הבלוג של אורי הייטנר

"גולני" לא המציאו את הקריאה "אחי".

הסולידריות הישראלית, האחווה היהודית, "כל ישראל ערבין זה בזה" – מן הערכים המרכזיים ביהדות, מתגלמים במושג "אח", הנפוץ בתורה לביטוי הזיקה המיוחדת בין בני עמנו.

לֹא-תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ; כֶּסֶף נֶשֶׁךְ, אֹכֶל נֶשֶׁךְ, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ, וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

ההתייחסות לכל היהודים כאל אחים, לא כמטפורה אלא כדרישה קונקרטית, באה לידי ביטוי מופתי באיסור על קבלת ריבית ונתינתה. הריבית היא חלק אינטגרלי מחיי כלכלה ומסחר נורמליים. אולם אדם לא יגבה ריבית מאשתו או מאחיו הביולוגי. אומרת התורה, שכיהודים, עלינו להתייחס לכל היהודים, כאל אחינו הביולוגיים, הקרובים, ולא לנהל אתם חיים כלכליים נורמליים. עם נוכרים יש לנהוג באופן נורמלי, על פי חוקי הכלכלה המקובלים. לא עם אחים.

זוהי גזירה שספק רב אם ניתן לעמוד בה, אך היא מעידה על האידיאל החברתי של התורה; מהי חברת המופת שהיא מנסה ליצור עם כניסת ישראל לארצו. אין היא דורשת מבני ישראל להיום עם נורמלי, אלא לקיים חברת מופת.

האם עם ישראל בתקופת המקרא עמד באיסור הזה? לא ממש. לא בכדי, הנביא יחזקאל נלחם בתופעת הנשך, עד כדי כך שהציג אותה כאחד האיסורים החמורים ביותר, שהעובר עליו צפוי לכרת, כלומר לעונש מוות מידי שמים: "בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה. אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה, מוֹת יוּמָת. דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה".

ולמה נקראת הריבית נשך? רש"י מסביר זאת בכך, שהריבית כמוה כנשיכת נחש.

התביעה מעם ישראל להיות חברת מופת, באה לידי ביטוי בנושא העבדות. סיפור לידתו של עם ישראל אינו בעלילות גבורה בשלל קרבות אלא בסיפור של עם עבדים שיצא מעבדות לחירות. סיפור זה נועד לטעת בנו את השנאה לעבדות והכמיהה לחירות ואת הציפיה להיות נושאי דגל החירות כלפי העולם. בעידן שבו העבדות בצורתה הקיצונית ביותר הייתה חוק טבע בכל האנושות, חוקי העבד העברי הם מהפיכה חברתית אדירה, החותרת תחת המשטר הנהוג בכל העולם ומערערת את יסודותיו.

לרשימת חוקי העבד העברי, מצטרף חוק נוסף בפרק שלנו: "לֹא-תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל-אֲדֹנָיו אֲשֶׁר-יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב, בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בַּטּוֹב לוֹ. לֹא תּוֹנֶנּוּ". כלומר, גם אחרי כל חוקי העבדות, המוציאים חלק ניכר מן העוקץ של העבדות – אם עבד ברח מאדוניו, חל איסור להסגירו. חוק היסוד העברי הוא החירות. עלינו לקבל לקהילתנו את העבד שברח כשווה זכויות. אגב, במקרה זה, בניגוד לשאר חוקי העבד, לא מוגדר שמדובר רק בעבד עברי ואפשר לראות בכך איסור אוניברסלי על הסגרת עבד לאדוניו.

גם בחברה המושתתת על יחסי רעות, יש צורך במגבלות ובכללים, שיאפשרו אורח חיים תקין. "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל-כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ, וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ". נקלעת לכרם או לשדה שאינו שלך, מותר לך לקטוף ולאכול. אבל במידה. אתה יכול לקטוף ולאכול במקום, הרי השדה הוא של רעך. אבל אינך יכול לקטוף בכמות מסחרית, הרי השדה אינו שלך. 

* 929