* בין קובה לאיראן – ההפשרה בין ארה"ב לקובה היא חדשות טובות לאנושות. הייתי אומר
שזו הפשרה בעִתה, אך האמת היא שהיא באיחור רב. קובה היוותה איום ממשי על הביטחון
הלאומי של ארה"ב, בהיותה השלוחה הסובייטית הקיצונית בחצר האחורית של
ארה"ב. המתיחות עם קובה הביאה את העולם לנקודה המסוכנת ביותר בתקופת המלחמה
הקרה, ולמקום הקרוב ביותר למלחמת עולם שלישית ולעימות גרעיני בין המעצמות.
אולם מאז התמוטטותה של בריה"מ, קובה חדלה להוות איום, ובסך הכל
הייתה אי של משטר קומוניסטי בקרבת ארה"ב, המזיק אך ורק לקובה עצמה. היום,
באיחור של כ-25 שנים, מתחדשים היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, והנשיא אובמה ראוי
לשבח על הצעד הזה. ההתנגדות של הרוב הרפובליקאי בקונגרס לצעד הזה, והכשלת יוזמתו
של אובמה להסיר את האמברגו מעל קובה, מבטאת קיבעון מחשבתי, חוסר הסתגלות למציאות
המדינית המשתנה (שהשתנתה מזמן) ואולי גם אופוזיציה אוטומטית.
היום נמצאת האנושות תחת איום אחר, מסוכן לאין ערוך מן האיום הסובייטי –
איום הקנאות האסלאמיסטית הג'יהאדיסטית. העובדה שקנאים שיעים וסונים לוחמים אלה
באלה אינה הופכת צד אחד למסוכן פחות, אולי אפילו להיפך.
לג'יהאדיזם הקנאי אין עכבות מוסריות במלחמתו. ראינו זאת בפיגועי
ההתאבדות אצלנו ובמעשי טבח ושחיטה המוניים במלחמות הפנים אסלאמיות. ולכן, ככל
שהנשק שבידי הקנאים האיסלמיסטיים קטלני יותר, כך גדל האיום על שלום העולם.
את מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 ביצעו המחבלים באמצעות סכינים. את
עריפות הראשים ההמוניות הם מבצעים באמצעות נשק קר, וגם למעשי האונס ההמוניים אין
להם צורך בכלי זין משוכללים.
אולם רק השבוע נוכחנו בעיראק, שכאשר יש בידיהם נשק כימי, הם אינם
מהססים להשתמש בו. לכן, הנחת העבודה של העולם החופשי בנוגע לאיראן, אינה יכולה
לסמוך על מאזן אימה. על העולם החופשי להשמיד את יכולותיה הגרעיניות של איראן,
שמטרתן האחת והיחידה היא פיתוח נשק גרעיני. העדיפות שניתנה, גם בידי ישראל, למהלך
הדיפלומטי, נועדה לאפשר באמצעות סנקציות להגיע להסכם על ביטול תכנית הגרעין
האיראנית, תחת איום ממשי בהשמדתו בפעולה צבאית.
הסכם מינכן 2, המאפשר לאיראן להיות מעצמת סף גרעינית ובמקביל מפעילת
רשת טרור וחתרנות רבת זרועות במזה"ת כולו, בסמכות ורשות של ארה"ב
והמערב, היא סכנה גדולה לשלום העולם.
אובמה יכול היה להציג את ההפשרה עם קובה כתרומתו הגדולה לשלום העולם,
ולהצדיק בדיעבד את פרס נובל לשלום שקיבל. למרבה הצער, הוא בחר להיות צ'מברליין של
המאה ה-21, שיכניס את המזה"ת לסחרור של מרוץ חימוש גרעיני, יקרב מלחמות
ויעודד טרור.
* מחנה ה"שלום בדורנו" – רון וייס יוצא נגד הגדרתי את הסכם הכניעה לאיראן הסכם מינכן 2.
אולם אם נחזיר אותו במנהרת הזמן ל-1938, אין צורך לאמץ יותר מדי את הדמיון, כדי
לשער מה הייתה עמדתו על הסכם מינכן המקורי.
* מינוי תמוה – האם מי שבהיותו סגן שר הביטחון (!) בעיצומה של מלחמה (!) תקף את
הממשלה על אופן ניהול המלחמה בהתלהמות דמגוגית, עד שראש הממשלה נאלץ לפטר אותו
מתפקידו, הוא באמת האיש הראוי לייצג את ישראל באו"ם? אני מבין את רצונו של
נתניהו לא לראות מדי שבוע את דנון בישיבת הממשלה, אבל... קצת שיקול דעת.
* היהפוך חתרן עורו? - לאחר מבצע כינרת (1955) שיגר שגריר ישראל
באו"ם אבא אבן מכתב סודי לראש הממשל בן גוריון, בו מתח ביקורת חריפה על המבצע,
וטען שהוא פגע קשות ביחסי החוץ של ישראל. בן גוריון השיב לו במברק, שגם לו עצמו היו
ספקות רבים, עד ששמע את נאומו המבריק של אבן במועצת הביטחון, והשתכנע בחשיבות הפעולה
ובצדקתה.
האם מישהו יכול להעלות על דעתו את דני דנון
מגן בהתלהבות על מדיניות שהוא מתנגד לה, ואת ביקורתו מביע במכתב סודי? היהפוך סגן שר
ביטחון חתרן במלחמה עורו, דמגוג מתלהם חברבורותיו?
* האפשרות והחובה – דבר אחד במסמך האסטרטגי של אייזנקוט, מצא חן בעיניי במיוחד. "גיבוי
לקבלת החלטות תוך כדי לחימה – לכל מפקד האפשרות והחובה לקבל תוך כדי לחימה החלטות
השונות מהתכנון הראשוני". זוהי רוחו של צה"ל, רוח הפיקוד והמנהיגות,
להבדיל מרוח הסירוס, הכסת"ח והמשפטיות, המכלים כל חלקה טובה בצה"ל.
* פיגוע התאבדות – תומכיו של המחבל שובת הרעב מוחמד עלאן מייחלים למותו.
* התגברות מידתית – העימות בין הכנסת ובית המשפט בנושא מבקשי המקלט, מעלה מחדש את
סוגיית הפרדת הרשויות ואת הצורך בפסקת התגברות, שמיד מגונה כ"עקיפת בג"ץ".
אני חוזר על הצעתי בנדון.
משטר דמוקרטי מתבסס על הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים הדדיים. הצעתי
מבוססת על העיקרון הזה. א. בית המשפט העליון יוכל לבטל חוק שחוקקה הכנסת רק בהרכב
של 9 שופטים לפחות וברוב של 2/3 לפחות. ב. הכנסת תוכל להתגבר על פסיקת בג"ץ
ברוב של 2/3 מחבריה, כלומר 80 ח"כים.
* מהו אקטיביזם – האקטיביזם השיפוטי הוא הדיון בבית המשפט בסוגיות שאינן מעניינו. לא
בכדי ניסחתי זאת במילה "הדיון". לא רבים המקרים בהם בית המשפט פסל חוקים
של הכנסת או החלטות של הממשלה, אבל עצם העובדה שהוא התערב בכלל ודן באותם נושאים –
היא הבעיה.
אולם דווקא המקרה של מבקשי המקלט הוא שונה. בית המשפט לא התערב
במדיניות ההגירה של הממשלה והכנסת, אלא בפגיעה בזכויות האדם בביצוע המדיניות. אם
נרחיק לכת להקצנה שנועדה להבהיר את כוונתי – האם ממשלה יכולה לבצע מדיניות הגירה,
באמצעות הוצאה להורג ללא משפט של מהגרים בלתי חוקיים? כמובן שלא. כלומר, בדרך
הביצוע של מדיניות ההגירה, ניתן לעתור לבג"ץ ותפקידו לקבל החלטה. אפשר לחלוק
על ההחלטה. ניתן לשאול מדוע מעצר לתקופה של שנה הוא מידתי ומעצר לתקופה של שנה
ושמונה חודשים אינו מידתי. אולם עצם קביעת קווים אדומים של פגיעה בזכויות האדם,
היא בהחלט פררוגטיבה של בית המשפט העליון.
* מיהו פליט - הגיע הזמן לעשות את מה שמזמן צריך היה לעשות – בחינה אמתית, על פי
החוק הישראלי, החוק הבינלאומי והאמנות שעליהן ישראל חתומה, של כל אחד ואחד ממבקשי
המקלט. כל מי שאינו באמת פליט, אלא מסתנן או מהגר עבודה, יש לגרש מן הארץ לאלתר.
לעומת זאת, יש לאפשר לפליטים לשהות בישראל בתקופת פליטותם, ולבחון מדי שנה מחדש את
מצבם. ניתן להשלים הליך כזה בתוך חודשים ספורים.
* שעת החירום חלפה - לפני שנים אחדות עמדנו בפני סכנה של קריסה דמוגרפית – הסתננות רבתי
בלתי מוגבלת של מסתננים מאפריקה לישראל. הסכנה הזאת אינה קיימת עוד, לאחר הקמת
הגדר עם מצרים (שנחוצה גם מטעמי ביטחון בעקבות קריסת השלטון המצרי בסיני) וטוב
שהוחלט גם על גדר עם ירדן.
ההחלטות על מתקני השהיה היו החלטות של מצב חירום. מצב החירום חלף,
והפתרון הראוי הוא בדיקה פרטנית של בקשות המקלט.
45,000 איש (שבדיקה פרטנית לבטח תצמצם אותם באופן משמעותי) אינם סיכון
דמוגרפי למדינה בת 8 מיליון איש. הבעיה היא הריכוז שלהם בדרום ת"א, בלבה של
אוכלוסיה מוחלשת שהמדינה מפקירה לאורך שנים. בעניין הזה יש לחולל שינוי מדיניות –
פיזורם של מבקשי המקלט בכל רחבי הארץ ותכנית לאומית של שיקום דרום ת"א.
* התהום שבין ביילין ו"הארץ" - "הארץ" מנהל בימים האחרונים מערכה נגד תכניתו של השר בנט
לחיזוק הקשר בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות. זה לא מפתיע. הקשר הזה הוא לִבָּת
מהותה של ישראל כמדינה יהודית, והוא לצנינים בעיני מי שמנסים להפוך את ישראל למשהו
אחר, לאיזו שקשוקה קוסמופוליטית (תחת הכותרת השקרית והמכובסת "מדינת כל
אזרחיה").
יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר שבו הוא תקף את
הקמפיין הזה. הוא ציין שבדרך כלל "הארץ" מבטא את השקפותיו, אבל במקרה
הזה הוא טועה בגדול, והוא דיבר על המשמעות של ישראל כמדינה יהודית בעבורו, ציין את
חשיבות הפעולה נגד ההתבוללות (ש"הארץ" כל כך לועג לה וסולד ממנה) והזכיר
בצדק את העובדה שהוא היה היוזם של מיזם "תגלית" – אחד המיזמים הציוניים
המוצלחים והחשובים בשנים האחרונות.
בדבר אחד ביילין טעה – כאשר הוא דיבר על הקרבה בין עמדותיו לעמדות
"הארץ". ביילין אינו מעודכן. "הארץ" כבר מזמן התרחק מאוד
מעמדות השמאל הציוני, שאותן ביילין מיטיב לבטא. יתכן שעמדותיהם בנושא הטריטוריאלי
דומות (שניהם תקועים בפֶּטיש של קווי 4.6.67), אך בעוד ביילין חותר לחלוקת הארץ
לשתי מדינות לאום, "הארץ" חותר לחלוקת הארץ למדינת לאום פלשתינאית ולצדה
מדינת שקשוקה קוסמפוליטית, ובשום אופן לא מדינת לאום יהודית, רחמנא לצלן.
* "הארץ" מאיים במיתוס "הנאמנות
הכפולה" - כחלק מציד המכשפות שמנהל
"הארץ" נגד מינויה של פיאמה נירנשטיין לשגרירת ישראל ברומא, הוא רוכב על
חששות בקרב יהודים ברומא מפני תגובות אנטישמיות (המתרוצצות ברשת) בדבר
ה"נאמנות הכפולה".
הזיקה ההדוקה בין ישראל ליהודי התפוצות, שהיא יסוד מוסד במהותה של
ישראל כמדינת הלאום היהודי, מאוסה על "הארץ", ובעניין זה אני מפנה את
הקורא למאמר של נועה אסטרייכר ביום חמישי שעבר, במסגרת הקמפיין של העיתון נגד התכנית
לחיזוק הקשר עם התפוצות. "הארץ" מאמץ את הטענה האנטישמית על
"נאמנות כפולה", כלומר הצגת תמיכתם של היהודים בישראל כסותרת את הפטריוטיות
שלהם. ומכאן, שחיזוק הקשר בין ישראל לתפוצות פוגע ביהודים ובפטריוטיות שלהם למדינה
בה הם חיים.
אסטרייכר מציגה את התכנית להידוק הקשר עם יהדות התפוצות, כתכנית
להפיכת יהודי התפוצות לפולארדים. פולארד הפך, בעיני האנטישמים, סמל לטענת
ה"נאמנות הכפולה", והיא משתמשת בשמו כדי ללבות את השנאה. "קחו
דוגמה את פולארד – הוא לא שכח מה זה להיות יהודי", היא כותבת בארסיות, והמסר
הוא, שעדיף שתשכחו את יהדותכם, ובלבד שלא תתמכו בישראל.
איך מגדירה אסטרייכר את מדינת ישראל? "מקום שבו חרדי מגיע למצעד הגאווה, דוקר צועדים,
וחודש אחרי שחרורו מהכלא חוזר לאותו מצעד ודוקר שוב — הפעם למוות". אבל ישראל
אינה רוצה לשמוע מה דעתם של היהודים על המקום הנורא הזה. מה ישראל רוצה מהיהודים?
"אתם רק תאים רדומים שמחכים לטלפון בשלוש בלילה, לסיסמה שתפעיל אתכם: סדין אדום!
או צבע אדום, או בשר אדום — המחשב עוד לא החליט".
מעניין האם "הארץ" היה מפרסם מאמר דומה על ערביי ישראל,
ובאיזו מילה הוא היה מגדיר אמירה כזאת.
* מדוע אני תומך בריבלין? – נשאלתי על ידי אדם שאני מעריך אותו מאוד ואנו קרובים למדי
בדעותינו, מדוע אני תומך כל כך בנשיא ריבלין, שהשקפותיו הפוליטיות רחוקות כל כך
משלי.
אני מצדד בחלוקת הארץ ובפשרה טריטוריאלית, ורואה בה כורח דמוגרפי כדי
להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית לדורות. ריבלין הוא מאחרוני המוהיקנים
של רעיון א"י השלמה, שאני רואה בה איום דמוגרפי וסכנה להפיכה הדרגתית של
ישראל למדינה דו-לאומית (הייתי תומך בשלמות הארץ בתנאים של רוב יהודי של 80%).
זה נכון, אך אין זה קשור. בראשות הממשלה אני רוצה לראות אדם הקרוב
לדעותיי, שאתמוך במדיניותו ובמעשיו. הנשיא אינו מוביל מדיניות; אני יכול לתמוך
בנשיא שאני חלוק עליו ולהתנגד לנשיא שאני מסכים אתו. הביקורת החריפה שלי על פרס,
לא הייתה על עמדותיו, אלא על חוסר הממלכתיות שלו, על רדיפת הכבוד שלו ועל המעורבות
הפוליטית והמדינית שלו. ריבלין, למעט מעידה אחת, בביקורת המיותרת שמתח על נתניהו
בנושא עוצמת העימות שלו עם הממשל האמריקאי (שאותה ביקרתי, למרות שאני די מסכים עם
תוכנה), נמנע ממעורבות פוליטית ומדינית.
כנשיא, אני מצפה ממנו להיות מוכיח בשער, כנגד מגמות גזעניות, מגמות של
אלימות וטרור בחברה הישראלית ובעם היהודי, ואת זה הוא עשה באומץ וביושרה. וכאשר
הוא הותקף במסע של הסתה ורצח אופי, ראיתי לנכון לבטא את תמיכתי בו ובדרכו. וכאשר
דברים שאמר סולפו, והסילוף היה כל כך עוצמתי עד שכמעט כולם "יודעים"
שהוא האשים את עמו בבחירה בטרור, חשוב היה לי, בכוחי הדל, לנסות לחשוף את השקר
שבבסיס ההסתה.
לצערי, אלופי ההסתה הצליחו להיות אלופי ההסטה – הסיטו את הדיון מההכרח
במלחמת חורמה בכהניסטים ועוזריהם, למתקפה על ריבלין בשל דבריו שעוותו וסולפו ללא
הכר.
מפגע בודד - מה ההבדל בין המחבל שדקר חייל ב-443 לבין שליסל?
המחבל הוא, כידוע "מפגע בודד". לעומת זאת, מאחורי שליסל עומדים כל החרדים,
כל הדתיים, כל הימין, הליכוד, הממשלה ובעיקר נתניהו. והמהדרין (גדעון לוי) אומרים:
"הישראלים" ("הארץ" בעברית) או "כל הישראלים"
("הארץ" באנגלית).
* התבהמות – חיפשתי הגדרה מתאימה לח"כ סמוטריץ', וההגדרה היחידה שמצאתי
היא... טוב, נעזוב את זה. במקום זאת אגדיר את התנהגותו והתבטאויותיו – התבהמות.
* קהילת קוטראי – במשך עשרות שנים אנו מקטרים על כך שאין בתל-אביב רכבת תחתית או
רכבת קלה, ואיך זה שמה שהוא מובן מאליו בכל עיר מערבית שמכבדת את עצמה לא קיים אצלנו;
מדינת עולם שלישי וכו'. והנה, מתחילים לבנות רכבת קלה, והקיטורים עברו באחת
לביקורת "עניינית" על כך שהרכבת הקלה על תשתיותיה אינה יורדת ביום אחד
בשלמותה מן השמים, אלא, שומו שמים, יש לבנות אותה, ולשם כך נשלם מחיר של חוסר
נוחות לאורך מספר שנים.
כיוון שהקיטורים מיטיבים לייצר רייטינג, התקשורת מטפחת ומעצימה אותם,
בחוסר אחריות אופייני.
האם שגרת חייו של אזרח המשפץ את ביתו, אינה נפגעת בתקופת השיפוץ? הוא
יכול לוותר על השיפוץ, או לוותר על נוחיות לתקופה מסוימת, כי החליט להשקיע בביתו.
כך גם ברמה הלאומית. המיזם הזה הוא מיזם לאומי, שנועד להצעיד את החברה והכלכלה
הישראלית קדימה. המדינה משקיעה בכך, ושגרת החיים של האזרחים תפגע בזמן הבניה, כדי
לשפר אותה באופן משמעותי בשנים הבאות ובדורות הבאים.
כמובן שיש לפעול למזעור הפגיעה בשגרת החיים וראוי לפצות את בעלי
העסקים שעלולים להיפגע בתקופת הבניה. אך כדאי לשמור על פרופורציות.
* ניכרים דברי אמת - חכל"ש אלעזר שטרן התראיין בגל"צ והביע תקווה שחברו,
הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, יצטרף ל"יש עתיד". מבלי משים, הוא היטיב
להגדיר את תקופת כהונתו של אשכנזי כרמטכ"ל: "עכשיו אף אחד לא יוכל עוד
לעצור את חזרתו של אשכנזי לחיים הפוליטיים". חזרתו.
* כשל מוסרי - הרמטכ"ל אשכנזי חתר תחת הממשלה הנבחרת והדרג המדיני. בכך הוא
חתר תחת הדמוקרטיה. השאלה האם הוא עבר עבירות פליליות, היא משנית. הבעיה בהתנהלותו
של אשכנזי היא במישור המוסרי, הערכי, הנורמטיבי, הציבורי. הבעיה היא, שכתוצאה מן
המשפטיזציה והפליליזציה של החברה הישראלית, איש ציבור נבחן רק במשקפיים פליליות.
אם אינו עבריין – הוא כשר. וכך, אם אכן תסגור הפרקליטות את תיקו של אשכנזי, הוא
ישעט בחזרה, כן – בחזרה, לחיים הפוליטיים, כאילו היה צח כשלג.
* מחנה הדמוקרטיה - מי שנוהג לקרוא את מאמריי, יודע שיש מעט מנהיגים בישראל שאני מבקר
בחריפות כמו את אהוד ברק. לא אחת כתבתי, שהיו בישראל 12 ראשי ממשלה, וברק אינו
נמנה על 11 הטובים שבהם. את הנזק שדרכו המדינית גרמה לישראל, אנו משלמים עד היום
ונשלם עוד שנים רבות. ולא אמרתי עוד דבר על ההתנהלות היהירה של אני ואפסי עוד –
ללא כל דיון בקבינט ובממשלה, על דעת עצמו, ריסק ברק את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי,
בוועידת קמפ דיוויד. לשלום הוא לא הביא בוויתוריו המטורפים, רק לשפיכות דמים
איומה.
אבל אנו חיים בדמוקרטיה. ובדמוקרטיה הצבא כפוף לדרג המדיני הנבחר והרמטכ"ל
כפוף לשר הביטחון גם אם אינו אוהב אותו ואינו מעריך אותו. גם אם האיש אשכנזי לא
כיבד את האיש ברק, הרמטכ"ל אשכנזי חייב היה לכבד את שר הביטחון ברק.
כל החלוקה הזאת למחנה תומכי ברק מול מחנה תומכי אשכנזי, מחמיצה את
מהות הכשל; היא רדודה ולא רצינית.
התנגדותי להתנהלותו של אשכנזי, שאולי אינה פלילית, אך מבחינה ציבורית משמעותה היא
פוטש, אינה נובעת מתמיכה בברק, אלא מתמיכה בדמוקרטיה.
* המקצוען – דובר חדש לסיעת "המחנה הציוני" – יאיר פז. מה הרזומה
שמביא אתו פז לתפקיד? בבחירות האחרונות הוא היה יועץ התקשורת של "הבית היהודי".
לפני כן היה יועץ התקשורת של גדעון סער, היועץ של יו"ר ועדת החוקה דוד רותם
ז"ל מ"ישראל ביתנו", והדובר של ח"כ ציפי חוטובלי. מן הסתם,
בכל תפקידיו התאמץ בכל מאודו לקדם את ענייני מעסיקו, לנסח הודעות נחרצות ושנונות,
לתקוף את יריביו.
בשנות המאבק על הגולן שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן ותקופת מה גם
כדובר המועצה הציבורית למען הגולן והבקעה. את התפקיד מילאתי מתוך הזדהות מוחלטת,
וכשירות של הרעיון לו הקדשתי ואני מקדיש את חיי. איני יכול להעלות על דעתי את
האפשרות להיות הדובר של גוף שההזדהות שלי עמו היא "ליד" או
"כמעט".
אבל מעבר מיידי כל כך, מ"הבית היהודי" למחנ"צ?!
מהקמפיין המציג את המחנ"צ כאנטי ציוני לקמפיין של אותו מחנה שאינו חוסך
בהשתלחויות נגד שרי וסיעת "הבית היהודי"? מה זה אומר עליו ומה זה אומר
על מעסיקיו בעבר ובהווה?
איני יודע כמה שנים קיים התפקיד "דובר", אבל האתיקה של אותו
דובר, היא האתיקה של המקצוע העתיק בעולם. "זו הייתה עבודה מקצועית
לגמרי", מסביר פז.
* אליטה משרתת – 25 חניכי מכינת רבין משרתים כצוערים בקורס קצינים. שאלתי את נשיא
המכינה - 25 מתוך כמה? התשובה לכך אינה פשוטה. בסך הכל בשני מחזורי המכינה
הרלוונטיים יש 80 חניכים. אולם לא כולם נמצאים בשלב המתאים במסלולם הצבאי ולא
לכולם יש נתונים. אולם בסך הכל, מבין בעלי הנתונים והתקנים, הממוצע הרב שנתי הוא
כ-80%! יש לציין, שהמכינות הקדם צבאיות ובהן מכינת רבין, אינן מחנכות למנהיגות
צבאית דווקא, אלא למנהיגות אזרחית, חברתית, חינוכית, שהמנהיגות בצבא היא השלב
הראשון שלה, בגיל הרלוונטי. כך בונים אליטה אמתית, אליטה משרתת, להבדיל מאליטות
נהנתניות ומתנשאות של אצולה מנוונת, שהוציאה שם רע לאליטיזם.
* תכנית "נטעים" בגולן - מזה ארבע שנים מתקיימת בגולן תכנית "נטעים" – בוגרי צבא
שעולים לשבעה חודשים בקיבוצי הגולן, עובדים – עבודה נדרשת, בחקלאות, מקיימים בית
מדרש, מנהלים חיים חברתיים דמוקרטיים ומשתלבים בקהילה. בתכנית שותפים כמאה צעירים,
שנבחרו מבין מאות מועמדים, והם נמצאים בארבעה קיבוצים, ובהם אורטל.
אורטל הוא הקיבוץ הראשון שהרים את הכפפה. אני חיברתי את הקבוצה לאורטל
וגם לימדתי בבית המדרש. מראשית התכנית אני חבר בצוות ההיגוי שלה.
מדובר בחבר'ה יוצאים מן הכלל, איכותיים, רציניים, אידיאליסטים, כלומר –
כאלה שלא מעניינים את התקשורת הצהובה. הם חלק מתנועת עם רחבה, של אלפי צעירים
מובילים בתכניות שונות בנגב, בגליל וביו"ש, לצד אלפי חניכי המכינות הקדם
צבאיות, תלמידי מדרשת השילוב, המתנדבים הרבים לשנות שירות, תנועת "השומר
החדש" ועוד יוזמות רבות של התחדשות הציונות בישראל ובניית אליטה ציונית
משרתת.
הם עתידה של מדינת ישראל.
* אין חגיגה – אין אין אין חגיגה. בלי בלי עגבניה. אז איפה איפה איפה איפה איפה
איפה איפה איפה איפה איפה איפה חסה ועגבניה?
משרד החינוך הורה לגנים לא להגיש ממתקים ועוגה בימי ההולדת, אלא רק מזון
בריא. האם שר החינוך לא שנה את הכלל, ש"אין
גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה"?
* ממנו צמחה מכללת "אוהלו"
בקצרין - העתקת סמינר "אוהלו" מעמק הירדן לקצרין והפיכתו למכללה,
היתה כרוכה במאבק קשה מאוד בין הגולן והעמק ומאבק פוליטי לא פשוט. לאחר המעבר, השם
"אוהלו" היה כל כך מזוהה, עדין, עם מיקומו המקורי של הסמינר (היום נמצאת
שם "אחוזת אוהלו"), עד שאי אפשר היה להזכיר את "אוהלו" בלי להזכיר
ולהסביר שהיום היא בקצרין.
מכללת אוהלו השתדרגה מאוד, ואין כל השוואה בין מה שהייתה למה שהיא
כעת.
ממש שמחתי למקרא משפט אגבי במאמר ביקורת של ד"ר ניר מן לספרה של
זאבה זבידוב "על שפת ים כינרת" ב"חדשות בן עזר": "שושנה (1911–2001) לימדה בשנים 1935-1965 בבית החינוך
האזורי ובשנים 1966-1972 ניהלה את סמינר 'אוהלו' להכשרת גננות ומורים (שממנו צמחה מכללת
אוהלו בקצרין)".
חלפו 17 שנים, וכעת כדי לספר על סמינר
"אוהלו" יש צורך להסביר ולהבהיר שזה גלגולה הקודם של המכללה שבקצרין.
* בית הלורדים – אני ממליץ בחום על התכנית "חותם אישי", המשודרת בשבת
ב-11:00 בחינוכית 23. דן מרגלית עורך ראיונות עומק עם אישים מדור המייסדים, ממעצבי
דרכה של החברה הישראלית בתחומים השונים. איני יודע כמה תכניות כבר שודרו, כי נתקלתי
בתכנית במקרה בשבוע שעבר, כשהמרואיין היה הסופר אלי עמיר. השבת התראיינה כלת פרס
ישראל למשפט והאמנית היוצרת פרופ' רות בן ישראל. באמת, אנשים משכמם ומעלה. מרגלית
מלא כבוד והערכה למרואייניו, סקרן כילד אך עמוס בחכמה ורוחב אופקים, ומגלה את הצד
ההפוך לוולגריות שגילה ב"פופוליטיקה", הזכורה לרע. חבל שהוא מסיים את
הראיון בסבב שאלות פינג-פונג נוסח יאיר לפיד, כמו "הרגע המאושר בחייך", "הדבר
שבו אתה גאה במיוחד". הרדידות הזאת מתאימה באמת ליאיר לפיד, לא לתכנית הזאת.
* ביד הלשון
רכבים – רכב הוא שם עצם קיבוצי. השימוש בו בלשון רבים – רכבים, הוא שגיאה.
זו שגיאה נפוצה מאוד בעברית העכשווית, הרבה באשמת הצה"לית, לצד נשקים, לחמים,
שמנים, דלקים וציודים. נכון יותר לאמר כלי רכב, כלי נשק, ככרות לחם וכד'.
השיבוש הזה השתרש כל כך, עד שאולי כבר הפך לחלק מן השפה. אני מקווה שלא.
לי זה צורם.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
