו עם הרעיון). היו גם שוללים רבים.
הגישה השוללת מתחלקת לשתי תפיסות. האחת, היא שהצום הוא לדתיים ומה
פתאום חילוני כמוני צם? אני חייב להודות, שאיני מכבד את הגישה הזאת, שהיא מאוד
שטחית, רדודה וחסרת משמעות וערך. נכון שאיני מגדיר את עצמי דתי אך גם איני מגדיר
את עצמי כחילוני. ההגדרות הללו אינן מקובלות עליי, לא בהקשר הלאומי ובטח לא במימד
האישי. אני מגדיר את עצמי כ"יהודי סתם", מעל המגירות והקופסאות החונקות
הללו. מה אומרת הגישה הזאת? כל יהודי חייב להיות דתי או חילוני. אם הוא דתי, הוא
חייב לנהוג כך וכך ואם הוא חילוני הוא חייב לנהוג כך וכך. למה? ככה. נו, טוף.
אני מעדיף להתייחס לתפיסה השניה, שהיא רצינית, מכובדת וראויה לדיון
משמעותי. על פי תפיסה זו, היום, כאשר קיימת מדינה יהודית עצמאית וריבונית בארץ
ישראל, ירושלים השלמה בידי ישראל, התפוצה היהודית הגדולה ביותר היא בישראל והיא
מונה כמעט מחצית העם היהודי, אין כבר טעם לציין את תשעה באב.
אף שעמדתי שונה, הגישה הזו בהחלט מדברת אליי. בשיג ושיח ביני לבין
עצמי, שהביא אותי לפני שנים אחדות להחלטה לצום בתשעה באב, הגישה הזאת הוותה בהחלט
משקל נגד, ויכולתי לאמץ אותה.
הנביא זכריה ניבא שלעתיד לבוא ימי התענית ובהם תשעה באב ("צום
החמישי", כלשונו – אב הוא החודש החמישי בלוח השנה שנפתח בניסן), יהיו לימי
חג. אני בהחלט מבין את הגישה על פיה תשעה באב צריך להפוך ליום של חג, ומעדיף אותה
אלף מונים על הגישה המנוכרת לתשעה באב, שמתעלמת מהיום או מזלזלת בו.
אולם הפיכת היום הזה ליום חג, צריכה לבוא מתוך הסכמה לאומית רחבה,
שתנבע משיח מהותי ומשמעותי ולא מניכור כלפי היום הזה. החלטה כזאת חייבת לנבוע מתוך
הכרת מהותו, משמעותו ומרכזיותו של היום; משמעותו ההיסטורית והסמלית.
אני מאמין, שיום המהווה לאורך דורות היום המלכד את העם היהודי באבל על
האסונות שחווה לאורך ההיסטוריה, החורבנות והגלות, ראוי שיהיה יום של חשבון נפש
לאומי, שמהותו במדינת ישראל השלישית, היא הדיון בהבטחת קיומה של מדינת ישראל, של
החברה הישראלית, של העם היהודי, תוך הפקת לקחי העבר.
* נו, באמת – כאמור, אני מכבד מאוד את הגישה השוללת את צום תשעה באב לאור הגשמת
הציונות. אולם נתקלתי במאמר המסביר שציון תשעה באב בימינו היא... פוסט ציונות. כל
כך זול...
* ביד הלשון
והיה העקוב למישור – השבת שאחרי תשעה באב היא "שבת נחמו", שבהפטרתה אנו
קוראים את נבואת הנחמה של הנביא ישעיהו (פרק מ'), הנפתחת במילים "נחמו נחמו
עמי".
הפטרה זו הנחילה לשפה העברית ביטויים ומכתמים רבים. בשנה שעברה, למשל,
עסקנו בפינה זו בביטוי (שהשפה היומיומית עוותה את משמעותו) "קול קורא
במדבר".
הפעם אזכיר יצירות ספרותיות, מתוך הספרות העברית החדשה, שנכתבו בהשראת
הטקסט.
האחת היא שירו של ביאליק "אכן חציר העם". הפסוק בישעיהו: "יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ ה'
נָשְׁבָה בּוֹ. אָכֵן חָצִיר הָעָם" (יש' מ', ז').
השניה היא הנובלה של ש"י עגנון "והיה העקוב למישור".
הפסוק בישעיהו: "כָּל-גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר
וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה"
(שם מ', ד').
* "חדשות בן עזר"