הבלוג של אורי הייטנר

במאמר הביקורת שלו על ספרה של רבקה חגג "המלכה משומרון", "מתחת לעור של הרוע", מציג ירון אביטוב את הרומן המקראי על איזבל כהחמצה, כיוון שהוא דבק בנראטיב התנ"כי על אודות איזבל. לטענתו, כדי לדעת שאיזבל היא מרשעת איומה די לנו בתנ"ך ואין צורך ברומן. אביטוב טוען שכך מוצגת איזבל גם ביצירות אמנות ישראליות אחרות, ובין השאר הוא מונה את שירו של עקיבא נוף, "חבר הכנסת המזמר", בלשונו.

"איזבל" של עקיבא נוף הוא בדיוק ההיפך מן התיאור הזה. עקיבא נוף מציב בשירו נראטיב חתרני תחת הסיפור המקראי, שבו איזבל היא הדמות החיובית ו"בני הנביאים" הם הרעים. איזבל מוצגת כבת מלך אצילה ויפה, שנפלה קורבן לשנאת זרים ולקנאות דתית בישראל, שיוצגה בידי בני הנביאים. היא הייתה "זָרָה וְנָכְרִיָה, בַּת מֶלֶךְ צִידוֹנִים" ועל כך היא נרדפה בידי בני הנביאים, שבאירוניה הוא מתאר אותם כ"הַצוֹדְקִים תָּמִיד בַּכֹּל" ומתאר אותם כמי ש"יוֹדְעִים הַכֹּל, רַק לֹא לִמְחוֹל", הרי הם נביאים של "אֵל קַּנָּא וְנוֹקֵם".

כיוון שגורלה של איזבל נחרץ, המשורר קורא לה לא לנסות להתנגד, אלא להכות בהם בנשק שבקנאותם הם אינם יכולים להכיל – חיוך:

הִנֵּה הֵם מְטַפְּסִים, בְּחֲצְרוֹתַיִיךְ שׁוֹעָטִים,

מַלְכָּה, אַתְּ אֶת עֵינַיִךְ תְּנִי בַּפּוּךְ,

הִנֵּה הֶם מִתְקַרְבִים, כְּבָר נִפְגָשִים הַמַּבָּטִים,

הָכִּי אֶת הַמּוֹרְדִים בָּךְ – בְּחִיוּךְ.

אני מודה שקשה לי עם הנראטיב שמציג עקיבא נוף ועם הצד שהוא תופס בעימות הזה. אבל זה שיר טוב ויפה, המעורר מחשבה.

* "הארץ" ספרים