הבלוג של אורי הייטנר

המאבק על הגולן, שאותו ניהלנו בשנות ה-90, הציל את מדינת ישראל מאסון לאומי שהיה כרוך בנסיגה מהגולן, אילו התרחשה, חלילה. אולם בנוסף לכך, תרם המאבק לדמוקרטיה ולחוקה. הוא תרם לדמוקרטיה באופי הדמוקרטי שבו התנהל – הוכחה שהמאבק המוצלח ביותר אינו המתלהם ביותר, אלא דווקא זה שמתקיים בהתאם לכללי הדמוקרטיה והחוק. בנוסף לכך, מאבקנו הכניס לחוקת המדינה את אחד מחוקי היסוד החשובים ביותר בדמוקרטיה הישראלית – חוק יסוד משאל עם. עשרים שנות פעולה פרלמנטרית וחוץ פרלמנטרית הניבו את חוק היסוד, על פיו נסיגה משטח ריבוני של ישראל מחייבת רוב של 61 ח"כים לפחות ומשאל עם.

ההתנגדות לחוק משאל העם, שבעטיה חקיקתו נמשכה שנים רבות כל כך, היא לגיטימית, כמובן. אלא שנשמע בה טיעון הזוי – משאל עם אינו דמוקרטי ומנוגד לשיטה הפרלמנטרית. זו בדיחה גרועה – העם הוא הריבון. כמובן שהעם אינו יכול לנהל מדינה, ולכן מסיבות פרקטיות היא מתנהלת באמצעות דמוקרטיה ייצוגית, בידי נבחרי הציבור. אולם ישנן סוגיות הרות גורל, הכרעות היסטוריות, שראוי לתת לעם להכריע בהן. אין דבר דמוקרטי מכך. וכמובן שבסוגיות הנוגעות לריבונות המדינה – מן הראוי שהריבון יכריע.

"משאל עם נהוג בדיקטטורות", אמרו המתנגדים. עובדה, בסוריה אסד מקיים מפעם לפעם משאל עם. אולם בסוריה מתקיימות גם בחירות. וכמו במשאל העם, התוצאות הן 98% בעד הנשיא. לפי אותו היגיון, גם בחירות אינן דמוקרטיות.

אולם הטענה שמשאל עם סותר את השיטה הפרלמנטרית אינה מתיישבת עם העובדה, שברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות ובהן אם הפרלמנטריזם – בריטניה, נהוג משאל עם בסוגיות הנוגעות לריבונות. הנה, בריטניה ניצבת לקראת משאל עם על פרישה מגוש האירו. במדינות האיחוד האירופי, ההצטרפות לאיחוד, קבלת אמנת מסטריכט, אימוץ האירו – כל אותן הכרעות הנוגעות לריבונות המדינה, הובאו להכרעת העם במשאל עם. האם אותן מדינות אינן דמוקרטיות? האין הן דמוקרטיות פרלמנטריות?

צר היה לי, שבין המתנגדים למשאל עם, לאורך השנים, והטוענים לסתירה בינו לשיטה הפרלמנטרית, היו גם בני בגין, דן מרידור ורובי ריבלין. השלושה מזוהים יותר מכל עם משנתו של מנחם בגין. בני בגין וריבלין האם אכן כאלה – הם המוהיקנים האחרונים של רעיון ארץ ישראל השלמה, ברוחו של בגין (בניגוד לנכונותו, המוצדקת לטעמי, של נתניהו לחלוקת הארץ, כפי שהצהיר בנאום בר-אילן ופעמים רבות לאחר מכן) והם מאמצים את עמדתו הליברלית בסוגיות של זכויות האזרח, זכויות המיעוט הערבי ועליונות המשפט (כפי שהוא הגדיר את האקטיביזם השיפוטי, שבו דגל בכל לבו, שנים רבות לפני שהוא הונהג בידי נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק). מרידור נטש את דרכו המדינית של בגין, אך הוא בהחלט מייצג את השקפתו של בגין בסוגיות האזרחיות.

אולם בסוגיית משאל העם – בני בגין, דן מרידור ורובי ריבלין מייצגים קו הפוך לזה של מנחם בגין. בגין, שלא היה קנאי ממנו למשטר הפרלמנטרי בישראל, שהוא היה ממעצביו, תמך בכל לבו במשאל עם. בהיותו ראש האופוזיציה, הוא תבע שוב ושוב את הכנסת משאל העם לשיטת הממשל הישראלית. לגנותו ייאמר, שכראש הממשלה הוא לא מימש את התביעה הזאת, אך אף פעם לא דיבר נגד משאל העם.

אילו פעל ראש הממשלה מנחם בגין כפי שדרש ראש האופוזיציה מנחם בגין, הוא היה מביא את הסכם השלום עם מצרים להכרעה במשאל עם. אולי גם את חוק הגולן. בגין היה חסיד גדול של משאל העם וראה בו ביטוי לכך שהעם הוא הריבון. הוא מעולם לא ראה סתירה בין משאל עם לבין משטר פרלמנטרי. מקור הסמכות של הכנסת הוא העם, ובנושאים חשובים במיוחד, הוא קרא לתת לעם להכריע. בהיותו ראש האופוזיציה הוא גם הציע לחוקק חוק המסדיר את משאלי העם. הוא לא עשה כן לאחר בחירתו.

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, עמדתו בנושא משאל העם הייתה קיצונית למדיי. כך הוא הציע ב-1948: "כדי לקיים זכויות האדם והאזרח תובטח בחוקת היסוד של המדינה – כחוק בל יעבור (חוק 'על-קונסטיטוציוני') – זכות הקובלנה של האזרחים. קובלנה כי תיחתם על ידי לפחות חלק עשירי של האוכלוסיה, תחייב את מוסדות המדינה להעמיד את דבר הקובלנה ל'משפט העם' להצבעה כללית חשאית של כל האזרחים. גם חוק שנתקבל על ידי הרוב בבית הנבחרים יוכל לשמש נושא לקובלנה ולמשפט העם. ודבר העם בהצבעתו – הצבעת הרפרנדום [משאל עם א.ה.] – חוק יהיה".

במשאל העם, כמו בכנסת ובבתי משפט חזקים, ראה בגין כלים להגנה על העם מפני עריצות השלטון. הוא הכיר בחולשה המובנית של הכנסת, שבה מובטח הרוב האוטומטי לשלטון, וראה במשאל עם אמצעי נוסף לאיזונים ובלמים במערכת השלטונית. כך אמר ב-1949: "הממשל הפרלמנטרי מבוסס על נציגויות מפלגתיות גם בממשלה וגם בבית המחוקקים, והניסיון מלמד, לא רק בארצנו, אלא גם בארצות אחרות, כי ההשתלטות וההתבצרות המפלגתית בתוך מוסדות המדינה למיניהם, הופכות לעתים את הקערה על פיה. במקום שהממשלה תהא אחראית בפני הפרלמנט, הופך הרוב בפרלמנט לכלי שרת בידי הממשלה. במקרה הזה לא תועיל הפרדת הרשויות; צורת השלטון תישאר אמנם פרלמנטרית, אך תוכנו יהיה טוטליטרי. כל מפתחות השלטון יהיו בידי המחזיקים בו; השררה תשתולל ותתנשא מעל העם – ומי יעצור בעדה? כדי למנוע סכנה זו, שהיא מוחשית מאוד, בייחוד בארצנו, יש להעניק להמוני העם הן את הזכות החוקית והן את האפשרות המעשית להכריע במישרין, ולא רק על ידי הנציגים הנבחרים לתקופה ממושכת, בבעיות החיוניות של האומה והמדינה. זהו חוק הקובלנה העממית, או חוק משאל העם, או בלועזית חוק הרפרנדום, שימנע את הפיכת הפרלמנט, ויהיה הרוב בתוכו אשר יהיה, למועצה מפלגתית ממושמעת ונכנעת על ידי רבי השלטון. חוק הרפרנדום, שהוא אפשרי ומועיל במדינה קטנה, יפעיל את המוני העם, ויכניסם במעגל החיים הפוליטיים, יעלה את הבנתם ואת ערנותם ויצעידנו קדימה לקראת הקמת הממשל העממי האמתי".

בגין שב והציע זאת בנאום בכנסת ביולי 1956: "אנחנו היינו מציעים לכל חברי הבית, ללא הבדל סיעה, לחשוב היטב על הסוגיה הזאת של רפרנדום כתוספת לחירות האזרח והתושב במדינת ישראל. 

לא הייתי מציע רפרנדום של חובה, כפי שהוא קיים במדינות מסוימות בארצות הברית, או כפי שהוא קיים במדינות בעלות חוקה כתובה. במדינות הללו, כל הצעה שמשמעותה שינוי האפשרי של אחד מסעיפי החוקה, חובה להביאה להכרעת העם, בלעז: רפרנדום. הייתי מציע ללכת בדרך של רפרנדום יזום. כלומר, אם מספר מסויים של אזרחי המדינה דורש שבעיה מסויימת תבוא להכרעה לא רק על ידי בית הנבחרים אלא גם על ידי העם, חייב בית הנבחרים להניח לעם להכריע. 

מהו המספר? זה ניתן לקבוע. הייתי הולך בדרך המעטה. הייתי מציע עשרה אחוזים של בעלי זכות הבחירה. באירלנד, על פי חוקתה, רשאי היה חלק העשרים של בעלי זכות הבחירה לתבוע רפרנדום. בשווייץ, על פי החוקה משנת 1874 היו רשאים שלושים אלף תושבים בעלי זכות הצבעה לתבוע רפרנדום, ועל פי החוקה של 1891 - חמישים אלף אזרחים. 

לאורך השנים הציע בגין פעמים רבות משאל עם על נושאים מסוימים: כאשר האסיפה המכוננת הכריזה על עצמה ככנסת הראשונה, לאחר הבחירות הראשונות, תבע בגין להביא למשאל עם את הדרישה לחוקק חוקה לאלתר. הוא הציע להביא למשאל עם את הסכמי שביתת הנשק וההכרה בגבולות חלוקת הארץ. הוא דרש להביא למשאל עם את הסכם השילומים עם גרמניה. לאחר מלחמת סיני, בעת הלחץ הבינלאומי לנסיגה מסיני ורצועת עזה, הציע בגין לקיים משאל עם, שבו העם יכריע אם הוא מוכן לעמוד בסנקציות כלכליות בינלאומיות ולא ייסוג. כאשר בכל זאת הוחלט על הנסיגה, הוא שוב תבע להביא את ההחלטה למשאל עם. ב-1959 הוא הציע משאל עם על עסקת נשק עם גרמניה. ושוב, בשנות ה-70, הוא תבע להביא כל נסיגה משטחי א"י להכרעת העם בבחירות מוקדמות או משאל עם.

כל הצעותיו הללו נדחו בידי הרוב הקואליציוני. אך ההתנגדות לא הייתה עקרונית לעצם משאל העם. להיפך, גם יריבו הגדול דוד בן גוריון הציע משאל עם, בנושא שינוי שיטת הבחירות. בן גוריון שלל את שיטת הבחירות היחסיות הנהוגה בישראל, ודגל בבחירות אזוריות רוביות, בדומה לשיטה הבריטית. הוא דגל בחלוקת הארץ לאזורים, כאשר המפלגה המנצחת בכל אזור, תקבל את כל המושבים של האזור. מטרתו הייתה להנהיג בדרך זו שיטה דו-מפלגתית. מתנגדיו טענו שמטרתו היא להנהיג שיטה חד-מפלגתית.

שוב ושוב העלה בן גוריון את ההצעה והיא תמיד נפלה. למפלגתו, מפא"י, לא היה רוב מוחלט בכנסת, והן האופוזיציה והן השותפות שלו לקואליציה התנגדו להצעה והפילו אותה. המפלגה היחידה שהצטרפה למפא"י בתמיכה בחוק, הייתה הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית שהתמזגה בתוך הליכוד.

לאחר מספר ניסיונות להעביר בכנסת את שינוי שיטת הבחירות, יזם בן גוריון משאל עם בנושא. הוא טען שמן הראוי שהעם יהיה הפוסק, באיזו שיטה הוא מעוניין לבחור את נציגיו. ב-1958 העלה מקורבו, יוסף אלמוגי, הצעת חוק לקיום משאל עם על שינוי שיטת הבחירות. המפלגות שהתנגדו לשינוי, התנגדו גם למשאל עם. בראש המתנגדים עמד... ראש האופוזיציה מנחם בגין. כמובן שהוא לא נימק את התנגדותו בהתנגדות עקרונית למשאל עם, שהרי הוא היה מזוהה יותר מכל מנהיג אחר עם רעיון משאל העם.

רק המאבק על הגולן, הניב חוק יסוד המנהיג משאל עם בישראל. החוק שהתקבל מתייחס רק לנסיגה משטח ריבוני. אני מקווה שהחוק יורחב לחוק יסוד משאל עם, המנהיג את משאל העם כחלק משיטת הממשל בישראל, ומסמיך את הכנסת להעביר למשאל עם כל נושא שהיא תחליט עליו.

* "שישי בגולן"