הבלוג של אורי הייטנר

כיצד היינו מצפים שינהג ראש ממשלה שהורשע בידי בית המשפט העליון בעבירת השחיתות החמורה ביותר – שוחד, ונשלח לכלא?

ראשית, כמובן שהיינו מצפים שפושע מושחת כזה לא יהיה ראש הממשלה, אבל אנחנו בחרנו בו והעלינו אותו לשלטון ולכן אין לנו להלין אלא על עצמנו.

ובכל זאת, למה היינו מצפים?

היינו מצפים שהאיש יעמוד מול המצלמות, ירכין את ראשו, יביע חרטה על מעשיו ויתנצל בפני הציבור הישראלי.

למצער, היינו מצפים שיחמוק מן הדלת האחורית למכוניתו, יחליק במהירות לביתו ולא יציג עוד את פניו בפומבי, מפאת הבושה.

אלא שבאולמרט עסקינן. אהוד אולמרט, האדם המושחת ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית הוא גם הפוליטיקאי הזחוח ביותר. וגם אחרי הרשעתו בשוחד ושליחתו לכלא, האיש יצא למסע ניצחון זחוח ומעורר קבס מכלִי תקשורת אחד למשנהו. הוא ועדת מעריציו ומקהלת עיתונאי-הצמרת, יחצני-הצמרת, פרקליטי-הצמרת וצמרתני-הצמרת המשרתים אותו נאמנה, יצאו כדרגם למסע הניצחון הזה. והגדיל מכולם עיתון הבית של אולמרט, "ידיעות אחרונות", שכדרכו המשיך להאדיר את הפושע, ויצא בקמפיין מחוצף נגד כבוד השופט דוד רוזן. ניתן לתמצת את המסע המבחיל של "ידיעות אחרונות" בכותרת מאמרו של שמעון שיפר: "הנאשם – דוד רוזן".

מסע הניצחון של אהוד אולמרט יסתיים ב-15 בפברואר, עת שער הברזל ייסגר מאחוריו והוא יכנס אחר כבוד למקום הראוי לו – בית הסוהר.

זאת, אף שערעורו נדון בפני הרכב סלחני מדי, סניגורי מדי, רך מדי של בית המשפט העליון; הרכב שרק הבליט את גדולתו של כבוד השופט דוד רוזן, גיבור המלחמה בנגע השחיתות, הגיבור הלאומי.

כל מי ששמע או קרא את תקציר פסק הדין של השופט רוזן במשפט "הולילנד", הבין שהרשעתו של אולמרט בשוחד היא מובנת מאליה. היא מובנת מאליה במבחן השכל הישר. היא מובנת מאליה כפי שאחד ועוד אחד הם שניים. היא מובנת מאליה, כיוון שמסכת הראיות מביאה למסקנה ברורה וחד משמעית – לא יכול להיות שמה שנראה שוחד, מה שמובן כשוחד, מה שכל בר דעת מפרש כשוחד, אינו שוחד. ולא יכול להיות שכאשר יש מי שנותן שוחד, ומודה שנתן שוחד, והוכח שנתן שוחד, וברור מי נהנה מהשוחד, וברור למה הוא נהנה מהשוחד – המשפט יסתיים בלי להרשיע את מקבל השוחד.

אולם המבחן המשפטי אינו זהה תמיד למבחן השכל הישר. יש שופטים הפוסקים בניגוד לשכל הישר.

תפקידה של הסניגוריה להטיל ספק. כולנו רוצים ומייחלים לכך שבכל שופט יהיה מן הסניגור, ולו כדי שאדם לא יישב בכלא באשמת שווא. והרי כבר הרמב"ם אמר שמוטב שאלף פושעים יהיו חופשיים, מאשר אדם חף מפשע אחד ייענש. אנו רוצים סניגוריה חזקה, אנו רוצים שופטים שיש בהם חמלה, אנו רוצים משפט המתבסס על ערכים כמו חזקת החפות, הזכות של נאשם לא להפליל את עצמו ומגבלות על היכולת להגיע לחקר האמת בשל כבוד האדם וחירותו. אולם הבעיה היא, שמי שמיטיבים לנצל זאת אינם העבריינים הקלים, אינם האנשים קשי היום שגורלם המר להם והם התדרדרו לעולם הפשע. יודעים לנצל זאת ברוני הפשע המתוחכמים, ראשי הפשע המאורגן וגם בכירי שלטון מושחתים. מדובר באנשים מתוחכמים ומיומנים, היודעים היטב כיצד לא ללכלך באופן אישי את ידיהם, כיצד להשתמש באחרים והם אף בעלי אמצעים לממן סוללות של טובי הפרקליטים וטובי היחצ"נים. התוצאה היא, שהצדק אינו נעשה, טובת הציבור נפגעת והשחיתות מקבלת חסינות.

השופט, הוא האיש שהחלטתו עשויה למנוע תוצאה כזאת. פרקליטות המדינה, בראשות משה לדור – פרקליט המדינה הקודם, ביצעה את מלאכתה נאמנה והגיעה לשורש האמת. מול צוות שופטים אחד היא לא הצליחה להביא להרשעתו של אולמרט, ומול שופט שני היא הצליחה להביא להרשעתו. גם השופט דוד רוזן יכול להיות ראש קטן, לתפוס מחסה מאחורי "הספק הסביר" ולזכות את אולמרט מחמת הספק, ומן הטענה שלא הוכח מעל לכל ספק סביר שאולמרט ידע...

השופט דוד רוזן נהג אחרת. רוזן זכר שהוא שופט ולא סניגור. הוא זכר, שעם כל הכבוד לספק הסביר, שליחותו היא לעשות צדק ולנקות את הממשל הישראלי מנגע השחיתות. הוא ידע, שהשכל הישר אינו מאפשר כל מסקנה אחרת מן העובדות שהוצגו במשפט, זולת זו שהנאשם קיבל שוחד. השופט דוד רוזן לא התחמק ולא הסתתר, הוא נהג בראש גדול, לקח אחריות, העז להחליט.

בכך מילא רוזן את שליחותו, ותרם תרומה משמעותית למאבק בנגע השחיתות. למרבה הצער, שופטי בית המשפט העליון נהגו אחרת. ואף על פי כן, יש לקוות שהשופט רוזן, במנהיגות שגילה, סימן נתיב שבו ילכו השופטים בעתיד. 

* "על השבוע"