ימים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים, פרץ
יהושע בן נון לשידור בכל מכשיר רדיו וטרנזיסטור, בקולו של אריק לביא. היה זה השיר
"יהושע", אותו כתב אורי סלע. סלע, בן קיבוץ דגניה ב', חילוני, לא איש
ארץ ישראל השלמה ולא איש "ימין", אוטודידקט, איש אשכולות, יודע
תנ"ך ואוהב תנ"ך. האירוע ההיסטורי - הניצחון הגדול של צה"ל, אחרי 19
שנים בהן חייתה ישראל עם הגב לים, כשטבעת חנק סוגרת עליה מכל עבר, תוך איום גלוי
להטביעה בים, והחזרה לחבלי מולדת שהיו בידי האויב, הסעיר את נפשו של אורי סלע.
השיר כמו פרץ מתוכו.
השיר מתבסס על פסוקי פרק א' ביהושע וסיפורי
כיבוש הארץ בספר יהושע. יוחנן זראי הלחין את השיר.
ויהי אחרי מות משה במדבר
ויקרא אלהים ליהושע ויאמר
קום עבור עם העם את הירדן
אל הארץ אשר אנכי נותן
כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם
כאשר דברתי נתתיו לכם
חזק ואמץ ואל תחת
כי לך הארץ הזאת האחת
ויריחו סוגרת מפני בני ישראל
וישאו הכהנים את קרן היובל
והעם לסוב את החומה יוצאים
ובני ראובן וגד חלוצים
ויריע השופר תרועה גדולה
וחומת יריחו תחתיה נפלה
חזק ואמץ ואל תחת
כי לך הארץ הזאת האחת
ויקבצו מלכי האמורי ועמם
עם רב כחול אשר על שפת הים
ויבוא עליהם יהושע פתאום
ויאמר בגבעון לשמש דום
וירח עמד בעמק אילון
וינוסו מלכי לכיש ועגלון
חזק ואמץ ואל תחת
כי לך הארץ הזאת האחת
ויך יהושע את מלך דור
ואת מלך מקדה ואת מלך חצור
ואת מלך עדולם ואת מלך חברון
ואת מלך אכשף ואת מלך שומרון
ואת מלך חורמה ואת מלך ערד
כל המלכים שלושים ואחד
חזק ואמץ ואל תחת
כי לך הארץ הזאת האחת.
היום, שירים כאלה אינם נשמעים ברדיו
ובטלוויזיה. לְנָצֵחַ זה לא פוליטיקלי קורקט. תנו לצה"ל להפסיד. "כי לך
הארץ הזאת"? הס מלהזכיר. אך לפני 48 שנים, זה היה המיינסטרים הציוני.
יהושע היה סמל ומופת בכל תולדות הציונות.
הוא היה סמל למצביא, למנהיג, לגיבור, למשחרר הארץ ומיישבה. התנועה הציונית, ראתה
בו מודל לחזרה להיסטוריה, לחזרה למולדת, לחזרה להיות עם עצמאי, עם ריבוני. הציונות
ראתה בו סמל לתיקון תחלואי הגולה הדוויה.
הפסוק המשנאי "משה מוציא, יהושע
מכניס", שימש מוטו לשירה (פואמה) "מתי מדבר האחרונים", אחת מיצירות
המופת הגדולות של ביאליק, שיותר מכל יצירה אחרת הפכה אותו ראוי להגדרה
"המשורר הלאומי".
קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ
הַשְּׁמָמָה;
עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה
הַמִּלְחָמָה.
רַב-לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה –
וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה,
רְחָבָה.
רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין
הֶהָרִים –
וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא
פְּגָרִים.
אַל-נָא יַעַצְרוּנוּ פִּגְרֵי
הַנֶּחֱשָׁלִים,
שֶׁבְּעַבְדוּתָם מֵתוּ – נִפְסַח
עַל-הַחֲלָלִים!
יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים
עַל-צְרֹרוֹתָם,
שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם
אוֹתָם.
יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב
בְּצָלִים, שׁוּמִים,
דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים
וַעֲצוּמִים.
עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ
קָדִים
עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים.
וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּשְׂמַח אֱלֵי-גִיל
לִשְׁלֹחַ
בָּרִאשׁוֹנָה אוֹר עַל-פְּנֵי דוֹר
כַּבִּיר כֹּחַ.
וּבִתְרוּעָה יַצְהִיל גַּם-הַדּוֹר
רִאשׁוֹנָה
פָּנָיו לִקְרַאת שֶׁמֶשׁ וַהֲדַר
גְּאוֹנָהּ.
קוּמוּ אֵפוֹא, נָדִים! עִזְבוּ
אֶת-הַשְּׁמָמָה!
אַךְ אַל-יַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז
בִּדְמָמָה!
פֶּן-צַעַדְכֶם יַרְגִּיז מִדְבָּר
וְנִרְדָּמָיו –
אִישׁ וְאִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע הֵד
פְּעָמָיו!
אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ
דֹּבֵר:
לֵךְ! הַיּוֹם אֶל-אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה
עֹבֵר!
לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן
שָׁמָיִם –
לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל
יָדָיִם!
לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת
שְׁחָקִים –
בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר
תָּקִים!
כִּי מִלְּבַד הַמִּדְבָּר תַּחַת
הַשָּׁמָיִם,
עוֹד לֶאֱלֹהַ עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב
יָדָיִם.
וּמִלְּבַד יְלֵל הַיְשִׁימוֹן, דְּמִי
הַצִּיָּה –
תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ
יְפֵה-פִיָּה."
וְעַל-פִּסְגַּת נְבוֹ מוּל הַשֶּׁמֶשׁ
הַבָּא,
נוֹרָא הוֹד כִּפְנֵי מַלְאַךְ הַקְּרָב,
יַעֲמֹד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן יִתֵּן קוֹל
עַל-רֹאשׁ צְבָאוֹ הֶעָצוּם וָרָב.
קוֹלוֹ יֵצֵא כַּחֵץ, מָלֵא עָצְמָה,
עֱזוּז,
דְּבָרוֹ יִבְעַר כַּלַּפִּיד, כָּאֵשׁ;
גַּם-הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא, הַמִּדְבָּר
הָרֵיק,
עוֹנֶה אַחֲרָיו: "יִשְׂרָאֵל! קוּם
רֵשׁ!"
וּמִלְּמַטָּה כַּכְּפִיר, עַם עֲלוּמִים
וּדְרוֹר,
מַחֲנֶה כָבֵד כְּחוֹל שְׂפַת הַיָּם,
הַקְשֵׁב יַקְשִׁיב בְּדִמְמַת קֹדֶשׁ
לַקּוֹל
הַמִּתְפּוֹצֵץ עַל-רָאשֵׁי הָעָם.
וּכְבָר תָּקְעוּ בַחֲצֹצְרוֹת לַמַּסָּע,
וּכְבָר
רַד מִפִּסְגַּת נְבוֹ גַּם-הַשָּׂר –
וּמַדּוּעַ לֹא-יִסַּע יִשְׂרָאֵל? עַל-מָה
נִצָּב דּוּמָם כְּפוּף-רֹאשׁ מוֹל הָהָר?
אֶת-מָה יֵצַר עֲזֹב לוֹ בַּמִּדְבָּר
הַזֶּה?
מַה-מְּשׁוֹטְטוֹת עֵינָיו בַּגָּיְא?
לָמָּה דוּמָם תִּבְכֶּינָה, תִּטֹּפְנָה?
אֶת-מִי
תְּבַקֵּשְׁנָה עַל רֹאשׁ הַר-נְבוֹ?
הֵן מְבַקְשׁוֹת אֶת-מֹשֶה, אֶת-מֹשֶה
הַמֵּת!
וּכְאִישׁ אֶחָד כֹּל פִּנּוֹת הָעָם
כָּרְעוּ פִתְאֹם מוּל רוּחַ אִישׁ
הָאֱלֹהִים,
אֶל-מוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם.
ביאליק מדמה את היהודים שאינם נענים לגודל השעה וממשיכים לבחור בגולה,
במקום לעלות למולדת ולקיים חיים לאומיים עצמאיים וריבוניים, לעם העבדים שהתגעגע אל
סיר הבשר אשר במצרים ולא היה כשיר לגודל השעה של כיבוש הארץ. ביאליק מייחל ליהושע,
למצביא גדול שהעם ילך אחריו ויכונן קוממיות יהודית בארץ ישראל, חיי עמל ועבודה, לא
עוד לחם חסד.
השירה הזאת הייתה לב סדר פסח הקיבוצי, חלקה הראשון – בלחנו של יהודה
שרת. חברי הקיבוץ הזדהו עם המסר הציוני הזה, עם הציפיה ליהושע בן נון של דורנו,
שינהיג את הגשמת החזון הציוני למציאות ארצית.
מסר דומה, המבדיל בין רוח הגלות לרוח הקוממיות, ביטא גאון השירה
העברית נתן אלתרמן. בדרכו היצירתית והמקורית, הוא צמצם את השירה הגדולה של
"מתי מדבר אחרונים", לסיפורם של אב ובנו. האב הוא דמות זניחה, המוכרת
בעיקר כמחצית שם משפחתו של יהושע... האיש הוא נון. "נון" הוא שמו של
השיר, שאלתרמן פרסם ב"דבר" ערב פסח תש"ט, חג החירות הראשון במדינה
יהודית חופשית בארץ ישראל, שבועיים לפני יום העצמאות הראשון.
בְּבִקְתָּה מִתְמוֹטֶטֶת מִיּשֶׁן
עִם
אֶחָיו בְּחַסְדֵי אֵל חַנּוּן,
הִתְגּוֹרֵר
לוֹ אֵי-אָז אִישׁ בְּגשֶׁן,
אִישׁ-עִבְרִי
פָּלְמוֹנִי וּשְׁמוֹ נוּן.
בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת – שָׁם שָׁקַע הוּא
בֵּין
מִכְרוֹת רַעַמְסֵס אוֹ פִתֹם.
וּלְמוֹפְתִים נוֹרָאִים לֹא חִכָּה הוּא
כִּי
אָמַר הוּא: מוֹפְתִים? מַה פִּתְאֹם?
תַּחַת שֵׁבֶט נוֹגֵשׂ הַקּוֹרֵעַ
מֵעָלָיו
אֶת עוֹרוֹ הַצָּהֹב,
דֹּם
הִלֵּך, הוּא, אָדִיש וְיָגֵעַ,
וְלִבּוֹ
לֹא נִשְׁבַּר מִמַּכְאוֹב.
וּבְאוֹתָהּ הֲלִיכַת עֲצַלְתַּיִם
הוּא נִגַּשׁ וְאָסַף אֶת כֵּלָיו
בְּיוֹם צֵאת יִשְרָאֵל מִמִּצְרָיִם...
כָּאָמוּר שָׁם בַּסֶּפֶר הָעָב.
וְהִדְלִיקוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ
אֶת
מוֹפְתֵי לֵדָתוֹ שֶׁל הָעָם,
וְרָתְחוּ הַתְּהוֹמוֹת וְסָעָרוּ
– – וּלִשְׁנַיִם נִקְרַע הַיָּם
אֲבָל
גַּם אֶת הַיָּם הַקָּרוּעַ,
וְהַמָּוֶת
מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו,
הוּא
עָבַר, עִם סַלּוֹ הָקָּלוּעַ,
כְּדָבָר
הַמוּבָן מֵאֵלָיו.
וְהַקְּרָב לֹא נָתַן בּוֹ צְמַרְמֹרֶת
– וְלִבּוֹ עוֹד עִקֵּש וּמַחֲשֶה
כָּךְ הִגִּיעָה אִתּוֹ הַמָּסוֹרֶת
אֶל
פְּסוּקֵי "אָז יָשִׁיר משֶׁה..."
אֲבַל אָז, עֵת גֻּלְגַּל כְּמוֹ רַעַם
,– שִׁיר-הֶחָג בְּאַדִּיר עַל הַחוֹף
אָז
(גַּם נוּן לֹא יָדַע עוֹד מַה-טַּעַם)...
בּוֹ הָשְׁבַּר לְבָבוֹ כִּי בָא סוֹף...
הוּא
זָכַר אֶת הַטִּיט וְהַחֹמֶר,
וְזָכַר אֶת הַשּׁוֹט בְּאָדֹם,
וּפְצָעָיו
שֶׁהֶחֱרִישוּ בְלִי אֹמֶר,
צְעָקָה
נָשְׂאוּ יַחַד פִּתְאֹם.
הוּא
זָכַר הַמּוֹפְתִים שֶׁבָּאָרֶץ,
הוּא
זָכַר אֶת הַחֹשֶׁך-וָדָם,
הוּא זָכַר הַתְּהוֹמוֹת שֶׁסָּעָרוּ,
הוּא הֵבִין
– – כִּי נִקְרַע לוֹ הַיָּם
בְּיָדוֹ הַשְּׂעִירָה כְּמוֹ יַעַר
אֶת
רֹאשׁ בְּנוֹ הוּא הֶחֱלִיק בְּעֶדְנָה.
וִיהוֹשֻׁעַ
(בִּן-נוּן) עוֹדוֹ נַעַר,
עוֹדוֹ
נַעַר קָטָן בַּגַּדְנָ"ע...
בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת הִתְיַפֵּחַ
– אִישׁ זַקֵן מִפְּשׁוּטֵי יִשְׂרָאֵל
וְהֵאִיר
אָז אוֹתוֹ הַיָּרֵחַ,
הַדּוֹלֵק
מֵעָלֵינוּ הַלֵּיל.
הזמן הפואטי של "נון" הוא ארבעים שנה טרם הזמן הפואטי של
"מתי מדבר אחרונים" – לאחר חציית ים סוף עם שירת הים. נון, איש הגולה,
"אדיש ויגע", מבין לפתע את גודל הטלטלה. הוא מבין שהמשימה הגדולה של
כיבוש הארץ, גדולה על הדור שלו. הוא מביט בבנו, שהיה עוד נער בגדנ"ע, והבין
שהוא נושא בצקלונו את שרביט המצביא, ומלטף את ראשו בעדנה.
****
משה של דורנו הוא הרצל. יהושע של דורנו הוא דוד בן גוריון – המצביא
הגדול של הקוממיות, של הניצחון ההרואי על כל צבאות ערב שפלשו למדינת ישראל בת יומה
על מנת להטביעה בדם.
ברבים מנאומיו ומאמריו, השווה בן גוריון את דור תש"ח לדור כובשי
כנען בסערה. הוא הרבה לעסוק בספר יהושע, בו הוא ראה מופת של עם עבדים ההופך לאומה
עצמאית הכובשת את ארצה ומיישבת אותה. סיפורי התנ"ך היו ההשראה של בן גוריון
בהנהגת האומה והמדינה. בימים הקשים של מלחמת השחרור, עת כפל תפקידיו כראש הממשלה
ושר הביטחון הטיל עליו אחריות להקמת מדינה ולניצחון במלחמה, התפנה בן גוריון
לקריאה יומיומית בתנ"ך, לקבלת ההשראה לעשייתו.
בנאומיו במלחמה, הרבה ב"ג להשוות בין קרבות צה"ל לקרבות
יהושע בן נון.
"כאילו בימינו
נכתבו הדברים" אמר בן גוריון: "'וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר
בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל
הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי, הַכְּנַעֲנִי, הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד'
... מאז ועד מלחמת העצמאות נשתנו רק שמות המלכים". מבחינה אחת, נהג ב"ג
להדגיש, מלחמת העצמאות שונה מן המלחמות בתנ"ך: "אז נלחמו בני ישראל רק ביושבי
הארץ, בשֵייכים של ערים וכפרים שהוכתרו בשם הגדול והנורא 'מלך', ואילו במלחמת העצמאות
הותקפנו גם על-יד ערביי הארץ וגם על-ידי מדינות ערב... בתקופת המקרא נלחמנו לא פעם
עם מצרים, עם אשור, עם בבל, עם ארם, אבל: אף פעם לא נלחמנו עם כולן יחד ... עם כל השכנות
האלה בשדה-המערכה בבת-אחת ... לא היה אף פעם בהיסטוריה של ארץ-ישראל שצבאות כל הארצות
האלה יפלשו בבת-אחת לתוך הארץ ... זוהי הפעם הראשונה בתולדותינו שכל העמים האלה חברו
להילחם בנו – והצבא הצעיר שלנו הועמד בפני כל עמי המזרח התיכון וצבאותיהם. בכל ההיסטוריה
שלנו במשך 3,500 שנה לא קרה כדבר הזה".
ב"ג ראה בצבאו של יהושע מופת לצביונו של צה"ל כצבא העם,
להבדיל מצבא שכירים מקצועי. גם בנח"ל, בבת עינו, החיל המשלב מגל וחרב, לוחמה
והתיישבות, ראה ב"ג התגלמות צבאו המתנחל של יהושע.
בטקס ההשבעה של
צה"ל הכריז בן-גוריון: "בשבועה שנשבעתם עכשיו נצטרפתם לשלשלת המצביאים העברים
מימי יהושע בן-נון, השופטים והלוחמים והמשחררים, מלכי יהודה וישראל, נחמיה בן-חכליה,
החשמונאים, גיבורי מלחמת הרומאים בימי בית שני ולאחריו. השלשלת שנותקה בימי שמעון בר-כוכבא
ועקיבא בן-יוסף – חושלה בימינו מחדש, וצבא ישראל בארצו דרוך שוב לקרב, להילחם על חירות
האומה והמולדת, על קיבוץ גלויות, על בניין נשמות ארצנו, על משטר של שוויון, צדק ושלום
לאור חזונם של נביאי ישראל".
****
מחשב מסלול מחדש. בכיכר - עשה סיבוב פרסה.
אחורה פנה, קדימה צעד.
עם מינויה לתפקיד שרת החינוך, בקיץ 1992,
יצאה שולמית אלוני נגד לימוד ספר יהושע, ספר הכיבוש והשמדת העם, וקראה להתמקד
בנביאים אחרונים, ישעיהו וירמיהו, נביאי המוסר והצדק.
מי שהתייצב בהתלהבות לצדה היה הסופר ס.
יזהר. באוקטובר 92' הוא הרצה בכנס התנועה ליהדות הומניסטית בירושלים, ונשא נאום
חוצב להבות נגד לימוד ספר יהושע. בחנוכה, חג הגבורה, פורסם הנאום במלואו כמסה
ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת החדה והחותכת: "נגד יהושע".
את נאומו סיים יזהר במילים: "את
יהושע הזה קשה לקבל וחובת אדם לאנושיותו לצאת ולדבר נגדו, אלא אם כן אין זה אלא
ספר אזהרה לאמור: ראו הוזהרתם, מה קורה כשעם הולך לכבוש ארצו של עם, ולו גם מן
הנימוקים הטובים ביותר. די לקרוא ביהושע ולהיבהל. נכון, לא כולם נבהלים, כידוע,
אבל מכל מקום, אולי קצת היהודים האלה שיושבים כאן, הם נגד יהושע".
מה הבעיה בספר יהושע? מדוע שולמית אלוני
ויוסי שריד, ס. יזהר וקדם להם פרופ' עקיבא ארנסט סימון, כל כך מתנגדים לספר יהושע.
התשובה, לכאורה, היא מעשי האכזריות הקשים
בספר והשמדת עמי כנען. ואכן, צבאו של יהושע לא נלחם על פי אמנת ז'נבה, לא על פי
כללי מוסר הלחימה וטוהר הנשק של צה"ל, גם לא על פי הקוד האתי של צה"ל.
אין להכחיש זאת ואין כל סיבה להתפאר בכך. אך הביקורת הזאת אנכרוניסטית – בתקופת
ימי קדם לא הייתה אמנת ז'נבה, לא היו חוקי המלחמה של דורנו ולא היה מוסר המלחמה של
צה"ל.
בן גוריון, מייסד צה"ל ומעצב דרכו,
עיצב את צה"ל על אדני מוסר הלחימה. בן גוריון הורה לחלק לכל חייל צה"ל
את שירו של אלתרמן "גם זאת", שבו גינה בחריפות רבה פשע מלחמה שנעשה
במלחמת העצמאות, ויצא בתוקף נגד כל ניסיון לטייח את הפשע.
כאשר בן גוריון ראה בצה"ל את ממשיך
דרכו של יהושע – הוא לא כיוון כלל למוסר הלחימה של יהושע, אלא להיותו הצבא שכבש את
הארץ והפך עם גולים ועבדים לעם ריבוני ומתיישב במולדתו. צבא יהושע נלחם על פי
נורמות תקופתו. מלחמתו של צה"ל היא על פי מוסר הלחימה וטוהר הנשק המתאימים
לימינו.
כאשר שולמית אלוני וס. יזהר יצאו נגד ספר
יהושע, מה שהפריע להם לא היה ספר יהושע, אלא אימוץ ספר יהושע כמופת של הציונות. לא
נגד יהושע הם יצאו, אלא נגד בן גוריון.
הבעיה שלהם היא בכיבוש הארץ. הם עייפו מן
המחיר של קיום עם עצמאי בארצו. הם עייפו מן הצדדים הפחות סימפטיים הכרוכים בקיום
עצמאי של עם המגן על מדינתו. קשה להם להיפרד מן הרוחניות התלושה, הפרנץ
רוזנצווייגית, של חיים בגלות, נטולי דילמות של ניהול מדינה, צבא ומלחמה.
כתב המשורר עלי אלון:
מוטב לי למות במדבר,
או לחזור
ולהיות אלף פעמים
עבד
מאשר להתחיל את
סיפור חיי
מחורבן, מגירוש,
מהרג.
הוא מעדיף למות
במדבר, בגולה, מאשר להילחם על הארץ. יותר מוסרי בעיניו להישחט בגולה, מלהרוג באויב
בכיבוש הארץ. כאשר אני קורא את דבריו, הם זורקים אותי היישר למתי המדבר של ביאליק:
יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים
עַל-צְרֹרוֹתָם,
שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם
אוֹתָם.
יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב
בְּצָלִים, שׁוּמִים,
דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים
וַעֲצוּמִים.
אלא שביאליק כתב על דור המדבר, על דור
הגולה. צדק, מסתבר, המנהיג הציוני שמריהו לוין, בכתבו שקל יותר להוציא את ישראל
מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מישראל.
****
נחזור לנאומו של בן גוריון בטקס ההשבעה של צה"ל: "צבא ישראל בארצו דרוך שוב לקרב, להילחם על חירות האומה והמולדת,
על קיבוץ גלויות, על בניין נשמות ארצנו, על משטר של שוויון, צדק ושלום לאור חזונם של
נביאי ישראל".
כאשר דיבר בן גוריון על חזונם של נביאי ישראל, הוא דיבר על ישעיהו, על
ירמיהו, על עמוס. לבנו הבכור הוא קרא בשם עמוס, כפי שגם אני, הקטן, קראתי לבני
הבכור, ומאותה סיבה. מחויבותו של בן גוריון לרעיונות השוויון, הצדק והשלום לאור
חזונם של נביאי ישראל, לא נפל במאומה ממחויבותה של שולמית אלוני לאותו החזון.
אלא שבן גוריון ידע, שללא יהושע אין ישעיהו. ואם לא נילחם על הארץ, לא
נוכל להיאבק על חברת מופת, אלא נמשיך "למות במדבר, או להיות אלף פעמים
עבד".
ומזלו של העם היהודי, שמי שהנהיג אותו בתש"ח היה בן גוריון ולא
שולמית אלוני. אחרת, לא הייתה קמה מדינת ישראל.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
