"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל,
אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". כך מסתיים ספר "שופטים". זה
הפזמון החוזר של הספר. זה הנראטיב שלו. זה הלקח מסיפורי האימה בפרקיו האחרונים.
ספר שופטים מציג לנו לאן אנרכיה מדרדרת
את העם ומכאן שאין מנוס מריבונות, מממלכתיות. אולם האם הפתרון הוא דווקא מונרכיה, דווקא
מלך, דווקא שלטון שושלתי? הרי הניסיון של עם ישראל, הוא שעד תקופת השופטים עמדו בראשו
שני מנהיגים ענקים, ושניהם לא היו מלכים. משה ויהושע לא העמידו שושלות. בניהם לא ירשו
אותם. משה זיהה את הפוטנציאל של יהושע, הכשיר אותו לאורך ארבעים שנה וסמך עליו את חכמתו
ונבואתו טרם הסתלקותו. ואילו יהושע לא הכשיר מחליף, והתוצאה הייתה אנרכיה.
הלקח הוא הנהגה של האיש הראוי ביותר בדורו.
לקח נוסף הוא בניה והכשרה של המנהיג הראוי ביותר בדור הבא. הלקח הוא שהגדולה המנהיגותית
אינה עוברת בגֶנים. אז למה דווקא מלך?
סיימנו את ספר שופטים, עברנו לספר שמואל,
נכנסנו לפרק ב', והנה אנו נחשפים לסיפור של שושלת. עלי הוא הכהן הגדול, ובכל המסופר
על אודותיו, אין בו דופי. ואילו בניו – בני בליעל מושחתים. מה הלקח?
הלקח ברור. התנ"ך מאותת לנו ש"מלך
ככל הגויים" הוא סכנה. כבר התורה מגבילה את המלך, מכפיפה אותו לחוק, מעקרת את
כוחו המוחלט. ובפרק הזה, בעידן בניית התודעה בצורך בחזרה לשלטון מרכזי, התנ"ך
מזהיר אותנו מפני שלטון שושלתי.
האם עם ישראל יקלוט את הרמז?
*929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
