* האשמה: ניסיון לרצח – השר גלעד ארדן טעה
וצדק בדבריו על השופטים. הוא טעה בהצגת הפתרון וצדק בהגדרת הבעיה. הוא טעה, כאשר
העמיד עצמו, איש הרשות המבצעת, כמי שיקדם או יעצור קידום של שופטים על פי טעמו. לא
בכדי, ראש הממשלה התנער מן הדברים וארדן עצמו חזר בו. הוא צדק כאשר הצביע על קולת
הענישה על מחבלי האבנים והבקת"בים, כבעיה חמורה המחייבת תיקון מיידי.
נושא הענישה הוא לפתחו של המחוקק. על הכנסת לקבוע ענישת מינימום
מחמירה על טרור האבנים והבקת"בים. במקרה כזה, שיקול הדעת של השופט יוכל להיות
רק לחומרה. יש לקבוע עונשי מינימום חמורים, יש לקנוס את הורי הקטינים המבצעים את
המעשים, יש לתבוע פיצויים כספיים אישיים כבדים מהעבריינים לקורבנות.
אך הפתרון אינו רק בחקיקה, אלא גם בתביעה. בחוק הישראלי מצויה עבירה
חמורה של ניסיון לרצח. מי שמיידה אבן לעבר רכב נוסע וכל מי שמיידה בקבוק תבערה –
יש להעמידו לדין על ניסיון לרצח.
* לפתחו של השר ארדן – יו"ר מתנ"ס צור באהר, מהדמויות המרכזיות בשכונה, התראיין
ל"קול ישראל". בניגוד לדוברים אחרים מן השכונה, הוא הביע ודאות בכך
שאלכסנדר לבלוביץ' נהרג כתוצאה מיידוי אבנים של בני השכונה. הוא גינה בחריפות את
המעשה. הוא טען שבצור באהר חיים 40,000 איש, שרובם רוצים לחיות בשלום ובשכנות
טובה, ואינם מצליחים להתגבר על קומץ הקיצונים העושים את המעשים הללו.
לא הייתי מתרשם יותר מדי מדבריו, אלמלא סיפר שזמן רב הוא וחבריו
להנהגת היישוב פונים למשטרה בדרישה להציב מצלמות לאורך הכביש, להגביר את הסיורים,
להגביר אכיפה, אך קריאותיהם אינן נענות.
על כך ארדן אינו יכול להפנות אצבע מאשימה כלפי בית המשפט, אלא כלפי
הארגון שהוא אחראי עליו.
* יש צלפים בירושלים – מזה כחודשיים, מדי לילה, מחבלים מיידים בקבוקי תבערה על הבית
הראשון ברחוב מאיר נקר בשכונת ארמון הנציב. חודשיים, פיגועים יומיומיים בנקודה ספציפית
קבועה – זהו מחדל חמור וכישלון מחפיר של המשטרה.
האם אין צלפים בימ"מ? הפתרון במקרה הזה הוא מארבי צלפים, שיקבלו
הנחיה לפעול בכל דרך כדי לסכל את הפיגוע. הם יודעים היטב את עבודתם.
* מפגן של צביעות – עליית האסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי מבעירה את המזרח התיכון כולו. היא
הסכנה הגדולה ביותר למשטרו של עבדאללה מלך ירדן. האסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי משחק
באש בהר הבית, המקום הרגיש ביותר במזה"ת, מתוך רצון להצית תבערה גדולה. אותם
קנאים, הופכים את הר הבית בסיס לטרור ותוקפנות נגד יהודים. מה מצפה עבדאללה,
שישראל תיתן להם להשתולל ולא תפעל להשבת השקט? ישראל פועלת באיפוק מרבי, ועבדאללה
יודע זאת. הוא גם יודע, שאם ישראל לא תשתלט על המצב והקנאות תבעיר את הר הבית, הוא
יהיה אחד הניזוקים המידיים. גינוייו ופעלתנותו נגד ישראל, אינם רק סותרים את רוח
השלום, אלא הנם מפגן של צביעות.
* מקום שטוב לערבים לחיות בו - במאמר ב"הארץ", פרופ' אלכסנדר יעקובזון מציג ומנתח נתוני
סקר עומק מקיף, אחד מני רבים, בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל, "מדד יחסי
ערבים-יהודים" שערך סמי סמוכה.
הנתונים בסקר מעניינים. 70.7% מאזרחי ישראל הערבים אומרים
ש"ישראל היא מקום שטוב לחיות בו". רק 10.8% אינם מסכימים עם הקביעה
הזאת. 54% מן הנשאלים מסכימים שהמשטר הישראלי הוא "דמוקרטי גם לאזרחים
הערבים". 53.2% אמרו שיצביעו במשאל עם בעד חוקה, שתקבע שישראל היא מדינה
יהודית ודמוקרטית ותבטיח שוויון זכויות אזרחי מלא לערבים. 58.1% מסכימים
ש"לאזרחים הערבים יהיה מעמד של מיעוט בעל זכויות אזרח מלאות במדינה יהודית ודמוקרטית
והם ישלימו אתו". 41% מהנשאלים אמרו שיחסי יהודים ערבים בישראל טובים בצורה
מספקת ו-4% שהם טובים מאוד. יעקבזון מוכיח, על פי תשובות לשאלות אידיאולוגיות, כמו
היחס השלילי לציונות, שהמשיבים לא הציגו תשובות נוחות לאוזן היהודית, שאינן מבטאות
אותם. בסיכום מאמרו מציין יעקבזון, שבמצב של סכסוך לאומי כרוני, בלתי נמנע שתתעורר
שנאה לאומית. ולמרות זאת, מפלס השנאה והאלימות בין היהודים והערבים הוא נמוך
להפליא, והוא מציג זאת, בצדק, כהישג גדול לשני הצדדים.
בן דרור ימיני, מציג במאמר ב"ידיעות אחרונות" סקר שערך בקרב
אזרחי ישראל הערבים המכון הישראלי לדמוקרטיה. אין קשר בין הסקרים, אך תוצאותיהם דומות.
39% מהנשאלים השיבו שהם "גאים להיות ישראלים" ו-29% - שהם "גאים
מאוד".
התוצאות הללו מפתיעות. למה, בעצם, הן מפתיעות? הרי באמת ובתמים, ערביי
ישראל נהנים משוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא, ממלוא זכויות האדם והאזרח ומשגשוג
חברתי וכלכלי, חרף מצב הסכסוך הלאומי בין עמם לבין מדינת ישראל. עובדה זו בולטת
במיוחד מול האלטרנטיבה – המציאות של בני עמם בכל שאר מדינות המזה"ת. ערביי
ישראל הם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מזכויות האדם והאזרח, מחופש פוליטי,
מחופש תקשורתי, מחופש ביטוי, מחופש תנועה. הם יודעים זאת.
ובכל זאת, למה התוצאות הללו, שהן כל כך מובנות מאליהן, מפתיעות אותנו
כל כך? בן דרור ימיני מסביר זאת בפער העצום בין המציאות של החברה הישראלית –
מציאות של מתינות, התמתנות, צמצום פערים תרבותיים, ישראליזציה של זרמים בחברה,
לבין "שיח ההתפרקות" – הגדרתו הקולעת לשיח הקצוות הרדיקליים השליט
בתקשורת הישראלית. סוגיית ערביי ישראל היא דוגמה אחת שהוא מציג, לצד סוגיות
החרדים, המזרחים, האתיופים, הדתיים הלאומיים – בכל הדוגמאות קיים פער גדול בין
הדימוי התקשורתי לבין המציאות העובדתית.
אני מקבל את תיאורו של ימיני על אודות הפער בין המציאות לשיח
ההתפרקות, אולם תיאורו אינו נותן תשובה מספקת לשאלה מדוע אנו מופתעים כל כך
מתוצאות הסקרים. סוגיית ערביי ישראל מורכבת יותר מתשובתו.
בסוגיה זו, בולט פער בלתי נתפס בין עמדות ערביי ישראל כפי שבאות לידי
ביטוי בסקרים, לבין העמדות של הח"כים הערביים. אפשר לומר שהח"כים אינם
מייצגים את ערביי ישראל, אך מה לעשות? שוב ושוב המצביעים הערביים בוחרים באותם
ח"כים קיצונים, ובמיוחד בבחירות האחרונות.
האם הנבחרים אינם מייצגים את הבוחרים? אם כן, מדוע הבוחרים שבים
ובוחרים בהם? ואם הם מייצגים את עמדותיהם, איך ניתן להסביר את תוצאות הסקרים?
אלו שאלות הראויות למחקר עומק. אפריח השערה בלתי מוכחת: קיים פער בין
הרגש הלאומי של האזרח הערבי, המזדהה עם האתוס הלאומי של עמו, השולל את קיומה של
מדינת ישראל, לבין שביעות רצונו מהחיים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית, בוודאי לאור
החושך, המאפיין את מדינות ערב. במחקרים ובסקרים באה לידי ביטוי תחושתם האישית
האותנטית, אך בקלפי הם מבטאים את מאווייהם הלאומיים.
* דוגמה לשיח ההתפרקות – העמוד העוקב למאמרו של בן דרור ימיני הוא דוגמה ל"שיח
ההתפרקות". יגאל סרנה, גדעון לוי של "ידיעות אחרונות", כותב רשמי
מסע לפורטוגל. ברשימתו הוא משרבב, כמשיח לפי תומו: "כשאתה כואב את כאבה של
ארצך המידרדרת לרודנות, כמו ישראל, כל מקום בחו"ל הוא הפוגה לנפש". מידרדרת
לרודנות... שקרן עלוב.
* העיתון לעבריינים גאים - "הארץ" הקדיש חצי עמוד בגיליון
ערב שבת למאמר של העבריינית הסדרתית אילנה המרמן, שכדרכה שוב נפנפה בגאווה בצפצופה
על החוק ובהברחת שוהים בלתי חוקיים פלשתינאיים לתוך מדינת ישראל.
* המועמדים – מבין המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אחד פסול בעיניי מראש –
מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט. מנדלבליט נגוע בפרשת אשכנזי. בהיותו פצ"ר הוא חיפה
על הרמטכ"ל, סייע לו לטייח את מעורבותו במסמך הרפז ולבטח אינו ראוי להיות
האיש האמון על שלטון החוק במדינת ישראל.
השופטת הילה גרסטל ראויה לתפקיד, ולו בזכות העובדה שהקימה את נציבות
הקבילות על הפרקליטות, באומץ וביושרה, על אף העמידה של הפרקליטות על הרגליים
האחוריות והצגת הצעד המתבקש הזה כ... פגיעה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.
ובאופן אישי, אני מלא הערכה לפרופ' ישי בר, שהיה מח"ט שלי
במילואים, מפקד חטיבת הצנחנים הדרומית. אין לי כלים להעריך אותו כמשפטן, אך אני
מעריך אותו מאוד כאדם וכמפקד.
* בדרכו של שמיר – התקשורת הישראלית אוהבת להציג את יצחק שמיר כמי שהיה ראש ממשלה חסר
מעש, איש של "שב ואל תעשה". זאת, כיוון שבעיניהם מעש, פירושו ויתורים
ונסיגות. זהו סילוף גדול של ההיסטוריה. ככל שהזמן חולף, מצטיירת דמותו של שמיר
כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. בתחום המדיני הוא נמנע מעשיית
שגיאות קשות, אך עיקר מעייניו ומרצו הוקדשו לנושא העליה, מבריה"מ ומאתיופיה.
הוא העלה את העליה לראש סדר העדיפויות, הוא פעל בתבונה לניתובם של היוצאים
מבריה"מ לישראל (בפעולתו לביטול מעמד הפליט לאותם יהודים בארה"ב) והוא
הטריף את הממשלה ומשרדיה, את הסוכנות ואת הרשויות המקומיות להיערכות חירום,
שבזכותה העליה היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר של מדינת ישראל בעשרות השנים
האחרונות, ותרומתה למדינה בכל התחומים לא תסולא בפז.
האירועים המתרחשים באירופה – גל ההדף של ה"אביב האסלאמי",
פותחים חלון הזדמנויות לעליה גדולה של יהדות אירופה. האם יש לנו היום מנהיגות עם
מעוף וחזון ציוני כשל יצחק שמיר, שתשכיל להתעלות לגודל השעה, לעודד את העליה
ולהיערך לקליטה?
* באוזניו של פוטין – מה יאמר ראש הממשלה לנשיא רוסיה פוטין בפגישתם ביום שני? כלומר, מה
ראוי, בעיניי, שיאמר?
נתניהו אינו מתיימר לדעת טוב מפוטין מה האינטרס הרוסי. לכן, תהיה זו
טעות מצדו לנסות להניא את פוטין מהתערבות בסוריה, לטובת משטר אסד. את המעורבות
הזאת יש לקבל כעובדה ואולי אף כיתרון, שכן רוסיה עשויה להוות משקל נגד לניסיונותיהם
של איראן וחיזבאללה לדחוף לפתיחת חזית טרור נגד ישראל. בכך צריכה להתמקד הפגישה עם
פוטין. על נתניהו לנסות להגיע להבנות והסכמות עם פוטין, על הימנעות מפעולות
שעלולות לפגוע בישראל, כמו חימוש חיזבאללה וכדומה.
* סרט על אהבה וחושך - אם אכין רשימה של עשרת הספרים הטובים ביותר שקראתי
מעודי, "סיפור על אהבה וחושך" לבטח יהיה אחד מהם. כנראה שגם ברשימה של חמשת
הטובים. הרומן האוטוביוגרפי הזה של עמוס עוז הוא יצירת מופת, פסגת יצירתו של הסופר
הדגול.
דווקא מסיבה זו, התלבטתי אם לצפות בסרט
המבוסס על הסרט. לא אחת, סרטים המבוססים על ספרים טובים הנחילו לי אכזבה. איך אפשר
לתרגם את עומקו ומורכבותו של ספר כזה, למדיה הקולנועית, שהיא הרבה יותר מוגבלת? העובדה
שהביקורת קטלה את הסרט, אך החריפה את לבטיי.
... מצד שני, איך לא אראה סרט המבוסס על
"סיפור על אהבה וחושך"?
הפשרה שעשיתי עם עצמי, הייתה לצפות בסרט,
אך להנמיך ציפיות; לא להשוות אותו לספר, אלא להתייחס אליו כאל יצירה העומדת בפני עצמה.
לא התאכזבתי מהסרט, וממש איני שותף לביקורת
החריפה שנמתחה עליו. זו אינה יצירת מופת, אך זהו בהחלט סרט טוב, עשוי היטב, מעניין.
גם ההדים ששמעתי סביבי בתום ההקרנה, בסינמטק ראש פינה, היו ברוח זו.
המשחק טוב, הצילומים טובים, הסרט נאמן לרוח
התקופה שהוא מתאר. הסרט מיטיב להמחיש את הסיפור המשפחתי הקשה, וגם את סיפור המסגרת
הלאומי, ובו רגעי האושר בעקבות החלטת כ"ט בנובמבר, ורגעי האימה של המלחמה והמצור
על ירושלים במלחמת השחרור (אך נכשל בהעברת אחד הקטעים המרגשים ביותר בספר - השיחה הלילית
של הבן והאב, במיטת הבן, בליל כ"ט בנובמבר).
הסרט מצליח להמחיש את הידרדרותה, הסתגרותה
והיטרפות דעתה של האם, אותה מגלמת במאית הסרט, נטלי פורטמן היפה. הסרט מצליח להמחיש
את דמותו של האב, שהנו אדם חיובי, אך אינו יודע איך לאהוב. מי שכבש אותי במיוחד היה
אמיר טסלר, הילד שגילם את עמוס הילד, במשחק מעולה, שהיטיב לבטא את רגישותו של הילד,
את החוויות הקשות שעבר, ואת התמודדותו עם הסיפור המשפחתי הקשה, סביב נפילתה של האם
האוהבת והאהובה במדרון, אל התהום הבלתי נמנע - התאבדותה.
אני ממליץ להתעלם מן הביקורת, ולצפות בסרט.
* הפרה הקדושה שלי – מוסף "הארץ" יצא השבוע במתכונת מיוחדת – 28 מאמרים שבהם
כל כותב שחט "פרה קדושה". בין הפרות שנשחטו – שמעון פרס, אריק
איינשטיין, שלום חנוך, ארז ביטון, הכור בדימונה, ההייטקיסט הישראלי, בני בגין,
האקטיביסטים המזרחיים ועוד. קראתי את רוב החוברת. לא היו חסרים בה ציניות,
ניהיליזם ורשעות, ובכל זאת אהבתי את עצם הרעיון, המאפשר לתקוע סיכות בבלוני פלצנות
ישראליים.
אילו נתבקשתי להצטרף למשחטה, הייתי כותב על הסופר יעקב שבתאי. אני
מדגיש, "הסופר", כיוון שאת הפזמונאי יעקב שבתאי אני דווקא אוהב מאוד.
מקובל היום לטעון, ש"זכרון דברים" של שבתאי הוא "הספר העברי הטוב
ביותר בכל הזמנים" וש"סוף דבר" מתחרה עמו על התואר.
אני מתוודה: הצלחתי לגמור את שני הספרים האלה. זו הייתה משימה לגמרי
לא פשוטה, אך עמדתי בה. הסיבה לכך, היא ה"לא יעלה על הדעת". לא יעלה על
הדעת שבן תרבות כמוני לא יקרא את שני הספרים. וכיוון שלא יעלה על הדעת שכל המבינים
טועים, המשכתי לקרוא ולהזיע, בתקווה שבסוף אמצא את האור. לא אורות ולא יער.
ספרים משמימים על אנשים אפרוריים. כתיבה "יצירתית"
ו"מקורית" – ביטול סימני הפיסוק וכתיבת רומנים שלמים כמשפט ארוך אחד.
אולם סימני הפיסוק הם הכרחיים להנאה מן הקריאה ולהבנת הנקרא. אחרת הקריאה היא מרוץ
חסר נשימה. כתיבה ללא סימני פיסוק, יכולה להיות גימיק נחמד לאורך חצי עמוד, אולי
עמוד. יודעים מה? עמוד וחצי, ועוד אני מפסיד עליכם. ספר שלם?!
המלך עירום.
... ואולי, בעצם, הייתי כותב על "מציצים".
* שוחטי פרות כעדר – אחת הפרות הקדושות שנשחטו בחוברת הייתה סתיו שפיר. כבוד השוחט –
יואב ליפשיץ. וזה מעניין. אילו החוברת הייתה יוצאת לפני חודש, הוא לא היה כותב
עליה.
עד לפני חודש, הייתה סתיו שפיר חביבת ה"שמאל" הקיצוני, מי
שמנעה בגופה את שירת "התקווה" באחת מהפגנות המחאה החברתית בקיץ 2011,
הלוחמת ללא חת בניסן סלומיאנסקי ובחטיבה להתיישבות ויעד מועדף למתקפות הימין.
ואז, ח"כ זחאלקה עשה לה שיימינג בנאום בכנסת שזכה לתפוצה ויראלית
ברשת, ותייג אותה כגזענית שמסרבת לומר שלום לערבים. ומיד כתב עליה גדעון לוי שהיא
הצעירה הכי זקנה וכשהיא תהיה גדולה היא תהיה בוז'י. ואתא שוחט ושחט לשפיר, וציין
במקוריות מפתיעה שהיא "חברת הכנסת הצעירה ביותר, אך מדובר בפוליטיקאית עם
נשמה זקנה". ואו, איך גדעון לא חשב על זה קודם? והיא "פונה לקונצנזוס
ולא מנסה לאתגר את הסדר הקיים".
זהו, סתיו. עכשיו את כבר חורף. בקבוצת "הארץ" מקומך הוא
במשחטה, לצד המסעות לאושוויץ והכור בדימונה.
* שתי אמירות של מישאל חשין – השופט מישאל חשין, מי שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון בתקופת
הנשיא ברק, הלך לעולמו בגיל 79, לאחר מאבק במחלת הסרטן.
הסמל המסחרי של חשין היה העברית העשירה והציורית, לעתים המליצית, שבה
התבטא בכתב ובע"פ, בפסקי הדין שלו ולאחר פרישתו מכס המשפט – בראיונות רבים
שהעניק לכלי התקשורת.
ברצוני לעמוד על שתי אמירות שלו, המייצגות את יחסי האמביוולנטי אליו
ולמה שהוא מייצג. האחת נאמרה בנאום הפרידה שלו מכס השיפוט: "הילחמו בשחיתות בכל עוז. אל תניחו למלחמה
יום וליל. בנפשנו הדבר, בנפשה של המדינה, בנפשו של העם". אלה דברים הראויים
להיחקק על כותל המזרח של החברה הישראלית, כציווי עליון, שאין לסור ממנו ימין
ושמאל.
השניה, נאמרה כעבור שנה, עם מינויו של
חתן פרס ישראל פרופ' דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים. פרידמן היה ידוע בביקורתו הנוקבת
על האקטיביזם השיפוטי ובתמיכתו ברפורמות במערכת המשפטית. בראיון רדיו לאחר המינוי
אמר חשין: "אבא שלי היה בבית המשפט העליון. אני הייתי שנים רבות בבית המשפט העליון.
בית המשפט הוא ביתי... אם מישהו ירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו".
הייתה זו אמרה אומללה, ביריונית
ואלימה, ניסיון להלך אימים על הממשלה לבל תעז לבחון אפשרות של שינויים ורפורמות
במערכת המשפט, שלכאורה אינה שייכת לכלל הציבור, אלא לקסְטָה קטנה המעבירה בירושה
מדור לדור את רזיה ואת כתרהּ. היה זה הביטוי הבוטה ביותר של אוליגרכיה משפטית
מסתגרת, הרואה עצמה כעומדת מעל העם, מעל הדמוקרטיה ולא כרשות אחד מרשויות המדינה.
האם יש קשר בין האמירה נגד השחיתות
לאמירה המתנשאת הזו? יש קשר של יחס הפוך. ככל שבית המשפט העליון היה נגוע יותר
בהתערבות פוליטית ("אקטיביזם שיפוטי" בכיבוסית), מסתגר ומנותק יותר, כך נחלש כוחו, נחלש האמון בו וכתוצאה מכך נשחק
שלטון החוק בישראל. לא בכדי, דווקא בימי כהונתם של ברק ובייניש כנשיאי בית המשפט
העליון, הידרדר השלטון בישראל לשפל שבו פושעים כמשה קצב ואהוד אולמרט עמדו בראשו.
גם דניאל פרידמן שותף ליצירת הזיקה הזאת, כאשר לצד היוזמות הברוכות
והמרעננות שלו לרפורמות במערכת המשפטית, הוא הקל ראש בשחיתות ובמושחתים (כפי שהוא
נוהג עד היום במאמריו). בעצם שירותו כשר המשפטים תחת העבריין המושחת אולמרט, היה
ניגוד אינטרסים עם הרפורמות במערכת המשפט, מה שהפך אותן לבתי ישימות.
יהי זכרו של השופט חשין ברוך!
* פולחן אומן – אני שולל את פולחן ראש השנה באומן, משלוש סיבות. א. נסיעה
מא"י לציין את ראש השנה בגולה, היא בעיניי כפירה בעיקר. ב. המשפחה והמשפחתיות
הם ערכים מהותיים ומשמעותיים, והם עיקר החג. זניחת האישה והילדים כדי לחוות חוויה
מיסטית אישית באומן, היא בעיניי הפניית עורף לערכים הללו. ג. בשבועות אלה אנו
קוראים בפרשת השבוע על מותו של משה. מקום קבורתו של משה לא נודע, כדי למנוע פולחן
קבר קדושים סביבו, והילולות מהילולות שונות. אם כך משה, גדול הנביאים, קל וחומר
רבי נחמן מברסלב, ר' שמעון בר יוחאי והבבא סאלי, עם כל הכבוד.
עם זאת, איני שותף לטרנד של הצגת הנסיעה לאומן כנסיעה לצרכי זנות,
סמים ועבריינות. כנראה שאין עשן בלי אש והדברים הללו קיימים בשוליים, אך אין
להכתים בעטיים ציבור גדול, שרובו הגדול רחוק מן התופעות הללו וסולד מהן.
* חשבון נפש – ערכתי קובץ של מאמריי לאורך השנים על יום
הכיפורים. המעוניינים לקבלו, מוזמנים לפנות אליי באופן אישי.
* ביד הלשון
נִדְרֵי – בליל יום הכיפורים, נתכנס בבתי הכנסת
לתפילת כל נדרֵי. "כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי
וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי וְקוּנָמֵי וְקוּנָסֵי".
בעברית, הסיומת ֵי מבטאת שייכות. נדרֵי = הנדרים של. על הנדרים של מי מדברת התפילה?
כל נדרי היא תפילה בארמית. בארמית, הסיומת ֵי, היא סיומת של
רבים. נדרֵי = הנדרים. כל נדרֵי = כל הנדרים. כפי שנכסֵי דלא ניידֵי (נדל"ן),
לדוגמה, הם נכסים שאינם ניידים.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
