אנו
נושאים לפידים / מקהלת "קול ציון לגולה"
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 8.12.15
חנוכה הוא חג עתיר בשירים, רובם שירי ילדים, יותר מכל חג אחר. ומכל
שירי החנוכה, אני אוהב שיר מיוחד, הנושא מסר ציוני עמוק, המבטא את מהותה של המהפכה
הציונית – "אנו נושאים לפידים".
השיר הזה מתקשר לשני חגים. האחד הוא יום העצמאות, כיוון שנגינתו מלווה
את נושאי המשואות בדרכם להדליק את המשואה בטקס המעבר הממלכתי מיום הזיכרון לחללי
מערכות ישראל ליום העצמאות, והשני הוא חנוכה. והוא אכן ראוי לשני החגים הללו.
מפעם לפעם נשמעת ביקורת על השיר ועל היותו פס הקול של הטקס הממלכתי.
הביקורת נשמעת בעיקר מן המגזר הדתי, יש המכנים אותו שיר כפירה, כיוון שהוא כביכול
כופר בנס חנוכה – "נס לא היה לנו, פך שמן לא מצאנו". למשל, במאמר
שהתפרסם לפני שנים אחדות ב"מקור ראשון", נאמר שמטרת שירו של אהרון זאב היא להתכחש לסיפור נס חנוכה
ולכפור בו. כל כך חשוב לזאב להוכיח שלא היה נס, עד שהוא כתב על כך שיר, ש"הושמע
באירועי חנוכה של קיבוצי השמאל". מי שכותב כך, חוטא בפרשנות שטחית ורדודה,
ופשוט אינו מבין את מהות השיר ואת המסר שלו. כדי להבין את השיר, יש להבין את התקופה
וללמוד מה המסר שהוא רצה להעביר.
השיר נכתב בראשית שנות השלושים, בידי המשורר
והסופר אהרון זאב, לימים קצין חינוך ראשי הראשון בצה"ל. אגב, זאב כתב בעיקר
לילדים, ואני גדלתי על שיריו שקובצו בספר "פרחי בר". זאב היה מורה ומחנך
נערץ בבית הספר "בורכוב" של זרם העובדים, והוא כתב את השיר לכבוד מצעד
חנוכה של תנועות הנוער החלוציות, אגודת "הפועל" ותלמידי זרם העובדים
ברחובות תל-אביב.
זאב כתב שיר ציוני, המעלה על נס את המעשה
הציוני החלוצי האקטיבי של עליה לארץ ישראל, יישוב שממותיה והקמת המדינה בדרך, להבדיל
מן הפאסיביות החרדית של ישיבה בגולה וציפייה לגאולה נסית. טענתו של זאב, שאינה רק טענת
הציונות החילונית אלא גם הציונות הדתית, היא שאל לנו לצפות לנס, אלא עלינו לעשות מעשה.
המסר של השיר, הוא שאת הגאולה יביא המעשה האנושי. כל ניסיון לפרש את השיר שלא בהקשר
של הפולמוס הזה, והגדרתו כ"שיר כפירה", מחטיא את העיקר. ניתן לומר
שהגדרת השיר כשיר כפירה, היא כפירה בציונות.
השיר שאנו שרים, "אנו נושאים
לפידים", הוא הבית השני של השיר, ששמו הוא "הנס של הלב האמיץ".
מעניין, ששמו של השיר שמופיעה בו השורה "נס לא קרה לנו", הוא
"הנס". אז קרה לנו נס, או לא קרה לנו נס? מעניין.
בחלקו הראשון, הבלתי מולחן, מתכתב השיר
עם תפילת "על הנסים". וכך הוא נפתח: "הנרות הללו אנו מדליקים / על הנסים
ועל הנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה". ממש במילות "על הנסים". וכאן
מתרחשת תפנית מעניינת בעלילה. "ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש - / הנס של הלב
האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים,
חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון". זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו.
היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם זה נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית
בימים ההם, ואם זאת היכולת להתריס נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות,
בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. בלילות האפלים של שנות השלושים, כששמי אירופה קדרו
עם עליית הנאצים לשלטון והשואה המתקרבת והארץ בערה במאורעות תרצו-תרצט, התריס אהרון
זאב כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו
של העם היהודי לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי,
הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו
שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור, ויבוא!"
למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס...
הרי לא מצאנו פך שמן... במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ,
של הירידה לעמק והעליה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה.
על פי המדרש, האל גנז את אור בראשית שברא
ביום הראשון, שלושה ימים טרם בריאת המאורות הגדולים – האור שניתן לראות בו מקצה העולם
ועד קצהו, בשל חטאי דור המבול ודור הפלגה. האל גְנזוֹ לצדיקים לעתיד לבוא, כלומר בבוא
הגאולה. איך תבוא הגאולה? הגאולה לא תבוא בהמתנה לנס, קובע המשורר, אלא אנחנו החלוצים,
במעשנו הציוני, מביאים במו ידינו את הגאולה. "לעמק הלכנו, ההרה עלינו, מעינות
האורות הגנוזים גלינו". האור הגנוז לא יתגלה מעצמו. הוא גנוז במעיינות, שרק אם
אנו נגול מעליהם את האבן, כפי שיעקב גלל את האבן מעל פי הבאר, נגלה אותו, כלומר נביא
את הגאולה. הגאולה תבוא בזכות המאמץ והקרבן של החלוצים – "בסלע חצבנו עד דם".
העבודה מתישה, שוחקת, מעייפת ומשעממת, בחום הלוהט של הקיץ ובקור המקפיא של החורף, בתנאים
של דלות ורעב. מה שנותן לחלוצים את הכוח לעמוד בסבל, הוא האמונה היוקדת שלהם בכך שהם
עושים מעשה גדול, גואלים את עם ישראל. "בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור!" עבודתנו
הקשה, כותב המשורר, החציבה בסלע, תביא אותנו למעיינות האורות הגנוזים, שבהם ישוב ויתגלה
לנו אור בראשית. "ויהי אור!" גאולת עם ישראל לאחר 2,000 שנות גלות, כמוה
כבריאת העולם מחדש. את המעשה הזה, עלינו, בני האדם, היהודים, לעשות באופן עצמאי. יאמין
כל אחד בדרכו, במקומה ותפקידה של ההשגחה העליונה בתהליך; אין האמונה הזאת פותרת אותנו
מן המעשה.
זקני צפת נוהגים להתלוצץ שצפת שוחררה בתש"ח בזכות המעשה והנס.
המעשה – כל אותו היום אמרנו תהילים. הנס – הפלמ"ח הגיע וניצח את האויב.
האירוניה הדקה הזאת, מיטיבה להעביר בהומור את המסר ש"אנו נושאים לפידים"
מעביר בפאתוס ובקצב המארש. אין כל בעיה באמירת תהילים, באמונה בנס, היא אינה
מזיקה, ואולי אף מועילה כי היא מחזקת את האנשים. הבעיה היא בהסתמכות על הנס
ובהשתמטות מהמעשה הריאלי, כאן על פני האדמה. המעשה הריאלי, הוא זה שבאמת שחרר את
צפת, הוא זה שבו שחררנו את הארץ, בנינו אותה והקמנו את המדינה. המעשה הזה, הוא הנס
האמתי, נס שנעשה בידי אנוש, הנס של הלב האמיץ.
את השיר הלחין מרדכי זעירא – מארש דרמטי, המיטיב להעביר את המסר של
השיר ולסחוף את הציבור. אנו נשמע ביצוע משנות החמישים של מקהלת "קול ציון
לגולה". "קול ציון לגולה" הייתה תחנת שידור של הסוכנות היהודית,
ששידרה בגלים קצרים ליהודי הגולה, בשפות השונות. בשלהי שנות ה-50 מוזגה "קול
ציון לגולה" עם "קול ישראל". המסר של ציון לגולה, הוא ש"מי
אשר לב לו הצמא לאור, ישא את עיניו ולבו אלינו, לאור – ויבוא!"
המסר הזה תקף היום באותה מידה.
חג אורים שמח!
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר -
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -
וַיְּהִי אוֹר!