*
מי ילך אם לא אני? – "ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:
אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה, אם תצא ותחזור – תישפט, אם תשב ולא תעשה – תשפוט. ואולם
העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו: מי ילך אם לא אני? והם ילכו
בדעתם, שאם יחזרו – אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".
יואל פלגי, "רוח גדולה באה".
מוקדש בהערכה
לתא"ל (מיל') גל הירש.
*
מינוי חיצוני
– כל הסיבות שהצדיקו את מינויו של גל הירש למפכ"ל המשטרה נכונות כעת, עם
נפילת מינויו, בדיוק כפי שהיו קודם לכן. אדרבא, ההתנגדות במשטרה ושל פטרוניה –
פורום הניצבים, רק אוששו שמשהו רקוב בממלכת המשטרה, ומחייב ניעור רציני, שאותו
יכול להוביל רק אדם מחוץ למשטרה, שיזכה באמון הציבור.
ארדן חטף מכה
קשה בעקבות פרשת הירש ותדמיתו נסדקה. אני שמח שלמרות זאת הוא עמד על דעתו, ומינה
אדם מחוץ למערכת.
*
סלל את הדרך
– גל הירש אמר לנו שהוא רצה לשרת אותנו כמפכ"ל המשטרה והוא ישרת אותנו בדרך
אחרת. בינתיים הוא כבר שירת אותנו בסלילת הדרך למינוי מפכ"ל חיצוני. המערכת
המשטרתית המסואבת מחייבת ניעור רציני, וזאת לא יכול לעשות אדם שבא מתוכה. דווקא מהסיבה
הזו, התארגן לובי חזק נגד מינוי חיצוני. הדרך לסכל בכל מחיר את המינוי, היה מסע
רצח אופי, לינץ' ציבורי לגל הירש. זה הצליח, לטווח הקצר. מינויו של הירש סוכל.
אולם היה זה ניצחון פירוס, כיוון שאי אפשר לחזור על התרגיל הזה. מי שסיכלו את
מינויו של הירש התכוונו לסכל את הרעיון של מינוי חיצוני. אולם בדרך בה הם פעלו, הם
יצרו מצב שבו המינוי יהיה חיצוני על אפם וחמתם. הם יתקשו מאוד לפעול נגד ר'.
*
גזרו ושמרו
- דתי ימונה למפכ"ל המשטרה. חכו חכו למאמר הקרוב של ספי רכלבסקי.
*
הכישורים: אישה
– יצחק הרצוג קרא לנתניהו למנות אישה למפכ"לית המשטרה. הוא לא נקב בשם מסוים.
הוא לא הזכיר כישורים מסוימים למעט היותה אישה. ונשאלת השאלה, מדוע הוא הדיח
מהנהגת מפלגתו אישה, שלבטח עולה עליו בכמה מספרים, בוודאי בכושר המנהיגות?
*
על פי דרישתו של הרצוג – אילו נתניהו היה בוחר
לתפקיד המפכ"לית את מירי רגב או שרה נתניהו, האם הרצוג היה מברך אותו על כך
שמילא את דרישתו במלואה?
*
שקרן – אני יודע
שקצת מוזר לצפות ממכחיש שואה לומר אמת, ובכל זאת, אני נדהם בכל פעם מחדש מדברי
השקרן, אבו מאזן.
"נראטיב"
השקר של השקרן: "גם ערפאת וגם אני עמדנו בכל סעיפי הסכם אוסלו מאז ועד היום.
נתניהו מפר אותם באופן שיטתי ואם הוא ימשיך כך, אאלץ להפסיק לכבד את ההסכמים
בדקדקנות. אני לא רוצה בזה, אך הוא לא משאיר לי הרבה אפשרויות".
והאמת: הסכם אוסלו
היה הונאה פלשתינאית, ולכן כבר כאשר נחתם הוא היה אות מתה. בהסכם אוסלו ישראל הכירה
באש"ף, אפשרה לערפאת ומפקדות ארגוני הטרור לעבור מתוניס לארץ ישראל, נסוגה מעזה
ויריחו, אפשרה הקמת רשות אוטונומית ולמעשה ישות שהיא קצת פחות ממדינה, עם משטרה חזקה.
בתמורה, הפלשתינאים התחייבו לשים קץ לטרור ולמאבק המזוין. ישראל מילאה את כל התחייבויותיה.
הפלשתינאים הפרו כליל את התחייבותם, מן הרגע הראשון. ערפאת הבריח אמל"ח במכוניתו
כבר בכניסתו לעזה, ומיד עם הקמת הרשות, עלה רף הטרור לממדים שלא נודעו קודם לכן. אף
על פי כן, נחתם הסכם אוסלו 2, שבו תמורת אותה התחייבות פלשתינאית, ישראל נסוגה מן הערים
הגדולות ומאות כפרים ביו"ש. ושוב, תגובת הפלשתינאים הייתה עליית רף הטרור, עובדה
שגרמה לרבין להקפיא את הנסיגה הישראלית. לאחר רצח רבין, ביצע פרס את הנסיגה במהלך בזק,
שנענתה בשבירת שיאי הטרור (מרץ 96'). גל הטרור המכונה "האינתיפאדה השניה"
קבר סופית את ההסכם.
ובכל זאת,
ישראל ממשיכה לכבד את הסכם אוסלו. עובדה – אבו מאזן הוא למעשה ראש מדינה.
*
רוח צה"ל ב"צוק איתן" – בראיון לגיליון יום הכיפורים של
"ידיעות אחרונות" סיפר אל"מ ג', מפקד שייטת 13 (הקומנדו הימי), על
פשיטה של השייטת ב"צוק איתן", להשמדת מתחם ירי רקטות ארוכות טווח בחוף
סודנייה, שבה נפצעו ארבעה מלוחמיו. "זה סוג מבצע שאתה יוצא אליו ובראש שלך
המחשבה שאתה בדרך לעצור את אותה רקטה שיכולה להגיע אליך הביתה. זה מבצע ברמות
סיכון גבוהות. אפשר לשלוח מסוק שירסק שם את השכונה כולה, או להכניס את לוחמי
השייטת. זו כבר שאלה של ערכים. אנחנו מעדיפים להיכנס פנימה, לסכן חיים, לחטוף אש
ולא להרוג חפים מפשע. נכון, יש דרך קלה יותר, אבל אנחנו לא התחנכנו עליה".
זאת האמת על
צה"ל ועל "צוק איתן". כך נוהג צה"ל, מול אויב שהמטרה שלו היא
פגיעה מקסימלית באזרחים ישראליים, והמסתתר מאחורי אזרחים וילדים פלשתינאים אותם
הוא הופך למגן אנושי.
זאת האמת,
להבדיל מהשקרים הנבזיים ועלילות הדם של תעמולת ההסתה נגד ישראל, אותה מובילים
ארגוני פיגולים כמו "שוברים שתיקה", הממומנים בידי גורמים עוינים, כחלק
מתעשיית השקרים של מערכת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל.
ב"חומת
מגן" הוביל ג' את כוח הפשיטה של השייטת בג'נין. בקרב הזה נפלו 13 חיילי צה"ל,
רק בשל הבחירה להיכנס בכוחות רגליים, כדי להימנע ככל הניתן מפגיעה באזרחי אויב.
ובאופן ציני, דווקא הפעולה הזאת הייתה יעד לעלילת דם נוראה נגד ישראל וצה"ל,
עלילת "הטבח בג'נין", ששיאה בסרט "ג'נין ג'נין".
*
האשמה החמורה: פגיעה במחנה - אפילו פעיל ה"שמאל" נפתלי רז יצא נגד המעשה הנקלה והבוגדני
של אלון ליאל וחבר מרעיו, שפנו לממשלת ברזיל בקריאה לא לאשר את מינויו של דני דיין
לשגריר ישראל בברזיל. לא, אל דאגה, הוא לא הוקיע את חוסר המוסריות שבמעשה (בניגוד
להרצוג, לפיד ויחימוביץ' שבפירוש גינו את עצם המעשה הנפסד) אלא את השגיאה הטקטית
במעשה, הפוגע "במחנה". כי מהי, בסופו של דבר, פגיעה במדינת ישראל, לעומת
פגיעה ב"מחנה"? רז האשים אותם שהם "התייאשו מהדמוקרטיה, נהגו כתבוסתנים
באנרכיה, עשו מעשה לא חכם, הרחיקו מאתנו אנשים מהמרכז ואפילו מהשמאל, והרחיקו את הסיכוי
שמחנה המרכז-שמאל ינצח בבחירות הבאות".
*
הפרעה דו-קוטבית
– אדם המתעב את עצמו, שמרגע קומו השכם בבוקר ועד רגע לכתו לישון עסוק באובססיה
בחיפוש ומציאת פגמים, אמתיים ומדומים, בעצמו; שכאשר הוא מביט במראה הוא רואה
מפלצת, כליל הכיעור ומתחנן לזולת להעניש אותו, הוא אדם בלתי שפוי. סביר להניח שאדם
כזה, אם לא יקבל טיפול ראוי, ייטול נפשו בכפו במוקדם או ביותר מוקדם.
ומה בדבר אנשים
שאותו תיעוב מופנה כלפי עמם, כלפי מדינתם, כלפי ארצם? הקורא את מאמריו הנרגנים, רוויי
השנאה של האיש המר והממורמר יוסי שריד, יזהה מן הסתם מקרה חריג בקיצוניותו של
תיעוב עצמי, כלפי הקולקטיב שבו הוא חי.
מה שהופך את
שריד לתופעה חריגה עוד יותר, הוא היחס ההפוך בין האהבה העצמית הקיצונית,
האובססיבית, הלא-נורמלית שלו לעצמו, לתמונת הראי שלה – השנאה האובססיבית למדינת
ישראל.
ואולי אלמלא
היה כל כך מלא בעצמו, כל כך נפוח מחשיבות עצמית, כל כך עמוס בתועפות של אהבה עצמית
חולנית, הייתה נשארת בו גם קצת אהבה לחברה בה הוא חי.
*
מיזוגנות דוסופובית כ"ביקורת טלוויזיה" - אילו בארה"ב או באירופה הייתה
מתפרסמת "ביקורת טלוויזיה" בסגנון ובתוכן מאמר ה"ביקורת" שכתב
רוגל אלפר ב"הארץ" – "הדוסיות כבשו את התקשורת", רק לא היה
כתוב על "דוסיות" אלא על "יהודוניות", כל אדם נאור היה מוקיע
את הפשקוויל כאנטישמי ומיזוגני. אבל זה לא היה קורה, כי אף עיתון בארה"ב או
באירופה לא היה מרשה לעצמו לפרסם מאמר הסתה כזה.
*
האנטישמיות באירופה חיה ובועטת - אחרי השואה, האנטישמיות היא מותג לא
פוליטיקלי קורקט באירופה. ולכן, אנטישמים יעדיפו להגדיר עצמם כ"אנטי
ישראלים" ו"אנטי ציונים". כזה הוא פרנק ואן דר-לינד, הפעיל
האנטישמי המרכזי בהולנד, המוביל את קמפיין החרם והדה-לגיטימציה נגד ישראל. הנ"ל
לא יציג את עצמו כאנטישמי, כמובן, הוא "רק" יסביר שהוא "לא מכיר
בישראל כמדינה". כלומר, המדינה היהודית אינה מדינה, אינה לגיטימית. למה? למה
זכות ההגדרה העצמית של כל עם ועם אינה קיימת כאשר מדובר בעם היהודי ובמדינתו, ואך
ורק כאשר מדובר בעם היהודי ובמדינתו? כי הדובר הוא אנטישמי בזוי.
הביטוי "אחדים
מחבריי הטובים הם יהודים", היה סמל לז'רגון האנטישמי. גם הנ"ל מספר שיש
לו "עשרות חברים וחברות ישראלים". רונן ברגמן ראיין אותו ל"ידיעות
אחרונות", ובראיון ובכתבה נמנע לעמת אותו עם השאלות הקשות באמת על האנטישמיות
הפרועה שלו. ברגמן הוא אחד העיתונאים הרציניים בישראל, אבל במקרה הזה הוא כשל.
הכשל לא היה בכך שהוא ראיין את הטינופת הזאת, אלא בכך שהיה זה ראיון מכובס, מלבין
אנטישמיות.
בראיון נכח
יצור נאלח נוסף – רוני ברקן, מראשי הארגון הישראלי "חרם מבפנים", הסניף
הישראלי של ה-BDS. מבין כל סוגי
האנטישמיות, הנחותה והבזויה ביותר היא האוטו-אנטישמיות; אנטישמיות של אנשים שנולדו
לאם יהודיה.
*
סדרת כתבות חשובה של עיתונאי רציני ומעמיק - במוסף "הארץ" התפרסם
הפרק האחרון בסדרת הכתבות החשובה והמצוינת של יאיר אטינגר, שסקרה את התהליכים
הפוקדים את הציונות הדתית בשנים האחרונות. הפרק האחרון יוחד לגיוס הבנות הדתיות לצה"ל.
בחמש השנים האחרונות הוכפל מספר המתנדבות (כל בת דתית המתגייסת, עושה זאת בהתנדבות,
כי היא פטורה על פי חוק), וכעת הוא עומד על רבע מבנות המחזור. קצב הגידול עולה
מאוד משנה לשנה, ובמיוחד אחוז המתגייסות לקורס קצינות ולמערך הלוחם. התופעה רווחת
בכל רבדי הציונות הדתית, ובניגוד לסטיגמה, בעיקר בקרב הרציניות והמקפידות יותר באורח
חייהן הדתי. כל זאת, חרף מלחמת המאסף הקשה שמנהל הממסד הרבני נגד הגיוס.
יאיר אטינגר
הוא עיתונאי רציני, מעמיק, חכם ובעל יכולת לנתח תהליכים חברתיים לעומקם, ולא להסתפק
בפרשנות שטחית של הקצף מעל פני המים, כמקובל, למרבה הצער, בתקשורת הישראלית
העכשווית. דוגמה לכך, היא האופן שבו הוא התייחס לאירוע שבו בוגרות אחת האולפנות,
שבאו במדים לטקס יום הזיכרון באולפנה, גורשו ממנו בבושת פנים בשל היותן חיילות.
האירוע המביש והמכוער הזה, תואר בתקשורת כהוכחה להקצנה בציונות הדתית. אטינגר
טוען, בצדק, שההיפך הוא הנכון – האירוע הזה מצביע על המצוקה של הממסד הרבני, לנוכח
אובדן השליטה שלו, שבא לידי ביטוי בגיוס ההמוני של הבנות הדתיות, על אפו ועל חמתו.
*
פרץ של בורות
- ב"ישראל היום" התפרסם מאמר מעניין של אורי כהן על ז'בוטינסקי כסופר,
משורר, מחזאי ומתרגם, לקראת צאתו של סרט תעודה חדש, בסדרת "העברים",
המוקדש ליצירתו של ז'בוטינסקי, "העורב" (כשם הפואמה של אדגר אלן פו אותה
תרגם ז'בוטינסקי). השאלה המרכזית שבבסיס הכתבה, היא האם התרבות החמיצה יוצר דגול,
בשל בחירתו של ז'בוטינסקי להקדיש את חייו להנהגה ציונית?
בכתבה הופיע
משפט תמוה ואף הזוי, המעיד על בורותו של הכותב בתולדות חייו של מושא כתיבתו.
"בהמשך אף היה מועמד לנשיאות מדינת ישראל הצעירה מול חיים ויצמן". אין
זו טעות קטנה בשאלת טריוויה קשה, אלא טעות גסה. ז'בוטינסקי נפטר בניו-יורק ב-1940,
שמונה שנים טרם הקמת המדינה.
אגב, מועמדה של
תנועת החירות לנשיאות המדינה, מול חיים ויצמן, היה פרופ' יוסף קלוזנר.
*
שמים סגורים?
- לכבוד חתונתה של בר רפאלי: שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון.
*
ספרא וסייפא
- בדרכו הביתה לחופשת החג, עצר בני החייל לקנות עיתון ב"סטימצקי". הוא יצא
משם בתוספת ספר מתנה, תשורת "סטימצקי" ללוחמים קרביים במדים ונשק. יפה!
* ביד הלשון
אושפיזין – מה משותף לחג הסוכות ולמערכת הבריאות? אישפוז.
אישפוז הוא בארמית אירוח. האושפיזין בסוכה הם אורחים בסוכה. אישפוז
בבית החולים הוא אירוח בבית החולים. ... אפילו אישפוז כפוי.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
