"בארץ ישראל קם העם היהודי", נפתחת מגילת העצמאות. ונשאלת
השאלה: בארץ ישראל?! לא במצרים? לא בסיני?
"הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם"
אומר משה לבני ישראל ערב כניסתם לארץ ישראל. עד הכניסה לארץ היו בני ישראל עם
בהתהוות, עם במצב עוברי.
כיבוש הארץ בידי בני ישראל והתנחלותם
בה, היא נקודת הציון להתגבשותו של העם.
אולם אוכלוסיה וארץ אינם מספיקים כדי
ליצור עם. יש צורך בתוכן – בתרבות משותפת, באתוס משותף, בחוקה משותפת, בערכים
משותפים, בדרך חיים ייחודית. משה מתווה בפני העם את יסודות הברית שתחתם לאחר
הכניסה לארץ, בטקס הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל.
טקס הקללה המופיע בפרק שלנו, משביע את
העם, שמי שעושה מספר עבירות – ארור.
המעניין הוא, שרובן המכריע של העבירות,
הן בין אדם לחברו. עם ההתנחלות בארץ, יש ליצור בה חברה מתוקנת וצודקת. מי שבמעשיו
פוגע בתקינותה של החברה הזאת, מערער את יסודות הצדק עליהם היא נבנית, הוא אדם
מקולל, כי הוא מחבל בקיום העם.
מתוך רשימת הארורים, אציין שנים:
"אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" ו"אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר-יָתוֹם
וְאַלְמָנָה".
כמו לאורך כל התורה ולאורך כל ספר
דברים, שוב מצווה ישראל למערכת ערכים של ערבות הדדית, של סולידריות חברתית, של
הגינות, של אכפתיות. הערכים האלה באים לידי ביטוי ביחס לחלש בחברה. המסר הוא,
שחוסנה של חברה נבחן בחוליות החלשות שלה. העיוור, הגר, האלמנה; היחס אליהם.
המשימה של בני ישראל היא להיות לעם
סגולה; לא לעם של זכויות יתר, אלא של חובות יתר; עם שנדרש ממנו ליצור חברת מופת.
מי שמחבל במטרה המשותפת הזאת, הוא בעצם בוגד, הוא ראוי לקללה, הוא ארור.
וְאָמַר כָּל-הָעָם: אָמֵן.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
