חוק הברזל של הדמוקרטיה ההשתתפותית עליה מבוסס קיבוץ אורטל, היא שמי
שמשתתף – משפיע. אורח החיים שלנו מאפשר לכל חבר השפעה על חייו ועל סביבתו, יותר
מבכל חברה אחרת. אולם ההשתתפות היא בחירה. מי שבוחר להשתתף – משפיע כמידת השתתפותו.
ומי שבוחר שלא להשתתף, מוותר על זכותו להשפיע.
אף פעם לא חשתי הערכה לתופעה של חברים הנמנעים מהשתתפות באספות
ובוועדות והם מלאים טענות כרימון על ההחלטות. אהבתי את תשדיר הבחירות על משטרת
הקיטורים. אצלנו הבחירה אינה אחת לארבע שנים ולאחר מכן - שגר ושכח, אלא היא יום יומית.
בשבוע שעבר נערכה שיחה בנושא יום הכיפורים באורטל, שהתמקדה בעיקר
באופי תפילת יום הכיפורים, ואם לדייק יותר – בהדרת הנשים בתפילה. השיחה הזאת הייתה
לי חשובה מאוד; כבר שנים אחדות אני לוחץ על קיומה. בשיחה עצמה הייתי בבדידות
מזהרת.
כיוון שהנושא הוא ציפור הנפש שלי; נוגע ללִבָּת מהות זהותנו היהודית, זהותנו
התרבותית והרוחנית כקהילה יהודית, אני מודה שיצאתי מן השיחה מתוסכל, מאוכזב וכואב.
אולם אין לי שמץ של ביקורת או טענות לבני הפלוגתא שלי בשיחה. זכותם לחשוב אחרת
ממני זהה לזכותי לחשוב אחרת מהם וזכותם להשפיע שווה לשלי. הכעס והאכזבה שלי הם על
החברים שדעתם כדעתי, אך לא היה להם חשוב לצאת מן הבית ולהשתתף בשיחה. הם ויתרו
מראש על זכותם להשפיע ואכן – לא השפיעו.
אמנם מספר המשתתפים היה נמוך יותר מהקוורום המחייב באסיפה, אך לא
הייתה זו אסיפה, אלא שיחת רעים שתוצאתה היא רצון המשתתפים. רצון המשתתפים היה
לקיים את התפילה במתכונת הקיימת. לי לא נותר אלא להשלים עם ההחלטה ולקבל את
הדין, לפחות לשנים הקרובות. עם זאת, חשוב לי להתייחס למספר אמירות שעלו בשיחה.
לא מילה גסה
"יהדות זו לא מילה גסה", הפטירה אחת המשתתפות בשיחה. וכיוון
שעיקר הוויכוח שלה היה אתי, משתמע מדבריה כאילו בעיניי היהדות היא מילה גסה.
מעט דברים יקרים לי כמו יהדותי – היא לב זהותי, לב תרבותי, לב החינוך
שאני מעניק לילדיי, לב החינוך שבו אני עוסק, מהות השקפת עולמי הציונית, הפוליטית
והקיבוצית, לב העשיה התרבותית, הקהילתית והחינוכית שלי באורטל, בגולן ובגליל למעלה
משלושים שנה. כמובן שהיהדות אינה מילה גסה בעבורי, חלילה.
המשפט הזה הוא הביטוי המדויק
ביותר למגמה שנגדה אני יוצא. זו גישה של נמיכות קומה כיהודים, וזיהוי היהדות כדרכם
ביהדות של הדתיים האורתודוכסיים. ומכאן, שהיהדות אינה שלנו. הדרך שלנו אינה יהדות.
היהדות היא שלהם, של הדתיים. וכיוון שאנחנו יהודים, והיהדות שאינה באמת שלנו אינה
מילה גסה, יום אחד בשנה ובטקסי הבר מצווה והחתונה, נזמין את היהודים האותנטיים
לאפשר לנו להרגיש קצת יהודים.
בעבורי, היהדות אינה שביל עזים כי אם
אוטוסטרדה רבת נתיבים, וזכותנו וחובתנו כיהודים וכקהילה יהודית לסול בתוכה את הדרך
הייחודית שלנו, המתאימה לערכינו.
אנו מאמינים בשוויון ערך האדם ובשוויון המינים. כאשר ביום היחיד בשנה
שאנו עורכים תפילה, הנשים מודרות ממנה, המסר שאנו מעבירים לבנותינו ובנינו הוא שכזו
היא היהדות, היא לא באמת שלנו, אבל חשוב לנו שתטעמו קצת מהמסורת של בית סבא.
אני רוצה לחיות חיים יהודיים מלאים אמתיים,
שבהם אנו מציינים את השבת ואת כל החגים ואת כל טקסי החיים ומשתיתים את אורח החיים
ואת החינוך שלנו על היהדות, שהיא שלנו, ואנו בני בית בתוכה ובעלי בית עליה, לא
יותר אך גם לא פחות מאשר הדתיים האורתודוכסיים. והתפילות הן שלנו, לא פחות מכפי
שהן שלהם. אך אנו נתפלל בדרכנו, דרך שוויונית.
הדרה או הפרדה
חלק ממשתתפי השיחה מחו על עצם השימוש שלי במונח "הדרה".
מוטב, כך אמרו, להשתמש במושג ניירטלי יותר – הפרדה. "מודרת היא מי שבוחרת
להרגיש מודרת. אני לא מרגישה מודרת, כאשר ביום הכיפורים אני יושבת יחד עם עוד נשים
כמוני מאחורי המחיצה".
אני מאמין לדוברת שהיא אינה מרגישה מודרת. ניכרים דברי אמת. אני גם
מאמין לאישה חרדית, שאין לה דריסת רגל בחיים הציבוריים בקהילתה, כאשר היא אומרת
שאינה מרגישה מודרת, כי לכל מין יש את התפקיד שלו, והיא מרגישה מאושרת להיות המלכה
בבית ובעלה עושה לה כבוד.
אולם הדרה אינה רק עניין סובייקטיבי, ההכרה של המודר בהדרתו. דומני
שניתן לתת סימנים בהדרה, ולבחון האם זו הדרך המתאימה לנו, לאמונתנו ולאורח חיינו.
אם תהיינה באולם 100 נשים ולצדן תשעה גברים, אין מניין. גם לא אם
תהיינה 200 נשים. גם לא אם תהיינה אלף. אולם אם יעבור ליד האולם ילד בן 13 ויום,
שהדבר האחרון שמעניין אותו הוא התפילה, ויבקשו ממנו להיכנס לכמה דקות כדי לאפשר את
התפילה – יש מניין. למה? כי הנשים אינן נמנות, אינן נספרות. וגם אם מישהי שלא
סופרים אותה אינה חשה שהיא מודרת, היא מודרת.
יש הבדל בין הפרדה והדרה. איני חסיד של
ההפרדה. אנו חיים בחברה מעורבת ומן הראוי שגם התפילה שלנו תהיה מעורבת, כפי
שמתפללים רוב היהודים בעולם. אולם לא כל הפרדה היא הדרה.
בציונות הדתית מתחוללת בשנים האחרונות מהפכה פמיניסטית אדירה, בכל
תחומי החיים, והיא נכנסת בהדרגה גם לבית הכנסת. יש יותר ויותר בתי כנסת דתיים
אורתודוכסיים, המקיימים מניין שוויוני, אך מקפידים על הפרדה. הם מקפידים על הפרדה,
כיוון שהם כפופים להלכה על פי הפרשנות האורתודוכסית שלה, המחייבת הפרדה. הם כפופים
להלכה, אך כל מיני מנהגים והחמרות שנוצרו לאורך השנים, אינם מחייבים אותם.
אולם התפילה באותם בתי כנסת מחולק לשני חלקים שווים – חציו של הגברים
וחציו של הנשים. בין החלקים ישנו שביל הפרדה ובו מחיצה בגובה המותניים, כפי שההלכה
בפרשנותה האורתודוכסית מחייבת. ארון הקודש, במת קריאת התורה ובמת שליח הציבור
(החזן) נמצאים באמצע, מלפנים, והם שייכים במידה שווה לשני האגפים. מה שההלכה בפרשנותה
האורתודוכסית אינה אוסרת, כמו עליה של הנשים לתורה – מתקיים באותן קהילות. רק מה
שההלכה בפרשנותה האורתודוכסית אוסרת, נשים אינן עושות. זו הפרדה, אך לא הדרה.
ומדובר בציבור דתי, המחויב להלכה בכל אורחות חייו.
ואילו אצלנו, משתלשלת כמעט מן התקרה מחיצה עבה. 2/3 מן האולם הוא של
הגברים, ורק 1/3 הוא של הנשים. אולם התפילה, הוא האזור של הגברים. שם מתנהלת
התפילה, שם ארון הקודש, שם קוראים בתורה, שם מתפללים בציבור, שם תוקעים בשופר. כל
ההתרחשות היא שם. הנשים – בצד, מאחורי הפרגוד.
איני אוהד הפרדה, אך כאן מדובר בפירוש בהדרה. זה מתאים לנו? לאורח
חיינו, לתרבותנו?
כי זאת המסורת
"אבל זאת המסורת, וחשוב לנו לשמור עליה ולחשוף אותה לילדינו".
איני חילוני. בכלל, איני אוהב את האבחנות הללו. אני מגדיר את עצמי
יהודי-סתם. אולם אם היה עליי להגדיר עצמי על פי ההגדרות המקובלות, אני יהודי
מסורתי. חשוב לי החיבור העמוק למסורת, חשוב לי לחבר את ילדיי למסורת, חשוב לי
שהקהילה תתחבר למסורת.
אולם כאשר אנו מגדירים את עצמנו כמסורתיים, פירוש הדבר שאיננו מקבלים
על עצמנו חיים על פי שולחן ערוך, אלא על פי אותם אלמנטים במסורת שאנו בוחרים.
בפרשת השבוע שנקרא מחר, "כי תצא", אנו קוראים מצוות נפלאות של צדק
חברתי, של ערבות הדדית, של דאגה לחלש, של יחס שוויוני לגר. מצוות שהלוואי והיינו
מקפידים עליהן – קלה כחמורה. ויש בה מצוות מזעזעות, איומות ונוראות, כמו סקילה
למוות של ילד הממרה את פי הוריו או של בחורה שאיבדה את בתוליה לפני הנישואין.
את הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות עשו חז"ל, שבדרכם
הפרשנית מצאו את הדרך לבחור מה לקיים ומה לא לקיים, איך לקיים ואיך לא לקיים,
בהתאם לערכים ולמוסר שלהם, בתקופתם.
הם הוקיעו והחרימו את הקראים שדבקו בתורה כלשונה. היום יש קראים של
חז"ל, המקבעים את אותה רפורמה באופן פונדמנטליסטי. אין הם נאמנים לדרכם של
חז"ל – דרך של הלכה ההולכת ומתפתחת ומשתנה מדור לדור.
כיהודי מסורתי, אני מאמין בשילוב בין מסורת וחידוש. יש דברים רבים
במסורת אותם אני מאמץ ומתאמץ שהקהילה תאמץ. מדוע מן הים הגדול של המסורת היהודית, שיש
בו כל כך הרבה דברים נפלאים, עלינו לאמץ דווקא את הדרת האישה?
בזכות משפחת
ראפ
הטיעון המרכזי בעד המשך המצב הקיים, היה הרצון להמשיך ולשמור על הקשר
שנרקם בעשור האחרון עם משפחת ראפ מירושלים, שהיו לבני בית אצלנו.
מכל הטיעונים שנשמעו בשיחה נגד שינוי נהגי התפילה, הטיעון הזה הוא
היפה ביותר, בעיניי. אכן, הקשר שנוצר בין המשפחה לביננו אמיץ ויפה. גם אני התחברתי
מאוד למשפחה. הם באמת משפחה מקסימה. אני רואה חשיבות רבה בחיבורים בין חלקי
הציבור, בין "דתיים" ו"חילונים", אני עוסק בכך כל חיי, ואני
בהחלט מבין ומכבד את הרצון הזה.
אולם יש משהו פגום באופי היחסים. זו מערכת יחסים של עגלה מלאה ועגלה
ריקה. לכאורה, אנו עגלה ריקה, ומשפחת ראפ, שעגלתה מלאה ביהדות, באה אלינו ביום
הכיפורים כדי להעניק לנו מתכולתה. ומדי יום הכיפורים, מועדון היישוב מופקע
מריבונותנו – ועל פיהם יישק דבר.
כשאנחנו באים אליהם – מובן מאליו שעלינו לכבד אותם ולנהוג על פי
מנהגיהם. אבל למה מובן מאליו שגם כאשר הם באים לביתנו, ביתנו צריך לנהוג על פי
מנהגיהם?
משפחת ראפ היא משפחה מקסימה. אולם בתוך מגוון הזרמים והקולות בציונות
הדתית, הם שייכים לזרם השמרני, המחמיר ביותר. אין זה הופך אותם לפחות מקסימים,
באופן אישי. ואני מאמין בהידוק הקשרים עם כל הזרמים. אולם מדוע אנו צריכים לנהוג
דווקא על פי דרכם?
הפחד לנסות
אני הצעתי הצעה קונקרטית. השנה זו השנה ה-22 שמתקיימת תפילה באורטל. הצעתי
שבשנה ה-23, ביום הכיפורים תשע"ז, לשנה אחת בלבד, ננסה משהו אחר. ננסה לקיים
תפילה שוויונית. ולאחר אותו ניסיון, לאחר שכל חברי אורטל יטעמו דרך אחרת, נחליט
כיצד לנהוג בעתיד. אז יהיו לנו כלים להחליט מתוך היכרות וניסיון. לצערי, ידי
המושטת לא פגשה יד אחות.
לא מצאתי בסירוב הזה הגינות. מצאתי בו פחד. הפחד לנסות.
בראש השנה הבא
משנדחתה הצעתי, לקחתי על עצמי ניסיון מסוג אחר. תפילה שוויונית בראש
השנה הבא.
איני מאושר מן הרעיון. ראש השנה אינו יום הכיפורים. אין יום בשנה
שמהותו וקדושתו היא כשל יום הכיפורים. איני חש ברצון וצורך של חברים רבים בתפילה
באורטל בראש השנה. אני גם רואה לא מעט קושי טכני בתפילה בראש השנה (למשל, התנגשות
עם שעת סעודת ליל החג).
אולם אם חג אחד יעשה בדרך אחרת, תהיה לחברים ההזדמנות להתנסות
ולהכיר את הדרך השונה, ואולי בעתיד, כך אני מקווה, יתחולל השינוי באופי תפילת יום
הכיפורים באורטל.
כספים וכיסופים
צר לי על המספר המצומצם של המשתתפים בשיחה על יום הכיפורים. בעיניי,
הנושא הזה חשוב לא פחות מאופי חלוקת הרווחים – נושא שמשך מספר חברים רב לאין
ערוך.
אבל אני שמח על עצם העובדה שערב שלם הוקדש לשיח קהילתי, שגם אם היה
נוקב – הוא היה ברוח חברית וטובה, ולא עסק בכספים אלא בכיסופים; בזהות התרבותית
והרוחנית שלנו. אני שמח וגאה על כך, למרות תסכולי מתוצאות השיחה.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
