היא יושבה
לחלון / אריק איינשטיין
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 5.1.16
ב-3 בינואר חל יום הולדתו ה-77 של אריק איינשטיין, ונחגוג את האירוע
בשיר מתקליטו "חמוש במשקפיים". תקליט זה, שהוציא אריק ב-1980 עם מיקי
גבריאלוב, הוא אחד האהובים עליי ביותר מבין תקליטיו של אריק. הוא גם בעל משמעות
מיוחדת בביוגרפיה של אריק, כיוון שהמופע הנלווה אליו, "חמוש במשקפיים"
היה המופע האחרון שלו, וכפי שכבר סיפרתי, זכיתי לצפות בו. לאחר מכן, החליט אריק לא
לעלות עוד על במה, ועמד בהחלטתו זו עד יומו האחרון, למגינת לבנו – אוהביו ומעריציו
הרבים.
שיר הנושא של התקליט, "חמוש במשקפיים", הוא שיר אוטוביוגרפי
של אריק, ששמו נושא את המסר שלו; המקום המרכזי של לקות הראיה בחייו של אריק
איינשטיין. לא בכדי בחר אריק דווקא בשיר זה כשיר הנושא של התקליט והמופע. מחצית
שירי התקליט הם פרי עטו של אריק והמחצית השניה היא שירי משוררים – ביאליק, אלתרמן
ולאה גולדברג. מיקי גבריאלוב, המנהל המוסיקאלי והמעבד של התקליט, הלחין ששה מעשרת
שיריו, שלושה שירים הלחין שלום חנוך ושיר אחד – יוני רכטר. לשלושה מן השירים – "הכניסי
תחת כנפך", "היא יושבה לחלון" ו"ילדי ההפקר" קדמו לחנים
אחרים, ובתקליט זה הולחנו מחדש.
שלושה משירי התקליט הם של חיים נחמן ביאליק, בלחנו של מיקי גבריאלוב:
"הכניסיני תחת כנפך", "תאמר אהיה רב" והשיר שנשמע הערב –
"היא יושבה לחלון".
השיר הוא שיר אהבה, שהכותב שר על אהובתו
רחל (רחלה זה שם חיבה. האהובה מופיעה בשיר בשתי הצורות).
הוא אוהב אותה מאוד, אבל האהבה הזאת מורכבת
ומסובכת. ראשית, תדמיתה של רחל בעיני הסביבה היא שלילית. יש לה שם של מופקרת, של פרוצה
(אני מניח שהוא לא מתכוון לזונה במובן של מקצוע, אלא למי שאינה שומרת על תומתה, על
נאמנותה). הכותב מסרב לקבל את השמועות, שבעיניו הן לשונות רעות. בעיניו היא ברה = נקיה,
תמה. אני מרגיש שהוא אומר זאת בעיקר כדי לשכנע את עצמו, אבל עצם העובדה שהוא מזכיר
זאת, מעידה על כך שהוא עצמו מפקפק בביטחונו.
אבל זאת לא הבעיה היחידה שלו. הבעיה העיקרית
היא שמדובר בבחורה קצת חידתית, חמקנית. היא לא כל כך נמצאת, קשה לסמוך עליה, קשה לקבוע
אִתה. היא מהתלת בו בחוסר רגישות. "אם רחלה איננה, אנה אני בא?". המשפט
"אנה אני בא" הוא המשפט של יעקב כשנודע לו על "מותו" של יוסף.
כלומר ביטוי חריף מאוד של אבל, של אובדן. הוא מאוהב ברחל, אבל היא לא ממש אתו. היא
נמצאת ואינה נמצאת. קשה לסמוך עליה. הוא יגיע לפגישה אִתה, ולא יודע אם יפגוש אותה
או לא. עצם הספק, והתחושה הפסימית שלו שהוא לא יפגוש אותה, מכניסה אותו לדיכאון:
"מר לי מר, לבי היום עליי רע... אני אנה בא?"
וכך השיר מדלג מבית לבית – בין ההתמודדות
עם השמועות והרכילויות, שהוא אינו בטוח שהן לגמרי מופרכות, לבין הספק שלו אם היא באמת
אִתו. על מנת לשכנע את עצמו, הוא אומר לעצמו שבניגוד לרכילות של הבריות – רחלה לו והוא
לרחל. אך מיד... "מר לי מר", כי הוא לא באמת בטוח שהיא שלו.
הוא עומד לצאת עמה לטיול בשדה בערב, אך
בשל אי הוודאות אם היא באמת תבוא, הוא כבר רדוף במחשבות רעות, לפיהן הוא יאלץ לטייל
לבדו. ואז, איזה מין טיול זה יהיה? "רחלה אין עמי, אין עמי הנשמה". זה יהיה
סתם טיול טכני, ריק, ללא נשמה. כי הטיול אינו המטרה, אלא אמצעי להיות עם רחל.
הוא מנסה להעביר לרחל מסר דרך מחשבותיו,
או באמצעות הטבע – השיבולים, הגבעולים. הוא מבקש מהם למסור לה דרישת שלום "שאו
שלומי", ולהעביר לה את המסר, שהיא חייבת להגיע בזמן. אם היא תאחר, הוא יבין מכך
שאינה רוצה לבוא. ואם היא לא תבוא, זה יהיה סופו: "מתי במקומי", כלומר –
אמות על המקום, בו ברגע. הוא לא ימתין כדי לבחון האם היא רק מאחרת. הוא לא יוכל לשאת
עוד את הכאב. ולא ברור, אם כשהוא כותב "מתי במקומי", הכוונה למוות משברון
לב, או למחשבות אובדניות ואף איום בהתאבדות.
אני מדמיין את השיר בצורה הבאה: הנער קבע
פגישה עם אהובתו. הוא משתוקק לפגישה אתה ולטיול אתה. אבל מניסיונו, הוא יודע שקשה לסמוך
עליה. הוא הולך, וכולו נסער מהמחשבות הרעות. הוא מנסה, ללא הצלחה, לגרש את השמועות
על חוסר הנאמנות שלה אליו, על כך שאינה רק שלו. ככל שהוא מתקרב לפגישה, הולכת ומסלימה
תחושתו הקשה, תחושת האובדן, עד שהיא מגיעה למחשבות אובדניות אפילו אם תאחר מעט.
השיר הולחן לראשונה בידי דרורה חבקין ובוצע בידי ליאור ייני ובשנית
בידי מיקי גבריאלוב ובוצע בידי אריק איינשטיין. שתי הגרסאות יפות מאוד, שתיהן
מיטיבות לבטא את המסר של השיר, והן כל כך שונות זו מזו, רחוקות זו מזו, מה שרק
מעצים את עוצמתו של השיר, שניתן לפרש אותו בשני לחנים כה שונים, ושניהם כה
מדויקים. הלחן של דרורה חבקין סוער וקצבי המיטיב לבטא את סערת הנפש הגדולה של
המשורר. הלחן של מיקי גבריאלוב מלנכולי, נוגה, המיטיב לבטא את המצוקה הנפשית, את
הדיכאון בו שרוי המשורר.
מזל טוב לאריק איינשטיין. אנו, אוהביו, ממשיכים לחגוג גם אחרי מותו.
הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן
וְשׂוֹרְקָה שְׂעָרָהּ,
בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה
וּבְעֵינַי הִיא בָרָה.
מַר לִי מָר, לִבִּי
הַיּוֹם עָלַי רָע,
אִם רָחֵלָה אֵינֶנָּה –
אֲנִי אָנָה בָא?
פֶּה יֵשׁ לַבְּרִיּוֹת
וְהוֹלְכוֹת הֵן רָכִיל,
אַךְ רָחֵלָה לִי הִיא
וְאָנֹכִי לְרָחֵל.
מַר לִי...
בָּעֶרֶב כִּי-אֵצֵא
אֶל מִשְׁעוֹל הַקָּמָה –
וְרָחֵלָה אֵין עִמִּי –
אֵין עִמִּי הַנְּשָׁמָה.
שִׁבֳּלִים, גִּבְעוֹלִים,
לְרָחֵלָה שְׂאוּ שְׁלוֹמִי
וַעֲנוּ בִי: אִם תְּאַחֵר –
וָמַתִּי בִמְקוֹמִי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
