הבלוג של אורי הייטנר

אומץ הלב והטיפשות הן תכונות שאי אפשר להתעלם מן הזיקה ביניהן. בהנחה שהתבונה גורמת לאדם בראש ובראשונה להגן על חייו, על ביטחונו, על יקיריו, הרי שאדם המסכן את עצמו, אינו נוהג בהכרח בתבונה.

את אומץ לבו הנדיר של דוד פגשנו בקרב עם גָּלְיָת בעמק האלה. כל מי ששמע על כוונתו של דוד, ראה בצעדו מעשה טירוף וטיפשות. הסיכון שלקח דוד היה גדול. יתכן שהיה זה סיכון מחושב. מכל מקום, במבחן התוצאה, צעדו האמיץ היה הצלחה מפתיעה. הוא הכה את גָּלְיָת, היכה ברבבותיו והפך למנהיג הנערץ הבלתי מוכתר של העם.

אולם כעת הוא נרדף וחסר כל, המשיג בדרכי ערמה לחם והחשוב מכל – נשק. ולא סתם נשק – השלל האולטימטיבי, חרבו של גָּלְיָת.

וכאן הוא מבצע את הצעד המדהים, שללא ספק דורש אומץ רב, אך ניתן להטיל ספק בשיקול הדעת שקדם לו. האם היה זה צעד אחראי, או צעד פזיז ויהיר.

מכל המקומות בעולם, הולך דוד לחפש מחבוא דווקא אצל המלך הפלישתי אכיש, מלך גת. ההיגיון העומד מאחורי המעשה הוא חיפוש מחסה במקום המפתיע ביותר, שלא יעלה על דעתו של שאול לחפש אותו בו. שוב, חשיבה מחוץ לקופסה, שיקול דעת נבון.

אך מה הוא חשב לעצמו? שלא יזהו אותו? הרי כל פלישתים צפו בשידור חי בדו-קרב עם גָּלְיָת. כנראה שזה לא היה השיקול, אחרת לא היה הולך עם חרבו של גָּלְיָת.

דוד מסתכן, הולך אל לב מבצרו של האויב, זמן קצר אחרי שהרג את הסמל הגדול שלו – גָּלְיָת, כשהוא מנופף בחרבו. האם הוא חשב שיתקבל בהערצה, בתופים ובמחולות? הרי ברור שהוא בן מוות.

הפעם שיקול הדעת של שאול היה שגוי, והוא עלול היה לאבד את עולמו. אולם כשדוד הבין מה צפוי לו, הוא לא איבד את העשתונות ואִלְתֵר פתרון יצירתי.

אם מפחד גָּלְיָת "לוחמים זייפו ת'גיל" – כך כתוב במפורש, מפחד אכיש דוד מוריד פרופיל ל-21 באמצעות התחזות למשוגע.

האם התרגיל הזה יעבוד על אכיש?

ננסה לעקוב אחרי המתרחש במוחו של אכיש. רק לפני רגע אכיש חשב על התהילה הגדולה לה יזכה, במשפט הראווה שיערוך לדוד. משפט כזה לא ידעה פלשת מעולם. הוא אישית, המלך והשופט, ישפוט את מי שנֵטְרֵל את גָּלְיָת וחיסלו. קבל עם ועולם הוא יחקור אותו, יתחכם אתו, הכל יראו את מאבק המוחות בין השניים. הוא גם יפסוק את דינו של דוד, הוא גם יגזור את דינו והוא גם יהיה המבצע. באופן אישי. בחרבו של גָּלְיָת הוא ישסף את גרונו של דוד. "הכה דוד ברבבותיו?" אמר אכיש. "אני אכה במיליוניו!"

אבל... מה יש לו לעשות עם הדביל הזה, זב החוטם ונוטף הריר? איזה פייט יהיה כאן? איך זה ייראה? "איך אני אראה?!" חשב אכיש, "הרי אהיה למשל ולשנינה". "יאללה, תעיפו אותו לכל הרוחות", צעק בזעף על עוזריו. "מה אני צריך אותו? חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי?"

"היי", הוא נזכר כעבור שעה קלה. "החרב! מה עם החרב?", אבל זה כבר היה מאוחר מדי. דוד כבר היה במקום אחר.

דוד נהג בטיפשות וביהירות כשהלך לבדו לאכיש, אך משנחלץ מן המצר, ביטחונו העצמי ותחושתו שהאלוהים אתו התחזקו.

* 929