את הסיפור הזה לבטח רובנו מכירים. העליתי אותו השבוע על הכתב ופרסמתי אותו
כפוסט בפייסבוק:
בעת האבסת הפרות ב"רפת הצפון" באורטל, גילה הרפתן להפתעתו טלפון
סלולרי שהיה מגולגל זמן רב בתוך באלת החציר. הסוללה נטענה ומסתבר שהטלפון חי וקיים.
בעל הטלפון זוהה. מדובר בחייל צה"ל, שלפני שנה וחצי (!) הטלפון שלו נפל בעת פעילות
בתוך שדה חציר של יישוב בנגב. החציר נקצר ועמו הטלפון, ונארז בחבילת חציר. החבילה נמכרה
ונרכשה בידי הרפת. הטלפון אוחסן בתוך הערימה במשך חודשים רבים ורגע לפני שפרה אכלה
אותו חולץ, והוחזר לבעליו ההמום.
תהודת הפוסט הייתה גדולה מאוד – מאות לייקים, עשרות שיתופים ותגובות
רבות. ההדים הגיעו לגיבור המשנה של הסיפור (גיבור הסיפור הוא הטלפון), קצין
צה"ל שהנו בעל הטלפון. וזה הסיפור מנקודת המבט שלו:
"במחזור הראשון שלי כמפק"צ בקורס קצינים, היינו בסיור על גבול רצועת
עזה, והסברתי לאחד הצוערים איך מסתווים בשדה שיבולים. בחזור קלטתי שנפל הפלאפון בשדה,
וכל הפלוגה חיפשה את המכשיר, אך לשווא. בערך כחצי שנה ויותר לאחר מכן בוצע קציר החיטים
בשדה שהפלאפון אבד בו. הנקודה היתה נקודת התצפית 'חץ שחור', למי שמכיר, סמוך לעזה.
המכונה קצרה את החיטים ואיתם גם נאסף הפלאפון. משם החיטים עברו למכונה שהופכת את החיטים
לבלות. את הבלות לקחו כאוכל לפרות שנמצאות באורטל ברמה"ג. הרפתן הביא לפרות לאכול
מהחציר ובשאריות החציר זוהה על הברזנט עצם חריג. כשהתקרב, זיהה אייפון. הוא הטעין אותו
והתקשר לאבא שלי. הפלאפון תקין לחלוטין מלבד מכות יבשות. בוצעה חבירה לפלאפון.
כמה חודשים אחרי, הלכתי לקנות טבעת אירוסין לחברה שלי אצל קרובי משפחה. אחד
מקרובי המשפחה שאל מה הלוקיישן של ההצעה. אמרתי לו שחשבתי על כיוון יער אודם. קרוב
המשפחה מסר שיש לו חבר ילדות שגר באודם והוא רפתן באורטל שיוכל לעזור. מפה לשם גילינו
שהוא מצא את הפלאפון שלי. יצרתי עמו קשר שוב, והפעם כדי להציע נישואין לאשתי, ושוב
נסגר מעגל. וזה הסיפור המלא והמרתק".
וכך הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
גם המוצא הישר, אלעד ברטל, סיפר את הסיפור מנקודת מבטו:
הבוקר התחיל כמו כל בוקר שגרתי בשעה 3:00 בלילה. העמסתי כמה עגלות אוכל בכלי
שנקרא self. זהו כלי גדול, שמצויד בזרוע, שבסופה תוף גדול
עם המון סכינים, שמעבירים למסוע את המזון ופורקים אותו לאמבטיה גדולה, שבתוכה ישנם
מערבלים גדולים, גם כן מצוידים סכינים. בקיצור, לא מקום שאתה רוצה למעוד לתוכו. הכנתי
את עגלת העֶגְלות, שאחד המרכיבים העיקריים שלו הוא קש החיטה. לאחר שפרקתי את המזון
וניגשתי לקרב אותו, שיהיה נגיש וזמין לעגלות הצעירות, ותוך כדי הקירוב של האוכל הבחנתי
במכשיר. בהתחלה לא זיהיתי מה זה, אך כשירדתי מהכלי גיליתי מכשיר שחור-לבן. הטענתי
אותו ו... וצביה, אמא שלו, לא ענתה. אז התקשרתי ל'אבא עבודה' ומשם הכל היסטוריה".
איך כותב מיקי ב"קהילנט"?
מסתבר שגם מקום קטן כמו אורטל מייצר לא מעט כותרות.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
