בפרק הקודם, משה חיזק את לב עמו ערב המלחמה וקרא לו לגלות אומץ,
ביטחון עצמי ואמונה. "לא תירא".
משה בטוח בניצחון, והוא כבר רואה בעיני רוחו גם את היום שלמחרת,
ומזהיר את בני ישראל מפני חטא היהירות. משה
תובע מבני עמו לבטוח באלוהים, אך מצד שני, הוא מזהיר אותם מפני ניכוס ההצלחה לכוחם.
וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ
אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים
אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. פסוק זה מחנך את העם
לענווה. ראינו, גם בהיסטוריה של מדינת ישראל, איך גאוות יתר ויהירות הביאו להשחתה,
לניוון ומשם המדרון התלול שהוביל למחדלים ולמפלות. מידת הענווה, המחייבת אותנו תמיד
לבחון את עצמנו, להיטיב את דרכינו, היא מדריך טוב לחיינו כפרטים, כקהילה וכעם.
קיים קשר ישיר בין קריאתו של משה "לא תירא" לבין אזהרתו
מפני "כוחי ועוצם ידי". הפחדנות והיוהרה, הן התנהגויות הרסניות, שעלולות
להמיט אסונות ותבוסות. כפי שפחד מפני האויב עלולה להוביל לכניעה, כך יהירות, זחיחות
דעת וזלזול באויב עלולים להביא לשאננות ולאובדן הכוננות, כפי שחווינו ערב מלחמת
יום הכיפורים. כאשר אני קורא היום את מי שמזלזלים באיום האיראני, למשל, ומדברים על
"הפחדה" וכו', אני מזהה שוב את היהירות והשחצנות הרת האסון.
האיזון הראוי בין "אל תירא עבדי יעקב" ובין "אשרי מפחד
תמיד", הוא הכרח לעם הנמצא כל העת במרדף.
****
משה מפרט באוזני עמו את סגולותיה של ארץ ישראל. "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ
טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת
יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן,
אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם, לֹא-תֶחְסַר
כֹּל בָּהּ. אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת".
פסוקים אלה היוו השראה לשירו של ירון לונדון, מתקופת מלחמת ההתשה,
"מרדף".
ארץ טובה שהדבש בעורקיה / אך דם מנחליה
כמים זורם / ארץ אשר הרריה נחושת / אבל עצביה ברזל.
ארץ אשר מרדפים קורותיה / אלפיים דפים ועוד
דף / עד שנגמר עוד מעט כל חמצן ריאותיה / בגלל מרוצת המרדף.
ארץ אשר ירדפוה אויביה / אך היא את אויביה
תרדוף במרדף / היא את אויביה תשיג / אך אויביה - הם לא ילכדוה בכף.
זו הרואה את חייה מנגד / תלויים כעלה הנידף
/ היא יראה, אבל כמו לא הייתה כלל מודאגת / תמתין עד לסוף המרדף.
סוף המרדף מסתתר בנקיק / וממתין לסופו במחבוא,
/ אך לסופו הוא יבוא / כמו השמש, אשר ממזרח היא תבוא.
אז לא יותר אימהות תקוננה / ולא על בניהם
- האבות/ כן הוא יבוא / ורגלינו עד אז לא תלאינה/ לצעוד בעקבי התקוות.
בשנים האחרונות, מחבר השיר, ירון לונדון,
יוצא מפעם לפעם במתקפה נגד שירו. הוא מצטער על שכתב אותו וביקש על כך חנינה. היום הוא
לא היה כותב שיר "פשיסטי" כזה, כדבריו.
הבאתי את השיר "מרדף" במלואו,
על מנת לאפשר לקורא לשפוט - מה "פשיסטי" בשיר המקסים הזה? הרי מדובר בשיר
של כמיהה לשלום, לימים בהם "לא יותר אימהות תקוננה, ולא על בניהם - האבות".
זהו שיר של תקווה ואמונה שהשלום "כן הוא יבוא".
מה, אם כן, כל כך קשה לירון לונדון בשירו?
אין זה שיר המהלל את המלחמה - להיפך. אין
זה שיר המקדש את האדמה בדם, אלא רק מציין את העובדה הכואבת שדם זורם כמים בנחלי הארץ,
עובדה המלווה אותנו 120 שנה. מדוע, אם כן, סולד לונדון בבוטות כזו משירו?
לא ה"פשיזם" ולא המלחמה, ולא
"הדם והאדמה" מרתיעים את ירון לונדון. דומני, שהמפתח לסלידה נמצא בשורות
אחרות לגמרי - "עצביה ברזל", "כמו לא הייתה כלל מודאגת תמתין עד לסוף
המרדף", "רגלינו לא תלאינה".
"מרדף" הוא שיר חילוני, הומאני,
רודף שלום, אך הוא מנוגד להלך הרוח של העייפות; העייפות הרוחנית של מי שתש כוחם מן
המאבק על הארץ, מן המאבק על קיומנו. זהו שיר המשדר נחישות ועקשנות, שיר המבטא
"צומוד" ציוני, ואלה זרים היום לירון לונדון ולמיליה החברתי תרבותי שלו.
השיר מבטא כמיהה לשלום, אך לצדה - נכונות
לשלם את מחיר המלחמה על הארץ ככל שיידרש. כוחותיו של לונדון אפסו, רגליו נלאו מהגיע
לסוף המרדף. הוא מתקשה להתמודד עם מציאות של עם הנאבק על ארצו ועל קיומו. הוא מואס בביטוי האמנותי של ההתמודדות הזו,
בעיקר כשהוא פרי יצירתו.
אני שוחר שלום ורודף שלום, אך אני משוכנע
שחולשה ועייפות לא יביאו לשלום, אלא רק ירחיקו אותו. ירון לונדון, נמצא, כנראה, במקום
אחר.
לפני שנה בדיוק, יצאנה מדינת ישראל פעם
נוספת להילחם; להגן על אזרחיה, תושבי הדרום, שבמשך כמעט עשור וחצי עמדו תחת מתקפת טילים
בלתי פוסקת מצד הפלשתינאים. מנין הם שאבו את תעצומות הנפש הללו, שאפשרו את עמידתם
האיתנה כל כך הרבה שנים? אני מאמין שתחושת הצדק שבציונות, שבקיומנו בארץ ישראל, היא
מקור הכוח.
יש בתוכנו מי שהתחושה הזו היא לצנינים בעיניו.
חוה אלברשטיין, הזמרת המבצעת של השיר "מרדף", כתבה 20 שנה מאוחר יותר: "רודף ונרדף / מכה
ומוכה / מתי יגמר הטרוף הזה... הייתי פעם כבש וגדי שלו / היום אני נמר וזאב טורף
... היום איני יודעת מי אני". (חוה אלברשטיין, "חד גדיא"). משבר הזהות
של חוה אלברשטיין נובע מאבדן תחושת הצדק. ברוח זו כותב גם ירון לונדון עצמו על
שירו: "השיר רע כי הוא שקרי... לא נרדפנו אלא רדפנו".
בתקופת המרדפים, בימים בהם נכתב השיר, היה
עדיין קונסנזוס לאומי רחב, קונסנזוס של אמונה בצדקת דרכה של הציונות, בצדקת מלחמתנו.
אולם באותם ימים, ראה המשורר נתן אלתרמן בהבנה כמעט נבואית של התרחשויות תת קרקעיות
בתרבות הישראלית, את חלחול העייפות הזאת.
- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
****
40 שנה קודם לכן, לאחר מאורעות תרפ"ט
– פרעות קשות ועקובות מדם שערכו הפלשתינאים ביהודים בא"י, כבר היו בתוכנו קולות
של תבוסתנות והאשמת עצמנו בתוקפנות הרצחנית נגדנו. כמו בשירה של חוה אלברשטיין, כבר
אז היו בתוכנו מי שהתבלבלו, בין זאב לכבש. היו אלה אנשי תנועת "ברית שלום".
הסופר ש"י עגנון, לימים חתן פרס נובל
לספרות, שביתו בירושלים, על ספרייתו הענפה וכתבי היד שלו הוצתו בידי הפורעים, כתב על
כך, בסרקזם שאפיין אותו, יצירה היתולית – "מדרש זוטא", ובה שני פרקים:
"פרשת וגר זאב עם כבש" ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים".
הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים
– היהודים, ובייחוד חברי 'ברית שלום'. בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה
בין הזאב לבין ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של 'וגר זאב עם כבש' אכן מתגשמת בהווה.
ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו,
אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו הייתה לימי שלום, ואז
הזאב עונה לו שמפני הכתוב 'אין משיחין בשעת הסעודה', הוא אינו יכול להשיב מאומה לנביא,
הוא עתה עסוק באכילת כבש".
בחלקו השני של המדרש, "פרשת כבשים
בני שנה תמימים" מתאר עגנון התוועדות של הכבשים, עמוסה ברגשות אשם כלפי הזאבים,
בנוסח "ברית שלום".
****
ברגע שיצירת אמנות הופכת לנחלת הכלל, היא
נהיית לישות עצמאית, ומופקעת מבעלותו של יוצרה. ירון לונדון מאס בשיר היפה והאמתי שכתב,
מאחר ותש כוחו להיות חלק מן המרדף. ירון לונדון זנח לשווא את ניגונו, אך אני משוכנע
שרבים רבים שטרם התעייפו ואינם מתכוונים להתעייף, ישמחו לאמץ אותו.
****
לפני שנים רבות, הובלתי את חניכיי,
חברי גרעין "טל" לאורטל אל פסגת הסרטבה, ושם קראתי באוזניהם את "מרדף".
במקרה, היה זה יום הולדתי ה-24. חלפו 24 שנים, ולפני שנים אחדות הובלתי את חניכיי
לתכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, שבראשה עמדתי, למצפה גדרון.
צפינו לעבר בקעת הירדן וגם באוזניהם קראתי את השיר. במקרה, היה זה יום הולדתי
ה-48. השיר מרגש, ובשני המקרים קריאתו ריגשה את חניכיי ואותי.
בסיור השני, חשבתי על שהסיור הראשון
היה בדיוק במחצית חיי עד אותה תקופה. כל כך הרבה השתנה מאז, קשה להאמין. אך
המציאות הבסיסית של חיינו, מציאות המרדף והמאבק על הארץ ועל קיומנו, לא השתנתה.
וכאז - כן עתה, אסור לנו להתעייף. אסור
לנו לפחד. אסור לנו להתייאש. אסור לנו להיות יהירים וזחוחים.
אנו בונים מדינה לתפארת, על כל הקשיים,
הבעיות והתלאות הכרוכות בה, על אף מציאות המרדף. ונמשיך לבנות מדינה טובה עוד
יותר, חברת מופת, אף שסוף המרדף אינו נראה באופק. ולא נפסיק להאמין בשלום ובכך שבזכות
עמידתנו ועקשנותנו, הוא יבוא, כמו השמש אשר ממזרח היא תבוא. כן, הוא יבוא, ורגלינו
עד אז לא תלאינה לצעוד בעקבי התקוות.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
