הבלוג של אורי הייטנר

לפני ארבעה פרקים בלבד, קראנו את הפסוק המצמרר הבא: "הַפִּסְחִים וְ...הַעִוְרִים שְֹנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד".

ובפרק זה, מאמץ דוד את מפיבושת, בנו של אהוב-נפשו יהונתן, מצרף אותו לפמליית המלכות, מבטיח את קיומו כל ימיו ומעביר לבעלותו את כל אדמותיו של שאול. מפיבושת הוא נכה, פיסח, שאיבד את שתי רגליו בילדותו.

איך ניתן ליישב את הדברים?

פתרון א': בניגוד לאמור בפרק ה', הפסחים והעיוורים לא היו שנואים על דוד. כלומר, זו הייתה סתם השמצה. אבל... איזו סיבה יש לתנ"ך לטפול אשמה כזו על דוד?

פתרון ב': דוד חזר בתשובה. יתכן שיש לו רתיעה אינסטינקטיבית מפני בעלי מום, אך הוא התגבר עליה מתוך הכרה ששנאה כזו היא עוול, אינה הולמת אדם הגון ולבטח אינה הולמת מלך.

פתרון ג': אהבת נפשו ליהונתן חזקה דיה כדי שדוד יתגבר על סלידתו מנכים, כאשר מדובר בבנו של יהונתן. 

* 929