בילדותי הרמת-גנית הרחוקה, אחד המושגים
הגיאוגרפיים (והרבה מעבר לגיאוגרפיים) השגורים ביותר בפינו היה "הפרדס".
הפרדס היה שטח גדול מאוד, ממערב לרחוב מודיעין
(היום – רח' בן גוריון), ממערב לשכונת תל-גנים, ולמען האמת הוא בכלל היה בשטח
השיפוט של גבעתיים.
היום זוהי שכונה של מגדלי יוקרה, משביתי נוף. אולם
אז היה זה אזור חביב ומועדף למשחקים שלנו, להרפתקאות, למדורות ל"ג בעומר,
לפעילויות של תנועות הנוער.
הפרדס. אהוד בנאי, הקשיש ממני בשנים אחדות
וגדל בצד השני של רחוב מודיעין, בצד הגבעתיימי, כתב את שירו "מעשה
בארבעה", שהוא מדרש מודרני אישי לסיפור התלמודי על ארבעה שנכנסו לפרדס. הארבעה
שלו, הם חבריו הנערים והפרדס שלו, הוא אותו פרדס שלנו. "ארבעה נערים,
כשההורים בחו"ל / יצאו אל הפרדס, עברו את קו הגבול... / מעשה בארבעה שנכנסו
לפרדס".
בפרדס הזה, הפרדס המיתולוגי הזה, לא גדלה אפילו
קלמנטינה לרפואה. גם לא לימון לפליטה. היה זה שטח כורכר ענק, ובו גבעות קטנות,
גאיות זעירים, ומכתש אחד שכינינו אותו "הקניון" (עוד לפני שהומצאה המילה
קניון למרכזי קניות). ובחורף הכל היה מכוסה בחרציות, בסביונים ובפרגים, בשלל צבעים
לתפארת. והיו בו הרבה שיחי קיקיון. אבל פרדס הוא לא היה.
ולמה הוא נקרא "הפרדס"?
כי פעם פעם, כשר"ג עוד הייתה מושבה חקלאית,
היה שם פרדס גדול. ועוד שנים רבות אחרי שהפרדס נעקר, השם נשאר. וכשהשם נשאר, גם
הסיפור נשאר. וכשהסיפור נשאר, גם המורשת נשארה.
וזה כל כך יפה.
****
באירוע הבר מצווה, פורסמו המוקדים המשפחתיים, ובהם
"דשא הערבה". וכל אחד מאתנו, ידע בדיוק באיזה דשא מדובר, למרות
שהערבה כבר אינה בוכיה שם יותר.
וזה כל כך יפה.
ואני מקווה שגם ילדים שייוולדו שנים רבות אחרי שעץ
הערבה כבר אינו נמצא שם, ידעו מהו "דשא הערבה", ולמה הוא נקרא כך. כי
כשהשם נשמר, גם הסיפור נשאר וכך גם המורשת.
... וגם "כיכר איסטנבול" ממשיכה
להיקרא כך, אף ש"התורכיות" אינן גרות שם יותר.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
