נאומו הגדול של משה לבני ישראל, המכונס
בספר דברים, הוא נאום הפרידה של משה טרם מותו, בו הוא מנחיל לעם את מורשתו, את
צוואתו הרוחנית. זהו נאום סיכום של ארבעים שנות יציאת מצרים, מזווית ראייתו של
משה, המבטאת את הלקחים שהוא רואה לנכון להנחיל לעם אחרי המסע הגדול. זהו נאומו לעם
ערב כניסתו לארץ ישראל, שבו הוא מעביר לו מורשת חברתית, מדינית ודתית על אודות
הדרך הנכונה והראויה לריבונות ישראלית בארץ. וזהו נאום של מצביא לחייליו, בליל
חניה טרם קרב, שנועד לנסוך בהם ביטחון, לחזק את רוחם ולעזור להם להתמודד עם
הפחדים.
בני ישראל עומדים להיכנס לא"י, אחרי
40 שנות נדודים במדבר, ודווקא לקראת הרגע הגדול הזה הם עומדים לאבד את מנהיגם הדגול,
שעיצב את דמותם ושהנהיג אותם ביציאת מצרים ובכל שנות נדודיהם. הם חוששים ומפוחדים מפני
האתגר הניצב בפניהם, ומפני האויב עמו הם נדרשים להילחם. משה, בנאומו, נוסך ביטחון בעם
ואמונה ביכולתו לגבור על אויביו הגדולים ממנו. מול היתרון החומרי של האויב, מציב
משה לעמו את האמונה בעוצמתו המוסרית, בעליונותו האיכותית. "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ:
רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם!
זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל-מִצְרָיִם.
הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ, וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה
וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה
אֱלֹהֶיךָ לְכָל-הָעַמִּים אֲשֶׁר-אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם".
מילות המפתח בפסקה זו הם: לא תירא.
את נאומו בפני בוגרי פו"ם ב-1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, הכתיר
שר הביטחון משה דיין בכותרת: "אל תירא עבדי יעקב". היה זה נאום למפקדים,
שעתידים להוליך חיילים לקרב, ולנסוך בהם את הביטחון ביכולתם לגבור על האויב.
להן ציטוטים אחדים מנאומו: "ה'אל תירא' התחזק והיה למוטו לעמנו –
באִמרה 'אל תירא עבדי יעקב'. וכאן ברצוני לעמוד על משמעותם הן של הדאגה היהודית
והן של ה'אל תירא'. הדאגה היהודית בכל הדורות הינה דאגה כפולה: החרדה לפרט, לאיש
היהודי, ולכלל – לעם. הדאגה לגורל הפיסי של היהודי ולהמשכיות הרוח של האומה
היהודית. לגורלן הפיסי של יהדות עיראק ולעתידם הרוחני של יהודי ברית המועצות. כל
מפגש יהודי, כל כנס יהודי, כל מחשבה ציבורית יהודית לא היתה פטורה, במשך כל ימי
עמנו, מהדאגה הכפולה הזו לחיי אנשים יהודיים ולעתיד היהדות, עתיד העם – ובימינו, כבימי
בית ראשון ושני, גם גורל המדינה. בשני נושאם אלה נגזר עלינו, במשך כל הדורות,
מאבק. כך היה בעבר ואני מודה שגם בעתיד הקרוב אני מתקשה לראות סיכוי
ל'סקנדינוויזציה' ל'שוויציזם' יהודי.
חושבני, לכן, כי התשובה היחידה, הבסיסית, שביכולתנו לתת לשאלה 'מיה
יהיה' הינה – 'נמשיך להיאבק'. נראה לי כי כבעבר כן גם עכשיו, התשובה לשאלה 'מה
יהיה ' חייבת להתרכז בהבטחת כושרנו לעמוד בפני קשיים, ביכולתנו להתמודד – יותר מאשר
בציפיות לפתרונות ומוחלטים וסופיים לבעיותינו. עלינו להכין את עצמנו נפשית ופיסית
לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים להשגת 'המנוחה והנחלה'.
ובהקשר זה, צריך גם להבין את ה'אל תירא עבדי יעקב'. ה'אל תירא' אין פירושו
אל דאגה. אמירה זו של הבורא לעם היהודי לא באה לתת להם פוליסת ביטוח ולומר: אין
לכם ממה לחשוש, תסמכו עלי, קונה שמים וארץ, שאפתור את בעיותיכם – אלא להיפך. 'אל
תירא עבדי יעקב' – משמעותה: יעקב, אל תהיה יראן, אל תהיה פחדן. גזור נגזר עליך
לחיות במאבק מתמיד וחלילה לך מלהיכשל בפחדנות!
לכם, מפקדים בכירים בצה"ל, בוודאי לא יקשה להסביר דבר זה. מלחמה,
מאבק, אפשר לעשות גם תך קשיים ומגבלות – אפשר להילחם גם כאשר חסרים כסף, כוח אדם,
אמצעים טכנולוגיים וכו', אבל דבר אחד אי אפשר לעשות: להילחם כאשר מפחדים! 'אל תירא
עבדי יעקב' הוא: אל יתקוף אותך הפחד, עבדי יעקב, יען כי נכונה לך מערכה כבדה
וממושכת... העם היהודי ניחן בשני אמצעים שאפשרו לו לעמוד במאבקיו הבלתי פוסקים. האחד
הוא האמונה. כוונתי איננה לאמונה הדתית דווקא, אלא לאמונה כאנטי-תזה לייאוש ...
אמונה בדרכה, בצדקתה, בעתידה; אמונה השומרת ומחסנת בפני נפילת הרוח, אזלת יד,
חידלון וחוסר מעש.
והשני הוא ה'אל תירא', שהוא הבסיס והתנאי ליכולת לעמוד במאבק ול'כי
יכול נוכל לה' – בכל הדורות ובמצבים המשתנים".
דומני שהדברים הללו אקטואליים היום בדיוק כפי שהיו ביום אמירתם.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
