בספרו "פנקס שירות" כתב יצחק רבין על הנשיא קרטר:
"בוושינגטון מצאתי נשיא, שלא הכרתי כמותו לפני כן: שרוי בזחיחות דעת... הנשיא
ואני שוחחנו ביחידות. קרטר שאל: 'מה אתה חושב באמת?' בקשתו שאגיד מה אני באמת חושב
על התנאים לשלום, לא נעמה לי. בפניה זו הייתה טמונה הנחה כי עד כה העמדתי פנים –
והייתה בה ציפיה כי בשיחה אינטימית עם הנשיא, כאשר אנו שרויים ביחידות, אגיד סוף
סוף את האמת וארפד את הדרך לשלום בוויתורים מפליגים. גם להנחה וגם לציפיה הכרוכה
בה לא היה יסוד. לא היה בפי לומר לנשיא אלא זאת, שכבר הצגתי את עמדותיה של ישראל,
בכנות ובגלוי וכי אין לי עמדה אחרת. ... סודיות נוסח קרטר – חִלְחלה בי המרירות.
ערכן של הבטחות – כִּרְסֵם הספק... עזבתי את ארה"ב, לאחר פגישות נוספות עם
פעילים יהודיים, בתחושה, שאנו עומדים לפני עימות חמור עם ממשל חדש ובלתי מנוסה,
שילמד 'להתגלח על לחיינו'... הממשל אימץ את 'תוכנית ברוקינגס', על אפה וחמתה של
ישראל ובניגוד לאינטרסים החיוניים שלה. לא הייתה עוד כתוכנית הזאת לחומרה. לא
נשמעה עוד התבטאות כה חמורה, בפומבי, מפיו של נשיא אמריקאי... אם אלו הן תכניותיה
של ארה"ב – חייבת ישראל להתקשח מול התנכלות לענייניה החיוניים. אם אינה יכולה
לסמוך על נאמנותה של הידידה הגדולה, תסמוך ישראל מעתה רק על עצמה... גם בנושא חימושה
של ישראל הנהיג ממשל קרטר חידושים... הציב את ישראל בקטגוריה נמוכה מאוד באספקת
נשק אמריקאי..." וכן הלאה וכן הלאה. אפשר לומר שלמעט שמעון פרס, קרטר הוא
האיש הנתעב ביותר בעיני רבין, בספרו.
לאחר סיום תפקידו של קרטר כנשיא, כשכבר לא נדרש למסכות דיפלומטיות
ולפוליטיקלי קורקט נשיאותי, התגלה קרטר כאנטי ישראל ואנטישמי קיצוני, תומך עקבי
באויבי ישראל, בעלילות על ישראל, בדה-לגיטימציה לישראל, בהצגתה כמדינת אפרטהייד,
ובהאשמות אנטישמיות מובהקות על שליטת "הכוח היהודי" על ארה"ב. התבטאויותיו
האנטישמיות, בעיקר בספרו Palestine:
Peace Not Apartheid"" (2006) עוררו סערה
חריפה, אף בין אחרוני תומכיו. דבריו אלה גרמו להתפטרות 14 מחברי הוועד המנהל-המייעץ
של "מרכז קרטר". במכתב ההתפטרות הם כתבו: "לא נוכל עוד לסבול את עמדתך הצורמת והבלתי-מתפשרת...
בספרך, המתאר את הקונפליקט בין ישראל ושכנותיה, מוצגת ישראל כחד-צדדית וכנושאת בכל
האחריות לפתרון הקונפליקט. אופן הבאת הדברים בצורה זו מעיד בבירור כי נטשת את תפקידך
ההיסטורי כמתווך ומפשר, כשפעלת כסנגור של צד אחד בסכסוך".
במלחמת "צוק איתן" הביע קרטר תמיכה בלתי מסויגת בחמאס ותקף
בחריפות את ישראל, שמימשה את זכותה להגנה עצמית.
לא בכדי, הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו סירבו לפגוש אותו וללחוץ את
ידו בביקורו האחרון בישראל ובמזה"ת.
קרטר שוכב כעת על ערש דווי, ויוסי ביילין כתב לו הספד שלפני המוות
ב"ישראל היום" – מאמר שכולו הערצה לנשיא האנטישמי. "כשאני שואל את
עצמי, למי מבין נשיאי ארה"ב ישראל 'חייבת', אני מוצא שהיא 'חייבת' כמעט
לכולם... אך עם כל הכבוד, לאיש מהם אין לנו חוב כה גדול כמו זה שיש לנו לג'ימי
קרטר". לא יאומן.
קרטר נתן את חסותו ל"יוזמת ז'נבה" של ביילין, וכעת ביילין
מחזיר לו טובה. הוא ממעיט בערך התבטאויותיו האנטי ישראליות והאנטישמיות. "אם 'ידיד
אמת לישראל' הוא מי שמוכן לאמץ את מדיניותה – הוא לא כזה". המשפט הזה ראוי
להיכנס לספר השיאים של גינס כשיא השפה המכובסת.
בעיני ביילין, קרטר הוא גדול ידידיה של ישראל, בשל תרומתו לשלום עם
מצרים. גם את האקסיומה הזאת כדאי לבחון באופן ביקורתי. על ביקורו של סאדאת בישראל,
שקדם לו מו"מ חשאי ממושך בין הצדדים, נודע לקרטר בשידורי הטלוויזיה. הסיבה
לכך אינה שמישהו שכח לעדכן אותו, אלא שהתנאי ההכרחי להצלחת היוזמה, הייתה הסתרתה
מעיניו של קרטר, כי היא הייתה מנוגדת לצעצוע שלו – כינוסה מחדש של וועידת ז'נבה;
ועידה בינלאומית בחסות אמריקאית-סובייטית, שתכפה על ישראל נסיגה לקווי 49' בכל
הגזרות.
מעורבותו של קרטר הייתה בשלבים מאוחרים יותר, בוועידת קמפ-דייוויד
ובמשבר בין המדינות סמוך לחתימת הסכם השלום. מעורבותו הייתה כפיה על ישראל לאמץ את
מלוא דרישותיו של סאדאת. יש לזכור, שעוד לפני קמפ-דיוויד הסכים בגין לנסיגה מכל
סיני, אך עמד על הישארותם של היישובים הישראליים (שישבו על כאחוז אחד מסיני) תחת
ריבונות מצרית, עם כוח שיטור ישראלי שיגן עליהם. סאדאת סירב לכך. במקום להפעיל לחץ
על סאדאת לא לגזול את כבשת הרש הזאת, ולו למען מראית עין של פשרה וויתורים הדדיים,
הפעיל קרטר מכבש של לחצים אדירים על בגין, שבסופו של דבר הכניעו אותו. וכך מגדיר יוסי
ביילין את האונס הזה: "כאשר הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות, גייס קרטר את
האנרגיה הרבה שלו כדי לגשר על הפערים... קרטר הוכיח שהנחישות משתלמת, וכי גם פערים
הנראים לכאורה בלתי ניתנים לגישור אינם בהכרח כאלה, כאשר קיים רצון אמתי לפתרון.
הוא ביקש, איים, ייעץ, המליץ, הציע ולא חסך במאמצים עד שנחתמו ההסכמים".
וחותם ביילין את הספדו המוקדם: "מותר לנו, בשכבו על ערש דווי, לומר לו
'תודה!' "
ג'ימי קרטר היה אחד הנשיאים הכושלים ביותר בתולדות ארה"ב. לא
בכדי, הוא גורש בבושת פנים מן הבית הלבן לאחר קדנציה אחת בלבד. בבחירות הוא הובס
ב-44 מדינות וניצח ב-6 בלבד. מתוך 538 אלקטורים הוא זכה ב-49 בלבד.
לחובתו נזקפת הפניית העורף לאיראן של השאה, שסייעה לעליית האסלם הקנאי
החומייניסטי לשלטון, שנתנה את האות למהפכה האיסלמיסטית השוטפת היום את המזרח
התיכון והיא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם ובראש ובראשונה לשלומה של ישראל.
ודווקא בישראל, מסתבר, יש לו מועדון מעריצים הזוי.
לאורך שנות קיומה של ישראל, היו לא מעט מחלוקות, עימותים ומשברים בין
הנהגות ישראל לבין הממשלים האמריקאיים. אולם כל הנשיאים, כולל הנוכחי, היו ידידי
ישראל בבסיסם. ג'ימי קרטר הוא הנשיא האמריקאי האנטי ישראלי היחיד. ההספד הנרגש
שכתב לו ביילין תמוה ביותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
