שמואל הכתיר, כמי שכפאו שד, או ליתר דיוק כיוון שכפאו האל, את שאול
למלך. שפת גופו הסגירה את סלידתו מהמעמד, מרעיון המלוכה, מהעם שדרש מלך ומהמלך
עצמו. לא כי יש לו משהו נגד שאול באופן אישי. הוא פשוט מבין, שמיום ששאול מלך,
הוא, שמואל, לא יהיה עוד אותו שמואל. הוא יהיה מקסימום שמואל ב'.
גם שאול הבחין בכך, והבין שגיבוי, תמיכה, סיוע – משמואל הוא לא יקבל.
ההיפך הוא הנכון, שמואל רק יחכה לו בפינה ויצפה למעידתו. ויהי שאול כמחריש.
שאול מעדיף שלא להיכנס למאבקי שליטה עם שמואל, ומטקס ההכתרה הוא חוזר
היישר למשק המשפחתי. בכל בוקר הוא קם ויוצא לעמל יומו בשדה. עבר יום. עברו יומיים.
עבר שבוע, עברו שבועיים. חלף חודש, חלפו חודשיים. איפה שאול? צלם פפראצי צילם אותו
יושב על הטרקטור, מרוכז כל כולו בתלם שלפניו.
ושמואל חוגג. שמואל מרוצה. העם רצה מלך? העם קיבל מלך. הנה, הוא עצמו
יצא בסדר, הכתיר את המלך במו ידיו. אלא שהמלך ריבון בקושי על שני גמלים וגדי,
ואילו הוא, שמואל, ממשיך לשפוט את ישראל כמימים ימימה. לאט לאט העם יתרגל, רעיון
המלכות ישכח, שאול יהיה בקושי פסיק בהיסטוריה, ושמואל יחזור לתכנית שמואל א' –
וימנה את בניו לשופטים. אמנם בניו מושחתים, למרבה הצער, אך בכל זאת הם בניו. ואמנם
הוא לא אוהב מלוכה, אך הוא בהחלט אוהב שושלת.
והנה, נחש העמוני מאיים על יבש גלעד. ושמואל משוכנע שבמשבר הזה ייגנז
סופית חלום המלוכה. הוא ובניו ירוצצו את ראש הנחש ויובילו את העם לניצחון על עמון.
שאול ימצא את מקומו בפח האשפה של ההיסטוריה.
לתדהמתו, הדברים התגלגלו אחרת. וַתִּרְאוּ כִּי-נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן בָּא
עֲלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ לִי: לֹא, כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ". בני ישראל
חוזרים אל שאול, לוקחים אותו מאחורי הצאן והוא מוביל את עם ישראל לניצחון הגדול,
ומקבל את המנהיגות בזכות. נשות ישראל שרות: הכה שמואל במאותיו ושאול – באלפיו.
שמואל שומע, ויוצא למלחמת מאסף. הוא לא
יוותר בקלות. הוא יוכיח מי פה בעל הבית.
שמואל מזעיק את העם כולו לאסיפת חברים דחופה
– לשיחת נזיפה.
וכבר בראשיתו השיחה... לא ממש מדייק. הִנֵּה
שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ. באמת?!
לא כך כתוב בפרק ח'. שם מסופר בפירוש איך שמואל לא שמע בקול העם. גם כאשר אלוהים
שלח אותו לשמוע בקול העם, הוא הפר את ההוראה ורק הפחיד את העם ממשמעות השלטון
המלוכני. אלוהים שב והורה לו לשמוע בקול העם, ולא נותרה לו ברירה אלא לשמוע בקול
האלוהים.
מעניין באיזה טיעון אלוהים שכנע את
שמואל להיענות לדרישת העם. כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם.
כלומר... זה לא כל כך נורא.
המשך הנאום של שמואל מוזר מאוד. הוא
משביע את העם להצהיר שהוא, שמואל, לא גנב דבר מן העם, שידיו נקיות. מה זו שאלת
הקיטבג הזאת? מי האשים אותו? למה הוא זקוק לאישור הזה? אולי הוא מבין שהעם דרש מלך
אחרי שהוא מינה את בניו המושחתים לשופטים, ליורשיו? הרי נציגי העם אמרו לו בפירוש:
"הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה-לָּנוּ
מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ". זה לא אני, זה הבנים שלי, אמר אריק שרון.... אה,
סליחה. שמואל.
הוא נוזף בהם ושב ונוזף בהם על כך
שדרשו מלך, ואת דבריו הוא מגבה במיצג הפחדה באמצעות איתני הטבע. וכיוון שלא קם אף
חכם שיאמר לו "לא בשמים היא", הוא ממנף את הנס שחולל להחזרת מעמדו.
"גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא
לַיהוָה, מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם". אמנם חטאתם, אבל אני חנון
ורחום, ואמשיך להתפלל למענכם. הרי ראיתם כעת איזו השפעה יש לי למעלה. "וְהוֹרֵיתִי
אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה". אני, ולא המלך. "אַךְ יְראוּ
אֶת-יְהוָה וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל-לְבַבְכֶם, כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל
עִמָּכֶם. וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ, גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ". אתם עומדים למבחן. האם תלכו בדרך הרעה – דרך המלך, או בדרכי. ואם לא
תלכו בדרכי, גם מלככם יספה. מלככם, לא מלכי. אין הוא מלכי. הוא מלככם. אני מעל
המלך. על פי יישק דבר. ואם המלך יסטה, זה יהיה סופו.
****
חבל. זה יכול היה להיות אחרת. לא מלך ככל הגויים, העומד מעל החוק,
שהוא מקור החוק, על פיו יישק דבר ומעמדו כמעמד אל. מלך ישראל, על פי התורה, הוא
מלך הכפוף לחוק, כפוף לתורה, מוגבל בצבירת כוח ובשימוש בכוח. המודל הביזורי של נביא
ומלך, מנהיג רוחני ומנהיג פוליטי וצבאי, יכול להיות מודל מופתי.
אילו שמואל כיבד את שאול, קיבל על עצמו לחנוך אותו, ללוות אותו,
להדריך אותו, לסייע לו, לגבות אותו...
אבל כנראה ששמואל לא קורץ מן החומר הראוי.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
