הבלוג של אורי הייטנר

הח"כ המוביל היום את חוק הלאום, שראש הממשלה הבטיח לקדם, הוא השר לשעבר אבי דיכטר, חבר סיעת הליכוד. אולם מי שהוביל את הצעת החוק המקורית לפני שתי כנסות, לא היה איש הליכוד, אלא דווקא חבר בסיעת "קדימה". היה זה ח"כ ... אבי דיכטר.

כאשר דיכטר הציע אז את הצעת החוק, חתמו עליה ח"כים רבים ממפלגת העבודה ומ"קדימה", ובהם נחמן שי, מאיר שטרית ואחרים. אך מי שהתייצבה נגדו בתוקף ובלמה אותו, הייתה יו"ר "קדימה" ציפי לבני.

הדברים הללו מוכרים וידועים. מה שפחות ידוע, הוא שדיכטר לא היה הראשון שאמור היה להעלות את החוק. אמנם הצעת החוק המקורית אמורה הייתה לצאת מאותה סיעה, "קדימה", אך לא דיכטר היה המוביל שלה. הובילה אותה ... ציפי לבני. היא, ולא אחרת.

איני מספר זאת כרכילות וגם לא כשעשוע טריוויה פוליטית, אלא כיוון שעובדה זו מטילה אור על מהות הצעת החוק, ומכאן, על הכיוון שלטעמי ראוי להמשיך בו עתה.

חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, נולד וקודם במכון לאסטרטגיה ציונית.

הפניה הראשונה להובלת החוק הייתה לציפי לבני, ולא בכדי. יוזמי החוק ראו חשיבות רבה בכך שהוא לא יתויג כחוק "ימני", אלא כחוק שמבטא את הקונצנזוס הלאומי של מדינת ישראל. מעבר לחשיבות שבעצם החוק – עיגונה בחוקה של זהות מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הייתה להצעת החוק חשיבות נוספת. המחלוקת ההולכת ומעמיקה בין "שמאל" ו"ימין" סביב סוגיית גבולות המדינה וההקצנה של כל מחנה, הנגרר אחרי הקיצונים בשוליו, הינה איום חמור על החברה הישראלית. שיח הקצוות הזה עלול למוטט את החברה ולהביא לקרע לאומי. לנוכח סכנה זו, ראוי לבחון יחד מה המכנה המשותף של הזרמים הציוניים השונים; מה מחזיק אותנו יחד, על מה אנו יכולים לשלב ידיים, להתעקש, להיאבק, להילחם יחד, גם כאשר אנו חלוקים בינינו בשאלת הגבולות. עמוס עוז אמר פעם שהציונות היא שם משפחה, ויש בה שמות פרטיים שונים – ציונות דתית וציונות חילונית, ציונות סוציאליסטית וציונות רוויזיוניסטית וכן הלאה. החוק נועד לגבש את המשפחה סביב המכנה המשותף שלה, המאפשר את קיומה, בלי לטייח את המחלוקת על הגבולות.

כאשר הוצע לציפי לבני להוביל את החוק, היא הרימה את הכפפה בשמחה. היו לה הערות שונות ותיקונים מסוימים, אך רוח החוק הייתה מקובלת עליה. הרי מה משותף למחנה שלתוכו גדלה וממנו פרשה ולמחנה אליו הצטרפה, אם לא ההסכמה על החזון הציוני, בדבר קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל?

הרגליים הקרות שקיבלה ציפי לבני, שלפתע מיאנה להוביל את החוק, היו אות מבשר רע. בהמשך הדרך ראינו שלא היה זה מקרי – לפתע הצעת חוק שנועדה לבטא את התשתית האידיאולוגית הציונית המשותפת לכולנו, ברוחה של מגילת העצמאות, הייתה לסלע מחלוקת קשה ומרה בין המחנות.

המחלוקת הזאת יצרה דילמה קשה. הימנעות מחקיקת החוק, תנציח את המצב האבסורדי, שבו חוקתה המתגבשת של המדינה (חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת בהדרגה) אינה מעגנת את מהותה של מדינת ישראל וזכות קיומה – היותה מדינת הלאום של העם היהודי. הימנעות מחקיקת החוק, מנציחה את המצב, שאין בחוקה הישראלית ביטוי לליבת הכרזת העצמאות: אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. יתר על כן, הימנעות מחקיקת החוק אחרי שהוא עלה על סדר היום והיה בראש סדר היום הלאומי – כמוה כהצהרה ישראלית נגד מהותה של המדינה. כאשר המלחמה הערבית הבלתי פוסקת נגד קיומה של ישראל נובעת משלילת זכותו של העם היהודי למדינת לאום עצמאית במולדתו – חוסר יכולת של מדינת ישראל לעגן זאת בחוק, הוא שבר לאומי ומכה אסטרטגית קשה למדינת ישראל. מצד שני, חקיקת חוק הלאום על חודו של קול, תוך התנגדות קשה וחריפה, בתוך מחלוקת הקורעת את החברה, אף היא נזק אסטרטגי חמור. אני יודע שיש בין אנשי הימין מי שחפצים בהליכה עם הראש בקיר והמשך החקיקה כמות שהיא, דווקא כדי שהחוק יבליט את השסע ויחריף אותו, והם יוכלו להציג בצהלה את השמאל הציוני כאנטי ציוני. אולם כיוון שאני משוכנע בציונותו של השמאל הציוני, אני מעדיף דרך אחרת, שתממש בצורה קצת שונה, את הכוונה היסודית של החוק, לבטא את הקונצנזוס הלאומי. לצערי, הרעל הפוסט ציוני חלחל לתוך השמאל הציוני והוא משפיע עליו, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בפולמוס על חוק הלאום, אך היסודות הציוניים לא התערערו, והיכולת לגבש מחדש את החוק כחוק קונצנזואלי חיוני גם כדי להציל את תנועת העבודה ומה שקרוי "שמאל-מרכז", מהמדרון החלקלק לעבר מחוזות הפוסט-ציונות.

****

אני מבחין בין שני סוגים של התנגדות לחוק הלאום. ישנה התנגדות עקרונית לזהותה של ישראל כמדינה יהודית. מאמרי המערכת של "הארץ" והכותבים המרכזיים של עיתון זה, הם ראשי המבטאים את הקו הזה. הם רוצים את ישראל כ"מדינת כל אזרחיה" – הגדרה שקרית, שכוונתה לבטא בשפה נקיה את ביטול הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית.

התנגדות מסוג אחר, היא באמירה שהחוק, העוסק אך ורק בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, מפר את האיזון שבין מדינה יהודית ודמוקרטית. אלה שמבטאים את הטענה הזאת, מאמינים שישראל צריכה להיות מדינת לאום יהודית, אך חוששים שחקיקת החוק בלי להגדיר במקביל את צביונה הדמוקרטי, הוא מזיק ואינו מיטיב לבטא את מהותה הרצויה והאמתית של המדינה.

בעיניי, אין הצדקה לביקורת הזאת. חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את אופיה הדמוקרטי של המדינה ולו בסעיף אחד מסעיפיו. הוא פשוט לא עוסק בכך, ואין סיבה שיעסוק בכך, כי עיגון אופיה הלאומי של המדינה אינו זקוק לבייביסיטר צמוד – הגדרתה הדמוקרטית. יתר על כן, חוקי היסוד של ישראל מעגנים את צביונה הדמוקרטי של המדינה, ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. מן הראוי לחזק את הדמוקרטיה הישראלית בחוקי יסוד נוספים: חוק יסוד זכויות חברתיות וחוק יסוד חופש הביטוי. אולם אין בחוקה כל ביטוי להיותה של ישראל מדינה יהודית, והחוק נועד לתקן את המעוות.

כאשר כתבתי על הרעל הפוסט-ציוני שחלחל לשיח הישראלי, התכוונתי בדיוק לכך – למצג השווא על פיו קיימת סתירה כלשהי בין מדינה יהודית ודמוקרטית, וכאילו יש צורך בפשרה ובאיזון בין השתיים. אין לכך שחר. אין חפיפה בין השתיים, פה ושם עלול להיווצר מתח בין ערך דמוקרטי זה לערך לאומי אחר, אבל בוודאי שאין ביניהם סתירה מהותית. אדרבא, ניתן וראוי לחזק במקביל, ככלים שלובים, הן את היותה של ישראל מדינה יהודית והן את היותה מדינה דמוקרטית. הרעל הזה חלחל גם לימין הישראלי, והדבר התבטא באמירות מזיקות של דוברי הימין בפולמוס על חוק הלאום, על פיהן החוק נועד לאזן את הצד היהודי במשוואה של ישראל שנוטה מידי לצד הדמוקרטי, שאך חזקו את החששות בשמאל ואת ההתנגדויות לחוק, כאילו הוא פוגע בדמוקרטיה הישראלית.

במצב שנוצר, את הדיון על החוק כמות שהוא, החליף דיון על דימוי שגוי שלו, כחוק הפוגע בדמוקרטיה. במצב שנוצר, אין מצב שניתן יהיה לחוקק את החוק בהסכמה רחבה. אם חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי יתקבל ברוב מצומצם ותוך מחלוקת קשה, נזקו עלול להיות גדול מתועלתו; דווקא כיוון שהוא בעיקר חוק הצהרתי.

לפיכך, ראוי לחשב מסלול מחדש. תחת חוק הלאום, יש לחוקק חוק יסוד המבטא את חזונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית ויהיה המבוא לחוקה. חוק זה יגדיר לראשונה בחוקה את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, את ההמנון, הדגל והסמל כסמליה היהודיים של המדינה, את מחויבותה לעם היהודי בתפוצות הגולה, את מחויבותה לפעול לעליית יהודים לישראל, את מחויבותה החוקתית לחוק השבות ואת כל עיקרי חוק הלאום. ובמקביל, הוא יעגן בחוקה את צביונה הדמוקרטי של המדינה, את מחויבותה לשוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומגדר, את מחויבותה לזכויות הפרט האוניברסליות, והכל - ברוח מגילת העצמאות.

סביב חוק זה ניתן יהיה לגבש קונצנזוס לאומי רחב ביותר, ולחוקק את חוק הלאום החיוני כל כך, בלי שהוא יעורר פחדים, שבלאו הכי אין להם אחיזה במציאות. 

* "שישי בגולן"