* כאיש אחד – מתקפת הטרור הקשה, הדוחפת פלשתינאים – ילדים, נערים ומבוגרים, נשים
וגברים, לאחוז סכין, מספריים או את הגה המכונית ולרצוח יהודים, היא תוצאה של הסתה
נוראית. ליבת ההסתה הזאת יצאה מישראל, מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שכמוהו
כפלג הישראלי של דאעש, במסגרת העלילה השקרית: "אל אקצה בסכנה".
בצדק ובאיחור ניכר מדינת ישראל החליטה להוציא את הארגון הזה אל מחוץ
לחוק. זהו צעד מובהק של דמוקרטיה מתגוננת, כיוון שחופש הביטוי אינו יכול לכלול
הסתה לרצח יהודים.
מדאיג ומאכזב, שהנהגת ערביי ישראל, בראשות יו"ר ועדת המעקב ח"כ
לשעבר מחמד ברכה, בוחרת להזדהות עם הארגון המסית והקיצוני הזה. ברכה צעד בראש
הפגנה כשידיו משולבות עם ידיו של השייח' המסית ראאד סלאח; ברכה האתאיסט הקומוניסט
צעד בראש הפגנה קנאית אסלאמית של אספסוף הצווח סיסמאות קרב ג'יהאדיסטיות:
"ברוח ודם נפדה את מסגד אל-אקצה". "כולנו מאוחדים כאיש אחד",
אומרים מנהיגי ההפגנה. כלומר, כל ערביי ישראל הם כאיש אחד, והאיש האחד הוא הקנאי
המסית ראאד סלאח וארגונו הבלתי חוקי.
איך מצפים ערביי ישראל שמדינת ישראל, שהחברה הישראלית, תתייחס אליהם,
כאשר בעיצומה של מתקפת טרור שבה יהודים נרצחים מדי יום, הם מפגינים "כאיש
אחד" בהזדהות עם הטרור ועם האויב? האם הם אינם מבינים שבכך הם גוררים
התייחסות אליהם בהכללה, "כולם אותו הדבר", שהרי הם עצמם אומרים זאת? הם
אינם מבינים שכאשר בעיצומה של מתקפת טרור הם מפגינים הזדהות עם האויב, הם גורמים
לחברה הישראלית להתייחס אליהם כאל אויב?
וכמו תמיד, מ-1948 ועד 2000, אח"כ הם מייללים.
* ארגון חולה – המהומה המכוערת בצמרת המשטרה, סביב פרשת הניצב, בהמשך לשבע פרשיות-ניצבים
קודמות, מעידה עד כמה משטרת ישראל היא ארגון חולה. זוהי הוכחה מדוע אסור היה למנות
את המפכ"ל החדש מתוך המשטרה.
* הסף הפלילי והרף הנורמטיבי – האם ינון מגל עבר עבירה פלילית? איני
יודע מה תעלה החקירה, אך ספק בידי אם מה שהתפרסם הוא פלילי. אדרבא, דומה שמגל מודע
לגבולות החוק, כיוון ששתי הנשים שדיווחו על מעשיו סיפרו שהוא אמר להם,
"עכשיו, כשאיני הבוס שלך, מותר לי". כלומר, הוא מודע לרף הפלילי של יחסי
מרות. נראה שהוא פעל כאילו היה לו עו"ד צמוד, שהצביע לו על הגבול, והוא מתח למקסימום
את התנהגותו, בלי לחצות אותו.
אולם כאשר מדובר באנשי ציבור, באנשי חינוך ובגורמי אכיפה, איננו צריכים
להסכין עם כך שהסף הפלילי יהיה הרף הנורמטיבי. עלינו לצפות ממנהיגי ציבור ליותר
מאשר לא להיות עבריינים פליליים.
יחסו המחפיץ והבהמי של ינון לנשים, מעיד עליו שאינו ראוי למנהיגות ואינו
ראוי להיות איש ציבור, גם אם יתברר שלא עבר על החוק.
* סוף הקריירה הפוליטית – קראתי התייחסויות שונות על פיהן ינון מגל לא
יינזק מן הפרשה, ואף אמירה המסבירה את ההערכה הזאת בכך שאורן חזן רק התחזק מן
הפרשיות שהוא קשור אליהן.
התחזית שלי הפוכה. גזרו ושמרו – עתידם הפוליטי של ינון מגל ושל אורן חזן
כבר מאחוריהם.
יש הבדל בין השניים. ינון מגל לקח אחריות על מעשיו, הביע חרטה, התנצל
וביקש מן הציבור הזדמנות לתקן את דרכיו. תגובתו ראויה לאין ערוך משל קודמיו איציק
מרדכי, משה קצב וחיים רמון. לעומתו, אורן חזן רק מחציף פנים ומשתלח בגסות וביהירות
בכל מי שמעיר לו, כולל יו"ר הכנסת אדלשטיין, שר הביטחון יעלון וסגן שר האוצר
יצחק כהן.
ובאשר לעתיד, אין לי ספק שינון מגל לא יהיה מועמד לכנסת הבאה. הוא לא
יהיה בשנית משוריין של בנט, ואם יתמודד בפריימריז – לא יבחר. אני בספק רב אם ישלים
את הקדנציה ולא אופתע אם יפרוש בקרוב, במיוחד אם תגענה עדויות נוספות נגדו.
מעונשו של אורן חזן לא ניפטר כנראה עד סוף הקדנציה, אך אין סיכוי שהוא
יבחר שוב בפריימריז בליכוד.
* טרף קל – ח"כ יואב קיש, נאמן למצפונו, לא הצביע בעד שינוי חוק
הגיוס. בתגובה, הדיח אותו צחי הנגבי, יו"ר הסיעה, מחברותו בוועדות הכנסת, ללא
הגבלת זמן.
טוב, הוא לא אורן חזן, שממשיך לכהן בכל הוועדות הנחשקות ביותר בכנסת,
אותן סחט באיומו להפיל את הממשלה התלויה
באצבעו. אין לו אלוהים, ולכן נתניהו והנגבי מפחדים להתעסק אתו. לקיש יש מצפון,
ולכן הוא טרף קל.
* חרפה – במאמרו ב"ישראל היום", מוטי גילת הוציא לי את המילים מהפה: "חשבנו
שהוא הליצן החדש של הכנסת, האוויל התורן של הספסלים האחוריים, הפרחח גס הרוח שהגיע
בטעות לבית המחוקקים. חשבנו שהוא ישעשע אותנו קצת ויהפוך לאפיזודה חולפת.
טעינו: ח"כ אורן חזן הוא כבר לא בדיחה. הוא אסון. הוא חרפה. הוא אדם
שאין ולא תהיה מחילה על הלעג שלו לחברת הכנסת הנכה מ'יש עתיד' קארין אלהרר. אדם
כזה צריכים חברי הליכוד בכנסת להרחיק משורותיהם בדרך זו או אחרת. לא לשתוק, לא
לברוח, לא להסתתר מאחורי הגינוי של ראש הממשלה.
ההתנהגות שלהם בלתי נתפסת. אנשים עלובים, בלשון המעטה".
אני מסכים עם דבריו, אך ראוי להחריג מן הביקורת הזאת את יו"ר הכנסת
יולי אדלשטיין. אדלשטיין מקפיד למנוע מהפרחח גס הרוח לנהל את ישיבות הכנסת, בתוקף היותו
סגן היו"ר - אחד התפקידים שסחט מנתניהו באיימו להפיל את הממשלה. אדלשטיין
גינה אותו במילים חריפות, והיטיב להגדירו בביטוי המקראי המדויק "שור מוּעד".
* חשדהו – לפני כעשר שנים, כאשר שירתתי כמנהל מתנ"ס הגולן, הייתי שותף
למאבק נגד כוונת האוצר להפריט את החברה למתנ"סים. היה זה בתקופה של ריסוק
מדינת הרווחה בשיטת "הפרט כל מה שזז", בדרכם של שר האוצר נתניהו וממשיך
דרכו אולמרט, אבל רעיון העוועים של הפרטת החברה למתנ"סים היה הזוי במיוחד. שם
הקוד היה "מכרוז". כלומר, ייאסר על הרשות המקומית להעדיף את המרכז
הקהילתי, ויהיה עליה להוציא את פעילות התרבות, הנוער, הספורט וכו' למכרזים, שכל
אחד יוכל להתמודד עליהם. המתנ"סים הם מרכזים קהילתיים, עם הנהלה ציבורית של
אזרחים – תושבי הרשות, הרואה ראיה קהילתית רחבה ופועלת למען הקהילה וצרכיה. אך המתנ"ס
לא יוכל להתחרות עם איזה קבלן מפעיל חוגים שיציע הצעה זולה, שבמחירה הזול מתמצית
כל עדיפותה. מדובר בפגיעה אנושה בחיים הקהילתיים בישראל.
מי שהוביל את רעיון ההפרטה היה החשכ"ל, החשב הכללי באוצר.
החשכ"ל היה אלוף העולם בהפרטות והמוציא לפועל שלהן. ויקרא שמו בישראל ירון
זליכה. כל מי שפנינו אליו בממשלה, מראש הממשלה שרון ומטה, אמר שזהו רעיון אבסורדי
ולא ייתן לו יד. אך זליכה בשלו – דבק ברעיון בדבקות דתית, דבקות משיחית של מי
ששליחותו היא להפריט הכל, בשם התחרות הקדושה.
בסופו של דבר, המזימה לא יצאה לפועל.
כאשר אני שומע את ירון זליכה הנובו-חברתי – גם כאשר הוא משמיע דברים של
טעם וגם כאשר אני מסכים עם דבריו, מפלס ה"חשדהו" שלי כלפיו גבוה יותר
ממפלס ה"כבדהו".
* לוקחים אחריות על האזור – אשכול הגליל המזרחי, הוא התארגנות של 17 רשויות
מקומיות, ובהן שתי ערים, שלוש מועצות אזוריות, שש מועצות מקומיות יהודיות ושש
מועצות מקומיות ערביות ודרוזיות, שלקחו על עצמן לשתף פעולה בקידום האזור כולו.
היוזמה החלה כהתארגנות וולונטרית, ועברה להתארגנות סטטוטורית מוכרת על ידי המדינה.
מועצות מסוג המועצה האזורית גולן, הנחילו לאזור כולו את התפיסה, ששינוי לא יבוא
באמצעות התבכיינות ומלחמות להשגת תקציבים ממשלתיים, אלא באמצעות לקיחת אחריות של
ההנהגה על האזור, עיצוב חזון, קביעת מטרות ויישומן. כאשר כך פועלים, רותמים גם את
המדינה.
ואכן, מתחולל שינוי אזורי אדיר, בעיקר ביוזמות נפלאות של האזור כולו והן
בשינויים ברשויות חלשות שהנהגתן החליפה דיסקט.
ביום רביעי נערך סיור של מליאת המועצה האזורית גולן בחצור הגלילית ובצפת.
היה מרשים ומרגש להיווכח בשינוי ובקפיצת המדרגה באותן רשויות, ואני מאמין שהשינוי
בדימוי שלהן יבוא במהרה, בעקבות המעשים.
גולת הכותרת של הסיור הייתה בבית הספר לרפואה בצפת, שהינו מנוע צמיחה
אדיר לגליל, בתחום הדמוגרפי, החברתי, הכלכלי, החינוכי וכמובן הבריאותי. היה נפלא
להיווכח בתפיסה הקהילתית של המוסד ותרומתו לצפת ולאזור כולו. היה מרגש לראות את
תרומתו להחזרת מוחות – מדענים, חוקרים ורופאים שירדו מן הארץ וחזרו עם הקמתו,
ודווקא לפריפריה הצפונית, לגליל המזרחי.
התכניות האזוריות נועזות, מרחיקות ראות, בעלות מעוף והן מבשרות שינוי
גדול לא רק לגליל, אלא לחברה הישראלית כולה.
* הישג מדיני – כאשר אלכסיס ציפראס עלה לשלטון, התנבאו הכל שמנהיג השמאל הרדיקאלי
האנטי ישראלי עלה לשלטון, ולכן ירח הדבש ביחסים עם יוון תחת ממשלתה
הסוציאל-דמוקרטית הגיע לקצו, ונחזור לתקופת העוינות שאפיינה שנים רבות את יחסה של
יוון לישראל, אם לא גרוע מזה.
השבוע ביקר ציפראס בישראל, לביקור ידידותי ומוצלח מאוד. בביקור סוכם על
שדרוג היחסים בכל התחומים ובעיקר בתחום הכלכלי, ובין השאר דובר על רכישה מאסיבית
של גז טבעי מישראל. כן, סוכם על פגישה קרובה של מנהיגי ישראל, יוון וקפריסין
להעמקת שיתוף הפעולה בין שלוש המדינות.
ועוד השבוע – מנכ"ל משרד החוץ דורי גולד ערך ביקור באבו-דאבי ובו
סוכם על פתיחת נציגות ישראלית רשמית גלויה באבו-דאבי, לראשונה. אפילו
"הארץ" (!) הכתיר את הידיעה במילים "הישג מדיני".
אנו שומעים כל העת על הבידוד המדיני של ישראל, על צונאמי מדיני, על קריסה
מדינית, על קריסת היחסים עם ארה"ב (נבואת זעם שהופרכה לחלוטין) וכו'. נכון,
יש קשיים מדיניים. יש פה ושם הישגים לאסטרטגיית דרבן של יצירת דה-לגיטימציה
לישראל, כולל הישגם הגדול ביותר, לפני שבועות אחדים – החלטת האיחוד האירופי על
סימון מוצרים ישראליים ממזרח ירושלים, הגולן ויו"ש. אך התמונה הכוללת הרבה
פחות שחורה, הרבה יותר מורכבת, ולבטח רחוקה ת"ק פרסה מנראטיב ה"בידוד
המדיני". אני יודע שיש בתוכנו מי שהעובדות הללו מתסכלות ומאכזבות אותם. אגב,
להערכתי, החלטת סימון המוצרים תישאר ברובה על הנייר, למגינת לבם של אוהדיה בתוכנו.
* יורים בצנחן - בקורס צניחה למדתי, שעל פי אמנת ז'נבה אסור לירות בצנחנים בעת צניחתם.
אף פעם לא התייחסתי לכך ברצינות. הרי מדובר בלוחמים מעולים, חמושים, הצונחים כדי להילחם
בך. מה, תעשה "פוס" בשל הפייר-פייט? האויב יירה בנו בצדק, וגם אנו היינו
נוהגים כך במקומו.
אך כאשר ראיתי את הירי המטורף לעבר הטייס הרוסי שצנח ממטוסו שיורט, הזדעזעתי.
כאן מדובר בניסיון לרצוח שבוי או פצוע.
* טמטום פוסט-קולוניאליסטי – בכתבה מעניינת ב"הארץ"
מדווחת טלי קרופקין על ביטול חוג ליוגה לסטודנטים באוניברסיטת אוטווה בקנדה,
בעקבות מחאה. הטעם למחאה היה שהיוגה היא שריד לקולוניאליזם מערבי המהווה ניכוס
תרבותי וגניבת מנהגים שנלקחו מתרבויות אחרות, והנו "רצח עם תרבותי... חלק מהתרבויות האלה
חוו דיכוי ורצח עם תרבותי, והוגלו לתפוצות בגלל קולוניאליזם ועליונות מערבית,
ועלינו לזכור זאת כשאנו עוסקים ביוגה".
דומני שהסיפור הזה מעיד איך קיצוניות מביאה לטמטום. הרי בסופו של דבר
מדובר בעיקר בטמטום. והטמטום הזה הוא אנטי תרבות. הרי היוגה היא תרבות. הפצתה היא
מעשה תרבותי. בראיה הגיונית, הפצתה והפופולריות שלה היא ניצחון לאלה שהתרבות הזו
היא יצירתם. לעומת זאת, חסימת תרבות, איסור על עיסוק בתרבות מסוימת ולמידתה, היא
מעשה אנטי תרבותי.
הפצת תרבויות בין עמים ואימוץ מוטיבים מתרבות אחת בקרב תרבויות אחרות,
היא היופי שבתרבות. בתרבותנו היהודית הדבר נקרא "יפיפותו של יפת באוהלי
שם", כלומר היופי באימוץ דברים יפים מתוך תרבויות לא יהודיות (יפת) אל תוך
התרבות היהודית (שם).
התנגדות להפצת תרבויות מאפיינת גורמים פונדמנטליסטיים, שמרנים קיצוניים,
קנאים. למשל, קנאים פונדמנטליסטים יהודיים החרימו את אבי ההשכלה היהודית, משה
מנדלסון, בשל תרגום התנ"ך לגרמנית. מנדלסון היה יהודי דתי שהקפיד על קלה
כחמורה, אך האמין בהשכלה הכללית, בשילובה בחיים היהודיים ובהפצת רעיונות היהדות
מחוץ לגדרות העם היהודי.
וכך, שוב אנו חוזים ב"חוק הרדיקלים השלובים" – כאשר הפנאטים של
גישות "שמאל", במקרה זה - של ה"פוסט-קולוניאליזם", מתחברים עם
הקנאים הפנאטים של השמרנות והדתיות.
* ריאליטי אחר – את סלידתי מתרבות הריאליטי, מתעשיית הריאליטי, הבעתי פעמים רבות בשנים
האחרונות. עוד יותר מכך, הבעתי את סלידתי משימוש בילדים לתעשיית הריאליטי. מכאן,
שיחסי לתכנית "בית ספר למוסיקה" היא מראש שלילית, נגועה בדעה קדומה.
איני מרבה לצפות בטלוויזיה, בשל חוסר זמן וסדרי עדיפויות אחרים. אולם
בביתי התכנית הזאת אהובה, וכך יצא לי לאחרונה לצפות בה מעט – שיר פה, שני שירים
שם, ואני מודה שככל שצפיתי בתכנית, נוכחתי שמה שראיתי שונה ממה שחשבתי ושיניתי את
דעתי. לא על הריאליטי, לא על השימוש בילדים, אלא על התכנית הזאת.
אני רואה בה יותר חינוך מריאליטי. באמת, יש בה חניכה אמתית לילדים
מוכשרים, וטיפוח האיכות והכישרון, בהרבה פחות תחרותיות, ללא תופעת ההדחות; אני
רואה בתכנית האהבת המוסיקה הישראלית על הילדים המשתתפים בה ועל הילדים הצופים בה.
בליל שבת זכיתי לצפות בביצוע איכותי ומרגש מאוד, של האחים כל טוב, אח
ואחות דתיים בהדרכת יהורם גאון, של שירם הקסום של נתן אלתרמן וסשה ארגוב "שיר
משמר". איזו הרמוניה! איזה עיבוד קולי! איזה כישרון! ואיזו אהבת אח לאחותו
ואחות לאחיה. מקסים.
נזכרתי שרוגל אלפר, בהתנשאות אופיינית ושנאה ובוז לכל דבר ישראלי,
בביקורת הטלוויזיה שלו ב"הארץ", כינה את התכנית "פדופיליה ברשות
החוק". כנראה שכל מה שרע בעיניו הוא טוב.
* פגעה וברחה - נסעתי בכביש 20 (נתיבי איילון) דרומה, בואכה מחלף השלום, בנסיעה אטית יחסית
בשל עומס תנועה. לפתע, רכב לפניי עבר לנתיב שלי ואילץ אותי לבלום בלימת חירום. הרכב
שאחרי לא הספיק ונכנס בי.
זה היה באמצע כביש 20 העמוס לעייפה. סימנתי לנהגת שנכנסה בי שנרד במחלף הצדה,
לבחון את הנזק ולהחליף פרטים. היא הנהנה והצביעה לכיוון שהצבעתי. אותתה, פנתה במקביל
אליי, ואז פתאום חתכה חזרה לנתיב שמשמאלה וברחה הלאה. הספקתי לרשום את מספר הרישוי
של מכוניתה.
כאמור, הנסיעה הייתה אטית. לא נגרם כל נזק לרכב, אף לא שריטה. מה שנשאר הוא
רק תחושת הגועל מהתנהגותה של אותה נהגת, שפגעה וברחה.
ובאשר למספר שרשמתי... לא עשיתי אתו כלום. לא שיימינג (כמובן) אך גם לא
תלונה למשטרה. איני בטוח שגילית בכך אזרחות טובה.
* ביד הלשון
מעשה בלעם – קוסם-העל המקראי בלעם, שהיה ידוע ומוכר בכל המזרח הקדמון, נשכר בידי
מלך מואב כדי לקלל את ישראל. בלעם בא לקלל ויצא מברך וחלק מברכותיו נכנסו לסידור
התפילה היהודי עד עצם היום הזה.
הביטוי "מעשה בלעם" מתאר צעד שנועד להזיק למישהו והוא מועיל
לו. בא לקלל ויצא לברך.
נקווה שההחלטה האנטישמית לסמן מוצרים ישראליים שיוצרו במזרח ירושלים,
בגולן ביהודה ובשומרון תביא לעליה משמעותית בקנייתם ולשגשוג של המפעלים באזורים
המוחרמים.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
