דוד שחרר את ירושלים, קבע אותה כבירת ישראל, שאינה שייכת לנחלתו של אף
שבט, אלא לכלל ישראל. הוא קבע בה את מקום מושבו ועתה, כדי לצקת גם תוכן רוחני
בבירה, הוא מעלה לירושלים גם את ארון הברית, שהיה עד כה בבית אבינדב בגבעה.
הניסיון הראשון להעלות את הארון כשל, וכעבור שלושה חודשים חזר דוד
לניסיון שני.
דוד המלך העלה את ארון הברית לירושלים.
הוא הלך בראש העם, כשהוא "מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר" סביבו, בלשון המקרא. אשתו,
מיכל בת שאול, ראתה זאת מן החלון, וככתוב: "וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ". היא
יצאה אליו ונזפה בו: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה
הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים".
ובלשוננו: איזה מין מלך אתה, שאתה ככה משתולל ורוקד כמו איזה פְרֶח מצוי. דוד אינו
מתבלבל ומשיב לה: "לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ,
לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה, עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה".
ובמילים אחרות: אל תשכחי שאלוהים בחר בי להחליף את אביך וביתו. אני רקדתי לכבודו. את,
אל תדאגי לכבודי. מיכל נענשה על התנהגותה בעקרות, וכך נמנע התיקון הגדול – צאצאים משותפים
של בית שאול ובית דוד, שיכלו לסמל את אחדות הממלכה, ואילו ירשו את המלוכה, אולי
הייתה הממלכה מאוחדת לדורות.
בשירה "למה צחקה מיכל?", נעמי
שמר מזדהה עם דוד. מוצא חן בעיניה, שהמלך מרשה לעצמו להתפרחח, לצחוק, לרקוד ולשמוח
עם העם. היא אינה אוהבת את הכבדות של מיכל, הקנאית למכובדות של בית המלכות. נעמי שמר
סבורה שהמלך מכובד דווקא בזכות עממיותו ויכולתו לשמוח יחד עם העם, כאחד העם. השיר הוא
דו משמעי – עוסק במקביל בדוד, ועוסק באמן בן ימינו, שתפקידו לשמוח ולשמח את העם, ודוד
נותן לו את ההשראה. "מה שטוב היה למלך / הוא טוב גם בשבילי".
מכיוון שנשמעת כאן נימה אפולוגטית, מיד
מתעוררת השאלה – מה מטריד את היוצרת? מישהו פקפק בזכותו של אמן לשמוח, לשמח ולהשתטות,
עד שהוא נזקק להיתלות באילן הגבוה ביותר, דוד המלך.
וכאן בא הסיפור. בפסטיבל הזמר והפזמון,
במוצאי יום העצמאות תש"ל 1970, הופיעה שלישיית "הגשש החיוור" בשירו
של עקיבא נוף "מים לדוד המלך". השלושה לבשו אפוד תנ"כי וחצאית קצרצרה,
ובתנועותיהם הניפו את ידיהם כלפי מעלה – לבושם התרומם אל על ו... ראו להם את התחתונים.
הקהל יצא מגדרו.
אולם מיד באה הביקורת – מה זה?! באירוע
ממלכתי כל כך מכובד, של יום העצמאות, בשיר על דוד המלך, בשידור חי בערוץ היחיד
בטלוויזיה, לנוכח כל עם ישראל בכ-100% רייטינג – ככה משתטים, מתפרחחים, מראים לקהל
את התחתונים?! לא יפה!
אבל נעמי שמר חשבה שזה דווקא יפה, ולא סבלה
את הנפיחות של הביקורת הזאת. ועל כך היא כתבה את השיר. המבקרים דיברו מלשונה של מיכל:
"זו בושה להתפרחח / באפוד כזה קצר / לפזז בלב שמח/ בתרועה ובקול שופר ... איך
זה לא תבוש, המלך". ואילו נעמי שמר והגששים משיבים בשמו של דוד: "תענוג להתפרחח
/ כשסביב המון חוגג / מישהו בשיר פוצח / ולבנו מתמוגג / וכשהרינה עוברת בקצווי השיירה
/ מתחשק לי עד הערב / איתם לומר שירה".
וכאן אפשר לשאול, האם רוצה נעמי שמר לרמוז
שגם לדוד המלך, רחמנא לצלן, ראו את התחתונים?
מסתבר שגם זה לא בדיוק המצאה שלה. חז"ל
הקדימו אותה, במדרש על אותה סיטואציה של דוד ומיכל. "כיוון שבא לירושלים, היו
כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות ולא אכפת לו". לא כל כך אכפת לדוד
שהנשים מציצות ורואות לו. מיכל היוצאת אליו לגעור בו, משווה בינו לבין בית אביה:
"היום נגלה כבודו של בית אבא. בוא וראה מה בינך לבין בית אבא: כל בית אבי היו
צנועים וקדושים. אמרו עליו על בית שאול שלא נראה מהם לא עקב ולא אגודל מימיהם – ואתה
עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים".
נעמי שמר כתבה ל"גשש החיוור"
שירים רבים. ב-1979 הקליטו הגששים תקליט שלם משיריה, שירים שכתבה במיוחד בעבורם, ובהם
"למה צחקה מיכל" - שיר נגד הפלצנות.
כשהחג היה בארץ
השמש בערה
כל העם עלה לרגל
ומילא את הבירה.
חלילים ותוף צלצלו
כינורות אמרו שירה
המלך השתולל לו
בראש השיירה.
אז למה צחקה מיכל?
למה צחקה מיכל לדוד?
זו בושה להתפרחח
ובאפוד כזה קצר
לפזז בלב שמח
בתרועה ובקול שופר.
הן לצחוק תהיה המלך
בעיני השיירה
איך זה לא תבוש המלך,
זה מה שמיכל אמרה.
מהו שענה דוד?
מהו שענה דוד למיכל?
תענוג להתפרחח
כשסביב המון חוגג
מישהו בשיר פוצח
ולבנו מתמוגג.
וכשהרינה עוברת
בקצווי השיירה
מתחשק לי עד הערב -
אתם לומר שירה.
זהו שענה דוד
זהו שענה דוד למיכל.
ומאז אני יודע
ומאז אני שקט
לכבוד לי לשמח
להצחיק ולרקד.
אז נגנו, נגנו לי הלאה
כינורות וחלילים
מה שטוב היה למלך
הוא טוב גם בשבילי.
זהו שענה דוד
זהו שענה דוד למיכל
ככה יאמר תמיד
ככה יאמר תמיד ובכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
