*
14 שנים למתקפת 11 בספטמבר – את מתקפת הטרור על ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001 ביצעה הקנאות
הג'יהאדיסטית האיסלמיסטית באמצעות סכינים. בדיוק באותו נשק שבאמצעותו היא עורפת
ראשי שבויים ו"כופרים". הקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמיסטית ממצה עד תום כל
סוג נשק שבידיה. רק עולם מטורף יאפשר לקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמיסטית להצטייד
בנשק גרעיני (תוך הסתמכות על הבטחותיה ועל "ביקורת" שהיא תערוך
למתקניה).
מתקפת 11
בספטמבר אמורה הייתה להיות פעמון אזהרה ואזעקה מהדהד באוזני העולם החופשי, מפני
הסכנה הגדולה המאיימת עליו. הנשיא ברק אובמה מגלם את חוסר ההבנה ואי ההפנמה של
הסכנה ומהותה. בדיוק כפי שצ'מברליין מגלם את חוסר ההבנה וחוסר ההפנמה של הסכנה הגדולה
על האנושות במאה שעברה.
* בין שני הסכמים – בניגוד להסכם בין ארה"ב והמערב לאיראן,
שאפשר לאיראן לשמר את תכנית הגרעין שלה ולהמשיך לפתח אותו עד למעמד של מעצמת סף
גרעינית, ההסכם שלהן עם סוריה בנושא הנשק הכימי היה הסכם טוב – הסכם של פירוק
סוריה מכל נשקה הכימי. כזה בדיוק צריך היה להיות ההסכם עם איראן בנושא הגרעין.
והנה, גם ההסכם עם סוריה לא כובד. לא זו
בלבד שסוריה לא התפרקה מנשקה הכימי, היא אף ממשיכה להשתמש בו בפועל, והעולם שותק,
כולל נשיא ארה"ב שהגדיר את השימוש בנשק כימי כקו אדום.
איראן, בת בריתו המרכזית של אסד, תכבד את
ההסכם כפי שאסד כיבד את ההסכם. והעכבות שלה מפני שימוש בפועל בנשק גרעיני, עלולות
להיות כעכבות של אסד מפני שימוש בנשק כימי.
*
למה פוטין תומך באסד? - מה הסיבה להמשך התמיכה הבלתי מסויגת של פוטין במשטר אסד, למרות כל מה
שקרה בסוריה בארבע וחצי שנות מלחמת האזרחים?
כדי להשיב על שאלה
זו, יש להבין בראש ובראשונה, שמה שמעניין את פוטין אינו סוריה אלא רוסיה. כלומר, אין
לו באמת עניין באסד ובשלטונו. ומכאן שהשאלה היא, מדוע הוא חושב שתמיכה באסד, שכבר איבד
שליטה על 75% משטח ארצו והוא מבודד בקרב מדינות ערב, משרתת את האינטרס של רוסיה?
להערכתי, פוטין
מיטיב לקרוא את האכזבה בקרב מנהיגי ערב מחוסר הנאמנות של ארה"ב לבעלי בריתה, כמו
מובארק במצרים, מדינות כסעודיה שנפגעו מההסכם עם איראן ואפילו ישראל. הוא מזהה את האופן
בו הם רואים בארה"ב משענת קנה רצוץ.
פוטין מעביר להם
מסר, על פיו הוא היפוכו של אובמה; הוא לויאלי לבעלי בריתו ללא סייג, עד הסוף. הוא מאמין
שבדרך זו הוא יחזק מאוד את מעמדו גם בקרב מדינות ערב העוינות את סוריה, גם אם
בסופו של דבר משטר אסד ייפול.
כנראה שהוא צודק.
* שערוריית הראיונות – ביטול הראיונות של נתניהו לכלי התקשורת,
והמרתם בנאום נטול שאלות בפייסבוק, היא שערוריה. נתניהו מזלזל בציבור, כאשר הוא
מחניף לו, כביכול, בפניה מעל ראשה של התקשורת, בקריצה של "הרי אנחנו לא
זקוקים למתווכים האלה". אבל האמת היא שהוא רוצה לנאום, בלי להתמודד עם שאלות.
ותפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית לשאול שאלות, גם ובעיקר שאלות קשות. בכך שהיא
עושה זאת, היא ממלאת את שליחותה כלפי הציבור. מנהיג ציבור במדינה דמוקרטית אינו
משתמט משאלות אלא מתמודד עמן. נתניהו נוהג כמו מנהיגי בריה"מ בשנות השבעים.
לשכת נתניהו מסרה שהראיונות בוטלו מבשל
בעיה בלו"ז. איני מאמין להם, אלא אם כן הם ימהרו לתאם מועד חדש וקרוב מאוד
לראיונות. במקרה כזה, אשמח להודות שחשדתי בכשרים.
* הקדימון האנטישמי – ההתקפה האנטישמית על יהודים בבריטניה,
שהסתיימה במספר פצועים ובהם אחד קשה, הייתה הקדימון להפגנות הפרועות נגד ביקור
נתניהו בלונדון. המפגינים, המנגבים בנעליהם את דגלי ישראל, מבטאים בכך את השקפת
עולמם שליהודים אין זכות למדינה. מי שזו דעתו, הוא אנטישמי בזוי. מי שנותן
לגיטימציה להפגנות הללו, מגלה צביעות כאשר הוא מגנה, כביכול, את ההתקפה האלימה על
היהודים.
* בת יענה – בעקבות התגוללותו
של ח"כ זחאלקה בח"כ סתיו שפיר, במפלגת העבודה ובתנועת העבודה לתולדותיה,
באשמה הנוראה שהם הקימו את המדינה הבלתי לגיטימית שלא מגיעה לעם היהודי, עוזי ברעם
פִּרְסֵם מאמר ב"הארץ", בו טען שזחאלקה, כמו מורו ורבו עזמי בשארה וכמו
מפלגתו בל"ד, אינם מייצגים את ערביי ישראל. הם מייצגים את ערביי ישראל, טוען
ברעם, כפי שברוך מרזל מייצג את יהודי ישראל.
האמנם? עוזי ברעם מיתמם. הוא שוכח שזחאלקה אינו מייצג היום את
בל"ד, אלא את הרשימה הערבית המשותפת, קרטל הלאומנות הערבית, מפלגת דב חנין
זועבי.
* מוסיף עוד קיסם למדורה - זחאלקה התגולל בסתיו שפיר, וגדעון לוי מיהר להוסיף עוד קיסם
למדורה. הרי אם זחאלקה מאשים את תנועת העבודה בכך שהיא גזלה מן הפלשתינאים את
ארצם, גירשה אותם מאדמתם, שהיא גזענית, לא יעלה על הדעת שלוי לא יצרף את חוות דעתו
המלומדת: זחאלקה אמר "סוף סוף את האמת על מפלגת העבודה".
ח"כ שפיר מאכזבת את גדעון לוי. יתכן שהוא קרא בתעמולת הימין
ששפיר היא אנטי ציונית, וציפה ממנה להיות גדעון לוי לעניים. מתוסכל ומאוכזב הוא שפך
את מררתו בעיתון: "מפלגת העבודה, בית הספר הישראלי הגבוה לצביעות ולאופורטוניזם,
גאה להציג: עוד דור של בוגרות ובוגרים. אין כמוסד הלא־חינוכי הזה לקחת פעילים צעירים
ולהפכם כהרף עין לפוליטיקאים זקנים, אופורטוניסטים, תקינים פוליטית, ובדרך כלל פחדנים.
אין כמפלגת עבודה לייצר דורות של נבחרים, שעוברים במטחנת הבשר שלה ויוצאים אחידים,
בדיוק כקודמיהם". ואלה הבליסטראות שהוא מיידה בשפיר: "עוד חברת כנסת ההולכת בתלם, בכל התלמים החרושים,
נזהרת עד זרא. גם היא, צעירת הח"כיות, הזקינה בטרם עת. גם היא הולכת רק על בטוח.
פעלתנית ונמרצת, היא סוללת את דרכה מעלה מעלה; כשתגדל היא תהיה בוז'י". מי שקרא את סדרת מאמרי הבלע שלו נגד הרצוג, מבין למה מתכוון לוי
כשהוא מזהיר ששפיר "תהיה בוז'י". אבל מסתבר שהיא אפילו גרועה יותר: היא
מבקרת את הרצוג מימין. זאת, כיוון שהיא צוטטה מבקרת את הרצוג, על כך שאינו תוקף את
הממשלה על המו"מ שהיא מנהלת (או לא) עם חמאס על הסדר בעזה. מדוע היא עושה
זאת? אולי זאת דעתה? לא. "זה טוב
לאלקטורט ולקריירה, בסניפים ובפריימריז יאהבו זאת".
האמת היא שיש ללוי חשבון אישי עם שפיר, כיוון שהיא ביקרה את הרצוג על
עצם העימות עם גדעון לוי, אותו הגדירה "השוליים
הזעירים, הלא־ציוניים והבלתי רלוונטיים של השמאל". ולכן הוא מגדיר נאום שלה: "יאיר לפיד, ביום רע במיוחד, היה משתמש בפחות קלישאות
נבובות. במרבית דרשות הבר־מצווה אומרים יותר".
לוי תפס את שפיר על חם, מצולמת כשהיא משוחחת, אוי לעיניים שכך ראו, עם
אופיר אקוניס (!). והוא לועג: "כולנו
יהודים: אקוניס בוודאי קרוב ללבה של המהפכנית לשעבר הרבה יותר מאשר הערבי זחאלקה".
כן. אמנם בין שפיר לאקוניס יש מחלוקות רבות בנושאים שונים, אבל ברור
שאקוניס יהיה קרוב יותר ללבה, מאשר מי שחלומו הוא חורבנה של מדינת ישראל, שהיא
בעיניו מעשה של עוול וגזל.
אגב, אני מעדיף את זחאלקה הערבי אלף מונים על לוי היהודי. כי אין
אנטישמיות בזויה ועלובה יותר, מאנטישמיות של יהודים. אני גם מבכר את חנין ז' על
פני חנין ד'.
* הצעצוע החביב על השמאל הרדיקלי - כשיוסי שריד היה ח"כ ושר, הוא היה אחד המייצגים המרכזיים של
האגף היוני בשמאל הציוני; פטריוט, ביטחוניסט, לוחם בסרבנות ואויב של השמאל הרדיקלי
האנטי ציוני.
יוסי שריד של היום, הפובליציסט ב"הארץ", הוא בעיקר איש מר
נפש, ממורמר ונרגן, יוקד משנאה מטורפת למדינת ישראל, לישראלים ולישראליות. כך,
באופן בלתי מפתיע, נפתח מאמרו האופייני ערב שבת: "אני כבר לא אוהב אותך
מולדת; את כבר לא הארץ שלי. מצדי את יכולה לזעוק או לשתוק – תעשי מה שאת רוצה –
ארץ לא אהובה". וכך מסתיים המאמר, בהשוואה אופיינית בין ישראל לגרמניה, איך
לא? "פתאום הם [הגרמנים א.ה.] נשמעים שם כמו יהודים וכאן נשמעים כמו
גרמנים".
כך השלים יוסי שריד את ההידרדרות הרעיונית שלו, לשפל המדרגה של השמאל
הרדיקלי האנטי ציוני, ולשימוש בצעצוע החביב עליו ביותר – הצגת ישראל כנאצית.
בדיוק כמו קובי ניב, באותו עמוד. ניב משתלח בניצול השואה, העיתונאי נח
קליגר, שהביע חשש מפני האיסלמיזציה של אירופה: "קליגר תומך בעמדה המזוויעה
שהובילה את אירופה רק לפני כמה עשרות בשנים לטבוח בבני עמו". בדיוק כמו
המודעה השבועית של "גוש שלום" באותו גיליון של "הארץ":
הגרמנים למדו משהו. אנחנו לא".
* כישלון – יוצרי הסרט "סבנה" נכשלו. הם לא הצליחו לגרום לי להזדהות
עם החוטפים.
* למה יעלון רץ לספר לחבר'ה? - מסקנותיי מדברי שר הביטחון בנושא הרוצחים
מכפר דומא: א. בניגוד למסע הסחת הדעת של הימין הקיצוני, והניסיונות לספר סיפור על סכסוך
חמולות בכפר שהמשפחה מעורבת בו, ידוע בוודאות שהרוצחים הם מחבלים יהודים, השייכים לארגון
טרור ימני רדיקלי. ב. כוחות הביטחון יודעים מי הרוצחים, אולם הללו מצויים במחתרת עמוקה,
פועלים על פי כללי המידור, ושותקים שתיקה מוחלטת בחקירה. לכן, קשה לגבש כתב אישום נגדם,
בשל העדר ראיות. אין רצון לכוחות הביטחון לעצור אותם ולמחרת בתי המשפט ימהרו לשחרר
אותם מחוסר ראיות. לכן, אין מזדרזים לתפוס אותם, אם כי חלקם - אולי הרוצחים ואולי שולחיהם,
נשלחו לעת עתה למעצר מנהלי. ד. יש דרכים לגרום לשותקים לדבר, אולם הדרכים לעשות כן
אינם מתיישבים לגמרי עם התקינות הדמוקרטית, או בלשון אחרת - דרכים של "בלי בג"ץ
ובלי בצלם". הכוונה ללחץ פיזי מתון, כמו טִלְטוּלִים, שיגרמו להם "לזמר".
ה. יעלון "רץ לספר לחבר'ה" וחשף את העובדה שזהות הרוצחים ידועה, על מנת להזמין
לחץ ציבורי לעשות הכל כדי להעמיד אותם לדין, כלומר לפעול מחוץ לספר, באותן דרכי לחץ
פיזי. ו. מן הראוי שאכן יופעל לחץ ציבורי בכיוון הזה, כיוון שזכויות האדם אינן רק זכויות
המחבלים לשתוק בחקירה ולא לעמוד לדין בלי ראיות מספיקות, אלא גם זכותו של התינוק הבא
לישון בנחת עד הבוקר, בלי שיציתו את ביתו.
אגב, דרך הפייסבוק אני למד, שהאדם השנוא ביותר בקרב אנשי הימין
הרדיקלי, אחרי הנשיא ריבלין, הוא יעלון.
* רפורמת האזרחות – "מחאת הסרדינים" הצליחה מעל המשוער. מאות כיתות א' חדשות
נפתחו, כיתות קטנות ומרווחות. עכשיו מארגני המחאה, שכנראה התאהבו במחאתם ומרגישים
שלקחו להם את הצעצוע, עותרים לבג"צ בדרישה לעגן בחוק את רפורמת הכיתות
הקטנות.
איזו עתירה הזויה. הם מצפים שבית המשפט העליון יקבע את מדיניות משרד
החינוך, ויכפה על הכנסת לחוקק חוק, שיכתיב למשרד החינוך את מדיניותו לדורות.
זה הזמן לרפורמת האזרחות – להתייאש מדור ההורים, אבל להתחיל ללמד את
הילדים א"ב של דמוקרטיה.
* אפרופו גל הירש – מה המפכ"ל היוצא דנינו מבין בביטוח?
* עלה תאנה – ג'קי לוי ואני בני אותו מחזור בנח"ל. וכך, זכינו לשרת תחת
אותו מג"ד נערץ בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח. את הסיפור שהוא סיפר
במאמרו השבועי ב"ישראל היום" לא הכרתי, אבל ממש ממש לא הופתעתי.
"חזרנו פעם מניווט באזור הגליל התחתון. רוב הנ"צ שהיינו צריכים
להגיע אליהן היו מסומנות באותיות או במספרים שמישהו צבע על אחד הסלעים. ההוראה,
בכל אופן, הייתה שמי שלא מצליח למצוא את הסימון, שיביא איזושהי הוכחה אחרת לכך
שהגיע למקום הנכון. בקיצור, אחד החבר'ה חזר ואמר שליד הנ"צ עמד עץ גדול. 'איזה
עץ?' שאל אותו המג"ד.
החייל חייך חיוך קטן, פתח פאוץ' אחורי באפוד והוציא משם עלה שהוא קטף
מן העץ. הוא שלף אותו כמו ג'וקר. 'העץ הזה, המפקד'.
זה היה עלה תאנה. והמג"ד הרגיש שהטמבל לא יודע אפילו את זה.
'ואיזה עץ זה בדיוק?'
'מה אני יודע? עץ עם עלים כאלה..."
המג"ד נראה מיואש. הוא אמר משהו על כך שהבחור אולי יודע לקרוא
מפה, אבל אם נחלאי לא מסוגל לזהות תאנה, אפשר לסגור את הגדוד. למג"ד, אגב,
קראו גיורא איילנד. מפקד שתמיד היה בעיקר מחנך".
* מורשת קרב – במוצאי יום הכיפורים, במחנה אנצר שבדרום לבנון, כינס גיורא את
הגדוד, למורשת קרב מפי המג"ד. גיורא
סיפר על קרבות מלחמת יום הכיפורים, בדיוק עשור קודם לכן, בהם השתתף כקמב"ץ
גדוד 890 ועיקרו – הקרב הנורא בחווה הסינית. את סיפור החווה הסינית הכרתי היטב, אך
שמיעת הסיפור ממקור ראשון מפי אחד המפקדים, שגם ניחן בכישרון רטורי ויכולת סיפורית
היה מרגש במיוחד. כולנו ישבנו שעה ארוכה פעורי פה. אך העיקר לא היה הסיפור, אלא המסר
- האחריות של כל אחד מאתנו על קיומה של המדינה ומסירות הנפש ללא גבול במימוש
האחריות הזאת. גיורא היטיב לחדור ללבו של חייל, במסר הציוני הזה.
* סיפור של "אף על פי כן" - מאה
שנה מלאו בימים אלה להתיישבות הקיבוצית בגליל העליון, מאז עלייתם לקרקע של ששת החלוצים
הראשונים של איילת השחר. סיפורה של איילת השחר הוא סיפורה של הציונות, סיפורה של ההתיישבות.
לאורך שנים רבות חיו החלוצים חיי עוני ומחסור, לעתים אף רעב, בתת תנאים, אך בעקשנות
נאחזו בציפורניהם באדמת המולדת, והפכו אותה לגן פורח, ליישוב משגשג. חמש פעמים הותקפה
איילת השחר: בשנת 1920 התקיפו אותה לראשונה ערביי הסביבה, שהונסו בידי החלוצים המְגִנִים
שאף גבו חיי אחד הפורעים. במאורעות תרפ"ט - 1929. בידי הבריטים בשבת השחורה. במלחמת
השחרור הותקפה איילת השחר לאורך תקופה ארוכה ושילמה מחיר דמים כבד, אך עמדה במערכה,
הגנה על קיומה ובלמה את התוקפן. ובמלחמת ששת הימים הופגזה קשות באש הסורים מהגולן.
הקיבוץ איבד רבים מחבריו ובניו במלחמות
ישראל - במלחמת השחרור, במלחמת סיני, בששת הימים ובלבנון. אחד הנופלים, סא"ל יואל
אדרת, נפל לצדי, ביום החפיפה של גדוד המילואים שעליו פיקד, עם גדוד הסדיר בו שירתתי,
בעמיק שבבקעת הלבנון. הייתי בין נושאי גופתו. לימים זכיתי להתקרב אל מורי ורבי, אברהם
אדרת, מאנשי הרוח והחינוך המרכזיים של התנועה הקיבוצית, אביו של יואל, והציוני האדוק
והמאמין ביותר שפגשתי מימיי.
סיפורה של איילת השחר, אינו סיפור של שכול
ויתמות, גם לא של מלחמות ואירועים ביטחוניים. סיפורה של איילת השחר הוא הסיפור של
"אף על פי כן" - סיפורה המנצח של הציונות, המעמיקה שורשים בקרקע הארץ, היוצרת
חברה צודקת וכלכלה משגשגת, היוצרת נכסי תרבות יהודית עמוקים ומהותיים, הקולטת עליה,
על אף כל האתגרים הביטחוניים וחרף המחיר הכבד.
איילת השחר - קיבוץ צעיר שסיים עתה בסך
הכל את המאה הראשונה לקיומו.
* ביד הלשון
יום הזיכרון – בעברית העכשווית, יום הזיכרון הוא הקיצור של יום הזיכרון לחללי
צה"ל, מערכות ישראל ופעולות האיבה. אולם בעברית המוקדמת, יום הזיכרון הוא ראש
השנה.
בתורה, ראש השנה נקרא "יום זיכרון תרועה". "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם
שַׁבָּתוֹן, זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ,
וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה'" (ויקרא כ"ג). ובקיצור, בעיקר בתפילות ראש
השנה, יום הזיכרון. למשל, הקידוש לראש השנה מסתיים במילים: "ברוך אתה ה', מלך
על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון".
שנה טובה ומבורכת!
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
