הבלוג של אורי הייטנר

כשפרק בספר שמואל נפתח ב"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל", הפרק הזה לא יגמר טוב. הרי שמואל אובססיבי כלפי שאול, ולאורך כל תקופת מלכותו מנסה להכשיל אותו, מצפה למעידותיו ועושה הון מכל מעידה, שגיאה ותקלה. כאשר שמואל מצווה על שאול במערכה הראשונה, במערכה השלישית זה יגמר ב"וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל" – נתק מוחלט, שמשמעותו אי הכרה של שמואל במלכותו של שאול.

ובתווך, שאול מקבל משמואל הודעה על הדחתו. "מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל". שמואל אינו מסתפק באמירה הזאת, אלא מלווה אותה באקט שנועד לבזות את שאול ולהשפילו. "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְהוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם, וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ".

וכל אקט ההדחה הזה מוזר. הרי שאול כבר הודח. לאחר ניצחונו הגדול של שאול על פלישתים, חיפש שמואל ומצא פגם בהתנהגותו, וכבר הודיע לו: "וְעַתָּה, מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם.  בִּקֵּשׁ יְהוָה לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ, וַיְצַוֵּהוּ יְהוָה לְנָגִיד עַל עַמּוֹ, כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה".

כלומר, שאול יודע כבר שהוא מודח, אך האחריות מחייבת, והוא ממשיך להנהיג את העם ולהוביל אותו לניצחונות מזהירים על אויביו. ובכל ניצחון כזה, מחפש שמואל ומוצא פגם. שאול מכה עד חורמה את האויב האולטימטיבי של עם ישראל – עמלק. שמואל מתעלם מן הניצחון, ומגיב בנרגנות טיפוסית על אפס קצה הריק של הכוס. שאול לא דבק עד הסוף בהוראת ההשמדה – הוא לא הרג את אגג, מלך עמלק, ולא השמיד את הצאן והבקר.

****

אם אנו כבר עדים לעימות חזיתי בין שאול לשמואל, חבל שהוא אינו על עניין מוסרי. למשל, אילו הורה שאול להרוג רק את הלוחמים העמלקים ולחמול על האוכלוסיה האזרחית או אפילו רק על הנשים והילדים, הייתה זו אמירה ערכית, שעליה ראוי לריב עם שמואל, ועליה ראוי גם להיענש ולאבד את המלוכה.

אך שאול לא חמל על הנשים והילדים, אלא על המלך. באותם הימים המלך היה גם מפקד הצבא, כלומר האדם האחרון הראוי לחסינות. שאול, שהורה להשמיד את כל אוכלוסיית עמלק, חמל דווקא עליו. ודומה שיש בכך איזו הסתאבות – מין קסטה של מלכים, המנסים להעניק לעצמם חסינות, בחינת שמור לי ואשמור לך. זה כבר לא נשמע טוב.

גם את ההימנעות מהשמדת הבהמות שאול אינו מנמק בשיקולים מוסריים, כמו צער בעלי חיים, או בשיקולים הגיוניים – מה חטאו הצאן? הוא מצדיק את השארתם בחיים, ככניעה שלו לרצון העם להקריב את הצאן והבקר קרבן לאלוהים.

אולם הרצון הזה לפחות הניב את הפרי היפה והחיובי בפרק הזה – אמירה ברורה של הנביא נגד פולחן הקורבנות כתחליף לתוכן הרוחני של החיים היהודיים. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה? הִנֵּה, שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב - מֵחֵלֶב אֵילִים". איזה יופי. רק חבל שהפסוק הזה מתבזבז על מצוות השמדת עם ולא על מצוות של צדק ומוסר. את זה משאיר שמואל לנביאים אחרונים.

מתנה נוספת שאנו מקבלים בפרק זה מפיו של שמואל, היא האמירה: "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר".

* 929