יוסי שריד היה יריב אידיאולוגי ופוליטי מר ועיקש של ההתיישבות בגולן. אך
הוא היה יריב בעל שיעור קומה. הוא היה בעל שיעור קומה כאינטלקטואל מזהיר, כאיש רוח
אמתי, כנואם דגול, כאוהב עברית ויודע עברית ובקיא בתרבות היהודית ויודע ללהטט
ברבדי השפה העברית. הוא היה בעל שיעור קומה כפוליטיקאי ערכי, נקי כפיים, שלא דבק
בו רבב, שתוכו כברו, שפיו ולבו שווים, שבצמתים שבהם היה עליו לבחור בין דבקות
באמונתו לקידום הקריירה האישית, הוא בחר באידיאולוגיה. יוסי שריד היה בעל שיעור
קומה, אך הוא היה יריב פוליטי ואידיאולוגי מר ועיקש.
המנהג היהודי היפה של "אחרי מות קדושים", הוא ביטוי לכבוד
האדם, ומאפשר לנו להעניק לנפטר חסד של אמת, באמירת שבחו והצנעת גנותו. המנהג ראוי,
כל עוד השבח הוא שבח אמת, כיוון שהדבקת תכונות פיקטיביות למנוח, אינה מכבדת אותו.
עשרות מאמרים כתבתי לאורך השנים שבהם ביקרתי בחריפות את שריד ותקפתי אותו, אך אני
עומד על כל דברי השבח שכתבתי, כיוון שהוא אכן ראוי להם. כך חשבתי גם בחייו, ולא
אחת כתבתי זאת לצד הביקורת.
המנהג של "אחרי מות", אין משמעותו זיוף בביקורת על דרכו של
המנוח. פטירתו של אדם, אינה הופכת את דעותיו לנכונות יותר מכפי שהיו בחייו, ואינה
הופכת את טעויותיו לצודקות. יוסי שריד נהג לומר, בענווה אופיינית: "נמאס לי
לצדוק כל הזמן". הוא טיפח תדמית של נביא זעם מודרני, שייסר את עמו בנבואות
תוכחה, וכיוון שעמו לא הלך בדרכו, כל דברי התוכחה התגשמו. אולם האמת היא, שבדרך
כלל יוסי שריד טעה. טעה והטעה.
בארבעת החודשים האחרונים, הוא הציג באובססיביות, בטור שלו
ב"הארץ" ובתכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, תאוריה על פיה
ממשלת ישראל וכוחות הביטחון אינם מנסים לתפוס את המחבלים הרוצחים, בני עמנו,
שביצעו את הטבח הנפשע, הצתת בית משפחת דוואבשה על יושביו. הוא עמד עם סטופר ביד
וספר את הימים שחלפו מאז הטבח והמחבלים לא נעצרו, וכל יום שחלף היה בעיניו
"הוכחה" לתאוריה שלו. מה הוא רוצה לומר? תהיתי. שממשלת ישראל תומכת
במציתי משפחות? שכוחות הביטחון רוצים שהמחבלים יסתובבו חופשי כדי שימשיכו לשרוף
תינוקות במיטותיהם? איזו מין טענה מרושעת זו?
והנה, בשלושת הימים האחרונים לחייו, החלו להיחשף פרטים על כך שגורמי
האכיפה שמים ידיהם על המחבלים. ביום שבו נפטר שריד, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות"
כתבה של אלכס פישמן, שתיארה את המאמץ חסר התקדים של השב"כ והמשטרה, שגייסו את
כל זרועותיהם לפיענוח הפרשה, והפכו אותה לתיק דגל. בימים אלה, כשהרצח הולך ומתפענח,
תהיתי האם יוסי שריד יביע איזו מילת התנצלות. לצערי, היה לי ברור שהוא לא יחזור בו
מהאשמות השווא החמורות, כמלוא הנימה.
אני רוצה להתעכב על טעויותיו הגדולות בנושא הגולן. יוסי שריד התנגד בתוקף
להתיישבות בגולן מיומה הראשון ועד יומו האחרון. הוא היה מהבולטים והבוטים בין
מחרחרי הנסיגה מהגולן.
ב-14 בדצמבר 1981, החילה הכנסת את ריבונות ישראל על הגולן, בשלוש קריאות
ביום אחד. ההצעה שבאה לכנסת במפתיע, בידי ראש הממשלה בגין, ביום צאתו מאשפוז בבית
החולים, פילגה את המערך. רוב חברי הסיעה תמכו בסיפוח הגולן ובין חבריה היו רבים
מיוזמי החוק, כולל ראש שדולת הגולן אברהם כץ-עוז, שדחפו בכל כוחם את קבלתו, ותבעו
תמיכה בו. והיו מתנגדים חריפים ובראשם יוסי שריד, שהיה אז במפלגת העבודה. כדי
למנוע מבוכה – פילוג סיעת המערך בנושא כה קריטי, התקבלה הצעה יצירתית של גד יעקובי
– הסיעה תחרים את ההצבעה והדיון, במחאה על כך שחוק כה חשוב מובא להצבעת בזק (כאילו
לא קדם לכך דיון ציבורי לאורך שנים). התוצאה הייתה מביכה הרבה יותר. המערך התפצל
לשלושה. הרוב כיבד את ההחלטה, אך חברי הכנסת כץ-עוז, שושנה ארבלי אלמוזלינו, דני
רוזוליו ויעקב צור הפרו את ההחלטה ותמכו בחוק. חברי מפ"ם (שהייתה חלק מן המערך
ולימים – חלק ממרצ) ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד החוק.
יוסי שריד לא נכנס לתוך האולם ולא התיישב על מקומו, בשל ההחלטה להחרים את
הדיון. הוא הילך הלוך ושוב, זועם כארי בסוגר, לאורך האולם מאחורי מושבי
הח"כים, ידיו בכיסיו, מקטרת בפיו ומפעם לפעם הוציא את המקטרת וקרא בקול
קריאות: "ממשלה מטורפת, מחרחרת מלחמה... אתם ממיטים עלינו מלחמה נוראה",
עד שנקרא לסדר שלוש פעמים. ובישיבת סיעתו, הוא דרש התייצבות נגד החוק, ולא חסך
במילים: "מול התנהגות של אדם חולה ומעורער [בגין א.ה.] התרופה היחידה היא
תגובה אחידה נגד החוק".
מלחמה נוראה לא פרצה כתוצאה מהחוק. להיפך, הגולן נשאר לאורך עשרות שנים
האזור השקט ביותר בישראל, גבול שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן. שריד
טעה והטעה.
****
השר לאיכות הסביבה יוסי שריד ערך
ביקור מקצועי בגולן. רוב הביקור התמקד בסוגיות המקצועיות, אך כמובן היה זה ביקור טעון
מאוד, כיוון שהוא נערך בעיצומו של המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, ושריד תמך
בהתלהבות בנסיגה ובחורבן מפעל ההתיישבות בגולן.
הביקור הסתיים בקיבוץ אורטל. שריד התקשה להסתיר את התפעלותו מהחדשנות של רפת
הצפון בנושא האקולוגי ובמחזור השפכים בטכנולוגיות המתקדמות ביותר לאותה תקופה (לפני
21 שנים). ולאחר מכן התכנסנו במועדון הקיבוץ לשיחה בסוגיות המדיניות, בהשתתפות ראשי
המועצות וראשי ועד יישובי הגולן.
וכך אמר שריד בדבריו: "נוהגים לומר עליי שאני פלשתיניסט. אבל האמת
היא שאיני פלשתיניסט. אני דווקא מגדיר את עצמי כ'סוריסט'. מה פירוש 'אני סוריסט'?
פירושו של דבר, שאני רואה את השלום עם סוריה כמטרה הראשית. ולמה אני 'סוריסט'? כי
אני יודע, שסוריה היא המפתח לשלום במזרח התיכון. שלום עם סוריה יביא לשלום בין
ישראל לבין מדינות ערב כולן. לעומת זאת, משלה את עצמו מי שמאמין שניתן להגיע לשלום
עם ירדן, בלי להגיע קודם לשלום עם סוריה".
הביקור נערך ביום רביעי. בשבת לפנות בוקר חלבתי באותה רפת, ושם שמעתי בחדשות
את ההודעה הסנסציונית על הפגישה הפומבית הצפויה לרבין וחוסיין בוושינגטון, שבה יסוכמו
פרטי חוזה השלום. בלי לסגת קודם מהגולן... שריד טעה והטעה.
****
הסיפור השלישי הוא מתקופת ממשלתו של אהוד ברק. שריד היה שר החינוך
בממשלה. ברק הוביל בנחישות חסרת תקדים מו"מ ממוקד לנסיגה מהגולן.
יהודה הראל ביקר באחד הימים בכנסת, במסגרת הפעילות נגד הנסיגה, ופגש
באקראי את שריד. שריד אמר לו בשמחה: "מהיום בעוד שנה, לכל היותר, יהיה שלום
עם סוריה". ובאומרו "שלום עם סוריה", ברור היה למה הכוונה, או
במילים אחרות, הוא איחל ליהודה הראל: "יחרב ביתך".
"בוא נתערב שאתה טועה", השיב לו יהודה הראל, ושריד קיבל את
ההצעה בשמחה. הם התערבו על ארוחה, באותו יום כעבור שנה. יהודה עדיין מחכה.
****
פתחתי את המאמר בדברי שבח על יוסי שריד, וברצוני להוסיף על כך שבחים
נוספים; להזכיר שבשנות השבעים הוא עלה עם משפחתו לקריית שמונה, עיר תחת מתקפת קטיושות
ותחושת הזנחה חברתית מצד ממשלות ישראל לדורותיהן, כדי לחיות בה שנה וללמד אזרחות,
לצד כהונתו כח"כ צעיר בכנסת. השנה התארכה לשלוש שנים.
בשנת 2000, לאחר התפטרותו ממשלת ברק, ובתקופה הקשה בגבול לבנון בחודשים
שקדמו לנסיגה, העתיק שריד את מגוריו למושב מרגליות. הוא חזר על המעשה בתקופת מלחמת
לבנון השניה.
פעולות אלו יפות ואציליות, הראויות לכל שבח.
אך כיוון שיוסי שריד היה בראש ובראשונה אדם אידיאולוגי ופוליטי, ראוי
לבחון גם את המעשים הללו על פי השקפת עולמו.
אילו, חלילה, יוסי שריד ניצח בהתערבות, חבריו באצבע הגליל היו היום
מוקפים ממערב ומצפון בחיזבאללה וממזרח - בדאעש. יוסי שריד טעה, וטוב שטעה. בזכות
טעותו, לא דאעש הם שכניהם, אלא אנו, תושבי הגולן הישראלים.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
