זכור לי מערכון ישן, משנות ה-70, איני זוכר של איזה בדרן, שבו סופר על
כותרת ענק בעמוד השער של "העולם הזה", משהו כמו – "האם ראש הממשלה בוגד
באשתו?", ובעמוד 58 למטה מופיעה המילה "לא".
נזכרתי בכך, בעקבות תגובות מיתממות שקיבלתי על דברים שכתבתי בגנות ספר
הפיגולים "השואה והנכבה", ספר משותף לאנשי חינוך יהודים וערבים העוסקים
בזיקה בין השואה וה"נכבה". "קראת בכלל את הספר"? נשאלתי. "הרי
אפילו בפרוספקט של הכנס נאמר שהם אינם טוענים שהשואה וה'נכבה' הם אותו הדבר",
"חצי מהמאמרים בספר טוענים שיש הבדל" ו"יש בספר אפילו מאמרים
השוללים את עצם ההשוואה".
לא קראתי את הספר. בשל הנטיות המזוכיסטיות שלי והמשיכה הטבעית שלי
לחומר מודיעיני, סביר להניח שאקרא את הספר. אולם לא כתבתי ביקורת ספרותית על ספר
שלא קראתי, אלא שללתי את עצם המגמה שלו, את עצם ההכפפה של השואה עם
ה"נכבה", של עצם העלאת השאלה אם השניים בני השוואה. עצם השאלה הזאת היא
תועבה.
הקשר היחיד בין השואה ל"נכבה" היא העובדה ששלוש שנים אחרי
השואה, ניסו הערבים להשלים את המלאכה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל ולהטביע
בדם את המדינה היהודית בת יומה. ה"נכבה" הוא כישלון הניסיון הזה וניצחוננו
במלחמה.
טרם קראתי את הספר, אולם קראתי את המבוא שכתבו העורכים בשיר בשיר
ועמוס גולדברג.
המבוא מלמד בפירוש על הרצון להפקיע את השיח על השואה מההיבט הלאומי
ולהמירו בשיח אזרחי אוניברסלי, "ניסיון להפוך את זיכרון השואה מזיכרון יהודי-לאומי
מדיר לזיכרון אזרחי מכיל, שבו גם לפלסטינים אזרחי ישראל יש חלק". אולם מתברר שאין
אפשרות לזיכרון כזה, ללא שיח מקביל על ה"נכבה". וחשוב במיוחד להימנע
מהיררכיה שיש בה עליונות של שיח השואה על שיח ה"נכבה". הם שוללים שיח ש"מאפשר במסגרתו גם את הדיבור
על הנכבה, אולם רק בתוך מבנה
שיח היררכי ברור שבו לימוד השואה הוא חובה אוניברסלית, ואילו העיסוק בנכבה הוא דיון פרטיקולרי שבהקשרים אלה
אי־אפשר למנוע בעד הפלסטינים מליזום אותו. עם זאת, בתוך מסגרת היררכית כזאת הכחשת
השואה היא איסור חמור והפרה של טאבו, ואילו הכחשת התרחשותה
של הנכבה היא חלק מדיון היסטורי
ופוליטי לגיטימי". כלומר, הצגת האמת על מלחמת השחרור, היא "הכחשת
הנכבה" וכמוה כהכחשת השואה.
הרעיון העומד מאחורי השיח, זהה לרעיונות של מכחישי השואה המתוחכמים –
הפקעת השואה מן ההקשר הפרטיקולרי הלאומי היהודי, והצגתו בהקשר האוניברסלי, כפשע של
בני אדם נגד בני אדם, שהוא חלק מרצף של מפשעים רבים דומים שאירעו בהיסטוריה.
וכמובן, שאחד ה"פשעים" הללו הוא ה"נכבה". המגמה הזאת, מעמידה
על אותו מישור, כלומר בצד של מחוללי הפשעים, את הנאצים ואת צה"ל, גם אם מלוות
לכך אמירות מיתממות כמו "עם כל ההבדל בין המקרים", או "לא שחלילה
אנו מתכוונים להשוות" וכו'. המסר הנוסף הנובע מכך, הוא שמדינת ישראל קמה בגלל
השואה – המערב הנוצרי אִפשר את הקמתה בשל רגשות האשמה שלו על השואה, אך מי ששילמו
את המחיר הם הפלשתינאים, ולכן הם קורבנות השואה. זה הנראטיב.
בשיח "השואה והנכבה", הנראטיב הזה לגיטימי, והוא שווה ערך ל"נראטיב
הציוני" של השואה, ואסור שתהיה היררכיה בין השנים. "הקבוצה והספר נולדו מתוך מחשבה שבדומה לעמדות פמיניסטיות משנות השבעים והשמונים של המאה
העשרים - אשר ביקשו לפרש מחדש את הקנון המערבי הפטריארכלי כדי 'לגנוב
את המיתוס', כפי שנאמר לעתים
- כך גם הפלסטינים יוכלו לפרש מחדש ומתוך הפרספקטיבה שלהם את השואה".
אחת המטרות המוצהרות של הספר הוא יצירת "שיח אמפתי" ו"הכרה הדדית בסבל וקבלת אחריות עליו".
גם כאן טמון טריק. השיח הזה יוצר, כביכול, שוויון בין השואה ל"נכבה" ודורש
מכל צד להכיר באסונו של האחר. אולם השוויון הזה הוא פיקציה. מן הפלשתינאים מצופה
להבין את הסבל של היהודים, אך מן היהודים מצופה להכאה על חטא. הרי הפלשתינאים לא
אשמים בשואה (ותמיכתם ושותפותם בה מוכחשת כמו ניסיונם להמשיכה ולהשלימה ב-1948)
ואילו היהודים אשמים בשואה הפלשתינאית, כלומר ה"נכבה". וכך הפלשתינאים
הם קורבנות כפולים – גם של הציונים וגם של הנאצים, שגרמו בעקיפין לאסונם. "היהודים אמורים להכיר בסבל שגרמו לפלסטינים במהלך הנכבה המתמשכת
מ־1948 ועד ימינו, ואילו הפלסטינים
אמורים להכיר בסבלם של היהודים באירופה", מצהירים העורכים.
המסרים של הספר מכוונים להצגת מעשיה של
ישראל כדומים למעשי הנאצים, אמנם במינון נמוך יותר, אך על פי אותו העיקרון. "חלק מהמאפיינים המבניים המרכזיים של השואה ... נמצאים גם באירועים אחרים, גם אם בצורה
הרבה פחות קיצונית. כך, לדוגמה, אפשר להצביע על האלימות הרחבה המתאפשרת במסגרת של
שיח ביטחון פרנואידי שבו היו אחוזים באופן מעוות הנאצים
וגם משטרים רצחניים אחרים. כמו כן, אפשר להצביע על הסכנה הטמונה במושג 'מצב
חירום', אשר עלול לספק הצדקה חוקתית לביצוע פשעים פוליטיים
רדיקליים, כפי שאכן התרחש בזמן השואה". והרי הטענה על "שיח ביטחון פרנואידי" הוא יסוד מוסד בלהג
הפוסט ציוני, וניתן לקרוא אותו בכל מאמר של אורי משגב או רוגל אלפר ב"הארץ".
אותם חוגים נוטים להגדיר את ישראל כ"אתנוקרטיה", והמסר של
הספר, הוא שזו הייתה צורת המשטר הנאצית, שרק הרחיקה לכת יותר במעשיה, כלומר ההבדל
בין מדינת הלאום היהודית לבין גרמניה הנאצית, אינו מהותי אלא כמותי. "יותר מכול מצביעים חוקרים על הסכנה הגלומה במדינת
הלאום המודרנית, כשהיא מופיעה כמסגרת פוליטית
ללאומיות אתנית, אשר מתקשה מאוד להתמודד עם קבוצות מיעוט אתניות, דתיות או
אחרות שאינן משתייכות לקבוצה
ההגמונית. מדינות כאלה נוטות להפעיל בנסיבות היסטוריות מסוימות אמצעים מגוונים של אלימות 'מטהרת' כלפי
המיעוט האתני או הדתי ה'זר'".
המסר של הספר ברור וחד משמעי – יש הבדל מסוים בין השואה
וה"נכבה", השואה הייתה פשע חמור יותר. אולם ההבדל הוא כמותי בלבד.
"השואה והנכבה, כמו אירועים רבים אחרים בהיסטוריה
העולמית - גם אם אלו אירועים שונים מאוד זה מזה ואינם בני
השוואה מבחינת היקף האלימות והרצח שבוצעו במסגרתם - נמצאים במובנים מסוימים
על רצף היסטורי
וקונספטואלי אחד".
כן, אני קובע נחרצות – הספר "השואה והנכבה" הוא מניפסט של
הכחשת השואה.
****
קראתי גם את תקצירי המאמרים בספר. כולם זולת אחד, שותפים בצורה זו או
אחרת למגמה שאותה תיארתי. היוצא מן הכלל הוא פרופ' אלחנן יקירה, ששלל מכל וכל את
עצם המגמה. צר לי מאוד על כך שיקירה הסכים להיות עלה תאנה של התועבה הזאת. יקירה
תרם תרומה אדירה להבנת מהות הפוסט ציונות והאנטי ציונות והקשר ההדוק שלה להכחשת
השואה, בספרו החשוב "פוסט ציונות פוסט שואה". בספרו הוא חשף בדיוק את המגמה
של הספר "שואה והנכבה". אני בטוח שהוא לא רצה בכך, אולם בעצם נכונותו
לפרסם מאמר בספר הזה, הוא נתן לו לגיטימציה, ומאפשר את הצגתו כספר פלורליסטי,
כביכול, הנותן במה למגוון דעות בדיון לגיטימי על תרבות הזיכרון וההתמודדות עם
טראומות בלה בלה בלה.
מה לכהן בבית קברות?
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
