מזה כ-30 שנה, אני קורא בכל טקס יום הזיכרון
באתר ההנצחה של קיבוץ אורטל את קינת דוד; קינתו של דוד על שאול ויהונתן, שנפלו בקרב
על הרי הגלבוע, במלחמה נגד הפלישתים.
למה הטקסט הזה מדבר אליי כל כך? למה אני
מתחבר אליו כל כך?
ראשית, אני נפעם מעצם החיבור לשאול
המלך ולדוד המלך, לאבותינו שחיו כאן בארץ ישראל לפני 3,000 שנה, לחמו עליה, דיברו בה
עברית, שרו בה בשפה שבה אנו שרים היום. עובדה זו נותנת פרספקטיבה אדירה למפעל הציוני,
למפעל חיינו. הקשר הזה כשלעצמו מעניק, בעיניי, ממד רב חשיבות ליום הזיכרון ומעניק משמעות
לתכניו.
אך לא פחות מכך הוא החיבור לקינה עצמה
– הן לתוכנה והן לאסתטיקה האמנותית – שירית שלה.
הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל,
אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים?
אַל תַּגִּידוּ בְגַת, אַל תְּבַשְּׂרוּ
בְּחוּצוֹת אַשְׁקְלוֹן,
פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים,
פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.
הֲרֵי בָגִּלְבּוֹעַ אַל טַל וְאַל מָטָר
עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְּרוּמוֹת
כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים, מָגֵן
שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן
מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת
יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר
וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָּשׁוּב רֵיקָם.
שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם
בְּחַיֵּיהֶם,
וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ.
מִנְשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ.
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה
הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים,
הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן.
אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה.
יְהוֹנָתָן! עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.
צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ
לִי מְאֹד
נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים.
אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ
כְּלֵי מִלְחָמָה?
יש בקינה הזו האדרת גבורתם של הלוחמים,
כבוד לנחישותם להילחם ולהקריב את חייהם ולא לסגת ולהיכנע. יש בו ביטוי לרעות ולאחוות
הלוחמים. יש בו כאב עצום על נפילתו של רע. יש בו קריאה לשמור על הגבול בין הבכי הטבעי
והמוצדק על החללים - "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה", לבין סטריפטיז
של התבכיינות פומבית המחזקת את האויב - "אַל תַּגִּידוּ בְגַת, אַל תְּבַשְּׂרוּ
בְּחוּצוֹת אַשְׁקְלוֹן, פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה
בְּנוֹת הָעֲרֵלִים". דוד מחבר בקינה את הצער על האבדן האישי והלאומי.
ולצד כל האמירות הללו, המחברות אותי כל
כך אל הטקסט, מופיעה בו קללה נוראה – "הֲרֵי בָגִּלְבּוֹעַ אַל טַל וְאַל מָטָר
עֲלֵיכֶם". אַל טַל וְאַל מָטָר – יובש מוחלט. אין חיים ללא טל ומטר. הביטוי הזה,
"אַל טַל וְאַל מָטָר", יחד עם ביטויים אחרים מתוך הקינה ("בְּחַיֵּיהֶם
וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ", "מִנְשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ",
"הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים", "אֵיךְ נָפְלוּ גִּיבּוֹרִים"
ועוד) קנה שבת בשפה העברית ונטמע במחזור הדם של התרבות היהודית ישראלית.
בשירה "כד הקמח", מתארת נעמי
שמר את המצב הקשה בימים בהם נכתב השיר במילים "ובימים האלה הקשים / ימי אל טל
ואל מטר". אחת השורות הנוראות בתולדות השירה העברית, היא הקללה שקילל אורי צבי
גרינברג את קיבוץ משמר העמק, בה הרחיק לכת אף מעבר לקללת דוד את הרי הגלבוע:
"אל טל בהריך, אל עץ ואל טף".
אולם קללת דוד את הרי הגלבוע היוותה בעיקר
אתגר לחלוצים, מיישבי העמק. הם ראו בהליכה דווקא לגלבוע ולעמק יזרעאל סמל להסרת הקללה
במו ידיהם.
בשירו "ברכה לעמק יזרעאל", כתב
קדיש יהודה סילמן, משורר, סופר ומחזאי בעברית וביידיש בראשית המאה ה-20:
תַּחַת הַר וְהַר גִּלְבּוֹעַ
בְּנֵי "אַל טַל וְאַל מָטָר"
בָּאוּ חֲלוּצִים לִזְרֹעַ
נָבוּ, נָאווּ גַּיְא וָהַר.
יַד חָלוּץ, אִם רַק עָמָלָה
יַד הָעָם זֶה בֶּן אַל מוֹת.
אֲדָמָה אֲשֶׁר קֻלָּלָה
הִיא בְּרָכָה וּשְׂדֵה תְּרוּמוֹת.
ואברהם שלונסקי, שישב בעין חרוד, למרגלות
הגלבוע כחבר בגדוד העבודה, רמז בשירו "זֶמֶר" ("לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים
יָרְדָה לִכְרֹעַ") לקינת דוד המתייחסת ל"הרי בגלבוע". שלונסקי כותב
"זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִּלְבּוֹעַ". ומכאן יש בתיאור מעין הסרת הקללה:
שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ
שׁוּב כְּאָז מוּל סַהַר זֶה וּתְכוֹל.
שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ
וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.
כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי הַזֶּמֶר,
כִּי צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה.
כִּלְרוֹעִים בְּחַג שֶׁל גֵּז הַצֶּמֶר
לָנוּ הַתַּגְמוּל
וְהַתְּרוּמָה.
ורמז קונקרטי יותר להסרת הקללה של דוד:
"... וַאֲנָחְנוּ / הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טָל / וְלִבֵּנוּ זֶמֶר?"
בשנים הקשות של מלחמת ההתשה, אזור הגלבוע
ועמק בית שאן בער. יצחק קינן, תושב בית שאן, מורה בבית ספר שהופגז ושלוש מתלמידותיו
נהרגו מפגז מרגמה (לימים כיהן כראש המועצה המקומית בית שאן) כתב בעקבות המקרה את השיר
"עמק שלי" , שהושר בפי להקת "הגבעטרון", אף היא מן העמק. בשיר
הוא עוסק בימים הקשים העוברים על העמק:
עמק האש, עמק הדם
זמר הקרב עוד לא נדם
עמק יפה, עמק שלי
יקרת לי, עמק שלי".
אולם בניגוד לקללת דוד את הרי הגלבוע, מסיים
יצחק קינן את שירו בברכה ושבועה:
השחר עולה, לעמק ניגר
המלך חזר אל ההר
גלבוע שלי - נשבעתי: מחר
תרווה רוב טל ומטר".
שנים ספורות לאחר מכן, כאשר 11 מבני בית
השיטה נפלו במלחמת יום הכיפורים, כתבה חברת הקיבוץ דורית צמרת קינה עצובה וקשה, אך
גם היא מבטאת מסר של המשך החיים והמשך קיומו של המפעל הציוני שהסיר את הקללה מן הגלבוע,
בשורה שהייתה לשם השיר: "החיטה צומחת שוב".
****
בספרו "לשם שמים", מספר הרב יגאל
אריאל מן המושב נוב שבגולן, את סיפורו של צעיר דתי לאומי, שלמד במשך שנה בישיבה חרדית
באחת מערי העולים בנגב, באמצע שנות השישים. באמצעות האירועים שחווה הנער, הוא מעמת
את השקפת העולם הדתית לאומית עם השקפת העולם החרדית.
חבריו של הנער לתנועת הנוער "בני עקיבא"
הקימו גרעין שהלך להקים את ההיאחזות מעלה גלבוע, על הגלבוע. הם ראו בכך אתגר חלוצי
בלתי רגיל, של יישוב אזור ספר שומם, ובכך – הסרת הקללה. אולם הרבנים החרדיים בישיבה
שללו מכל וכל את המעשה, וראו בו חוצפה: "חשבתם בכלל על השאלה אם אפשר להקים יישוב
בגלבוע? הרי דוד קילל אותו 'אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם'! אתם לא מפחדים מזה?"
לעומת זאת, כאשר גיבור הספר התייעץ בנדון עם הרב אלימלך בר שאול, רבה של רחובות ומחשובי
הרבנים של הציונות הדתית, באותה תקופה, תשובתו היתה הפוכה: "הרב התרגש מן היוזמה
להתיישב שם, ובירך בהתלהבות את הגרעין על המשימה החלוצית שהוא נוטל על עצמו. הוא ביטל
לחלוטין את כל החששות: 'קינת דוד אינה קללה, אלא הספד!' הפתיע אותי, 'דוד זכר את שממת
ההר ואת אופיו המדברי הבולט, ובדברי הקינה שלו הצביע עליהם כביטוי ציורי להשתתפות הטבע
באבל על מותו של המלך".
אפשר לחלוק על הפרשנות הזאת של הטקסט, אבל
הוויכוח על עצם ההתיישבות בגלבוע, הינו התגלמות הוויכוח ההיסטורי בין הציונות והחרדיות
בפרט, ובכלל – בין הציונות והגלותיות. הגלותיות היא הפחד המשתק מפני "העליה בחומה"
ואילו הציונות היא המעשה האקטיביסטי של לקיחת גורלנו בידינו, התרסה על קללות ושבועות
למיניהן, עליה לא"י, יישובה והקמת מדינה יהודית ריבונית בתוכה.
הגשמת הרעיון הציוני גבתה, גובה ולמרבה
הצער עוד תמשיך לגבות מאתנו מחיר דמים כבד. ביום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל,
ערב יום העצמאות של מדינת ישראל, אנו מציינים את מחיר העצמאות.
כאשר אני קורא, בטקס יום הזיכרון, את קינת
דוד, אני מתחבר אל דוד ואל הדברים שאמר. אך כאשר אני קורא את הקללה (כן, בניגוד לפרשנות
של הרב בר שאול, אני סבור שאין להתחמק מכך שמדובר בקללה) של דוד, אני שואב נחמה מכך
שהמעשה הציוני הסיר את הקללה בת שלושת אלפים השנה.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
