הבלוג של אורי הייטנר

במקביל לדיון הציבורי והפוליטי הסוער בארה"ב, לקראת ההצבעה בבית הנבחרים על ההסכם עם איראן, מתנהל דיון ציבורי בישראל על אופן התמודדותו של ראש הממשלה עם המצב. גם בין תומכי מדיניותו של נתניהו בנושא האיראני עד כה, יש החולקים על המשך המסע, אחרי שההסכם כבר נחתם והסוסים ברחו מן האורווה.

בין השאר נטען כלפי נתניהו, שעליו לנצל את חלון ההזדמנויות בתקופה שעד ההצבעה בקונגרס, כדי להשיג חבילת פיצוי נאותה לישראל בעקבות ההסכם. משמעות הטענה היא, שאותה חבילת פיצוי תינתן לישראל בתמורה לכך שראש הממשלה לא יפריע לאובמה במהלך הפוליטי בקונגרס. אם לא ינהג כך, ישראל תיענש.

בנקודה אחת אני מסכים עם הטוענים כך. אכן, הסוסים ברחו מן האורווה. המצב היום שונה מכפי שהיה עד חתימת ההסכם. בארה"ב נדרש אמנם אשרור ההסכם בקונגרס, כפי שנכפה על אובמה, אולם מדינות אירופה, רוסיה וסין, לא המתינו לתוצאות ההצבעה. מיד עם ההגעה להסכם נפרצו כל הסכרים, משטר הסנקציות קרס לחלוטין, ואין כבר דרך חזרה. התוצאות הקשות של הסכם מינכן 2 כבר נותנות אותותיהן.

לפיכך, גם אם ההסכם ידחה בידי בית הנבחרים, איראן כבר השיגה את מטרתה, הסרת הסנקציות ללא תמורה מצדה. ועם זאת, הסיכוי שהקונגרס ידחה את ההסכם אפסי. כלומר יש סיכוי טוב שלא יהיה רוב להסכם ויידרש וטו של הנשיא, אולם לא יהיה הרוב המיוחד הדרוש להתגבר על הווטו.  

גם נתניהו מבין זאת, ובצדק אין הוא מקבל את העצה לחדול מהמסע. היום, עד ההצבעה הדרמטית, קיים קשב רב בציבור האמריקאי ובמערכת הפוליטית לעמדת ישראל בנדון. אחרי ההצבעה, זה כבר לא יעניין אף אחד. לכן, יש צורך להשמיע דווקא כעת, בקול גדול, את דברנו, בדבר המשמעות הקשה של ההסכם וסכנתו לשלום העולם ולשלומה של ישראל.

שעה שמתנהל הקרב הפוליטי על אישור ההסכם, וידידי ישראל שוכבים על הגדר ומנהלים קרב נחוש נגד ההסכם, ישראל אינה יכולה לתקוע סכין בגבם, ולתת לגיטימציה להסכם.

והעיקר, יש חשיבות רבה לרוב מוסרי נגד ההסכם. נכון, הווטו הנשיאותי מבטיח את קבלת ההסכם, אך יש משמעות רבה לכך שהעם האמריקאי (בסקרים) ונבחריו (בהצבעות בקונגרס ובסנט) יבטאו התנגדות להסכם. וככל שהרוב המוסרי יהיה גדול יותר, כך חשיבותו תהיה רבה יותר. יש לכך משמעות אפילו בלחץ על הממשל האמריקאי לפצות את ישראל כראוי. השלמה ישראלית עם ההסכם לפני ההצבעה, תוציא את הרוח ממפרשי המתנגדים ועלולה לחבל בהשגת הרוב המוסרי. אם יהיה רוב משמעותי נגד ההסכם, הדבר יחייב את אובמה ליתר קשב לדרישותיה של ישראל.

לא בכדי השתמשתי במילה "דרישות". כן, על ישראל לתבוע מארה"ב תיקון משמעותי לקלקול שזו חוללה. על ישראל לדרוש, בזכות ולא בחסד, פיצוי מהותי ומשמעותי, לא כדמי שתיקה לפני ההצבעה, אלא כחובה מוסרית. ארה"ב בגדה בבת בריתה הקרובה ביותר. ארה"ב פגעה פגיעה חמורה בביטחונה של ישראל. ועל ארה"ב לעשות כל שביכולתה כדי למזער את הנזק לו גרמה.

על ישראל להעלות שלוש קבוצות של תביעות: שיתוף פעולה והסכמות בנושא האיראני, פיצוי בהצטיידות צבאית ופיצוי מדיני.

בנושא האיראני, יש לגבש הסכמות עם ארה"ב על דרך המעקב אחרי ביצוע ההסכם בידי איראן, על הגדרת ההפרות האיראניות ועל התגובה להפרות. הסוגיה הזאת חשובה מאוד, כיוון שאין ספק שאיראן תפר את ההסכם, לא רק על סמך היסטוריית ההפרות האיראנית, אלא כיוון שהכל יודעים, שאין כל תכלית לפרויקט הגרעין האיראני, זולת נשק גרעיני. הרי אף ילד אינו קונה את הסיפור המגוחך על עניין איראני ב"גרעין לצרכי שלום".

הגישה המשותפת לארה"ב ולישראל עד לאחרונה, שהעדיפה את המסלול הדיפלומטי על המסלול הצבאי, וראתה באופציה הצבאית אמצעי לחץ על איראן לצד הסנקציות, כדי להביא אותה לביטול תכנית הגרעין, הייתה הגישה הנכונה, אך אין היא תקפה עוד. התמוטטות משטר הסנקציות בעקבות הסכם הכניעה, יצרה מציאות בלתי הפיכה. המצב שיצר ההסכם, אינו מותיר ברירה, אלא לפעולה צבאית, בעקבות ההפרות. על כך, יש להגיע להסכמות.

בנושא ההתחמשות וההצטיידות, על ישראל לדרוש קפיצת מדרגה בסיוע הביטחוני של ארה"ב לישראל, כדי לצמצם את חומרת הפגיעה בביטחון ישראל, בעקבות ההסכם.

הפיצוי המדיני, קשור לאחת ההשלכות המסוכנות של ההסכם – הסכנה של חזרת האיום במלחמה כוללת. מאז מלחמת יום הכיפורים, ב-42 השנים האחרונות, נמנעו הערבים ממלחמה כוללת נגד ישראל. אחת הסיבות העיקריות לכך היא תבוסתן של מצרים וסוריה במלחמת יום הכיפורים. אולם סיבה נוספת לכך, היא ההרתעה הגרעינית של ישראל. העובדה שעל פי מקורות זרים יש בידי ישראל אופציה גרעינית ויש לה מונופול על הגרעין במזה"ת, הרתיעה את מדינות ערב מפני התקפה כוללת על ישראל. יתר על כן, גם במלחמת יום הכיפורים, מטרות המלחמה היו מוגבלות ולא השמדתה של ישראל, בשל הפחד ממכה גרעינית, אם ישראל תהיה בסכנה קיומית.

המונופול של ישראל על הרתעה גרעינית במזה"ת, הוא יסוד מוסד בתפיסת הביטחון, והוא נובע, בין השאר, מהנחיתות המספרית האדירה של ישראל לעומת מדינות ערב ובעיקר מהעובדה שהסכסוך אינו על תוואי גבול או על שטח זה או אחר, אלא על עצם זכות קיומה של ישראל. על מנת להבטיח את המונופול הזה, תקפה ישראל את הכור העיראקי, ועל פי מקורות זרים, גם את הכור הסורי.

הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית בעקבות ההסכם, מבטלת את המונופול ומחזירה את אופציית המלחמה הקונבנציונלית נגד ישראל, בחסות הגרעין האיראני, לסכנה מוחשית. הסכנה הזאת מחייבת את ישראל לגבולות בני הגנה.

על ישראל לדרוש מארה"ב לחזור למסמך בוש. במסמך בוש נאמר שיש להבטיח גבולות בני הגנה לישראל. הביטוי גבולות-בני-הגנה הוא שם קוד לשליטה ישראלית על בקעת הירדן. הפעם יש לדרוש אמירה ברורה יותר, המזכירה את בקעת הירדן בשמה. על ישראל לדרוש מארה"ב להכיר בריבונות הישראלית על הגולן, בוודאי היום, לאחר התפוררותה של סוריה לשעבר, והשתלטות הארגונים האסלאמיים על חורבותיה.

האם יש סיכוי שהתביעות הללו תתמלאנה במלואן? סביר להניח שלא, בוודאי כל עוד אובמה הוא הנשיא. אולם על ישראל לתבוע אותן, בזכות ולא בחסד, ולנסות להשיג את המקסימום הניתן, גם בעידן אובמה. וכדאי לזכור, שגם לעידן אובמה יש תאריך תפוגה – 20 בינואר 2017. 

* "שישי בגולן"