הבלוג של אורי הייטנר

אמר רב יהודה בר שילא, אמר רבי אסי, אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: הכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון תפילה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות.

תלמוד בבלי, מסכת שבת קכב

מה פירוש "אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם". מהו אותו "העולם הבא" שבו תוחזר ההשקעה?

באופן שבו אני תופס את האמונה היהודית, אין המדובר בחיים שאחרי המוות, בגן עדן או גיהינום וכד'. הקרן הקיימת לו היא עצם העולם שהוא משאיר אחריו לבניו, לנכדיו, לחברה כולה, לעם ולעולם. כלומר, להבדיל מהפרי או השכר שאדם מקבל לעצמו עכשיו – יש דברים שבעצם עשייתם הוא תורם את תרומתו ליצירת החברה הראויה, החברה הטובה, חברת המופת. זה שכרו.

אני מכיר שלוש רשימות לאותם דברים שהקרן עליהם קיימת לנו לעולם הבא. רשימה מוקדמת יותר, מהמשנה, רשימה מאוחרת יותר, מתפילת שחרית, והרשימה שהבאתי מן התלמוד.

ומעניין לראות מה יש ברשימה? עיון תפילה – זה בין אדם למקום, ואני מודה שזה פחות מדבר אליי. השכמה לבית המדרש וגידול הבנים ללימוד תורה – אלה החינוך, חינוך הדור הבא וגם הלימוד לשמו, ההעשרה, ההתמדה להשכים בבוקר לבית המדרש, אפילו לכמה דקות של לימוד לפני יום העבודה.

ושלושה דברים הם מצוות חברתיות. הכנסת אורחים – והכוונה היא לימים שבהם כדי לעבור ממקום למקום, אדם הלך ברגל, או אם היה עשיר יותר הלך עם חמור וגמל מרחק מספר ימים. הסגולה היא אירוח אותו אדם שעבר ליד ביתי, גם אם איני מכירו; לטרוח למענו, להאכילו ולהלינו, כשאני עצמי לא בדיוק עשיר ונהנה משפע; הן זאת למדנו מאברהם אבינו. ביקור חולים – ומדובר בתקופה שקדמה לרפואה המודרנית, והייתה סכנה בביקור חולים של הידבקות במחלה בלי יכולת להחלים ממנה, והביקור עצמו היה כרוך במצבים לא נעימים של אדם הסובל, נאנק בכאבים, אולי גוסס, ואין איך לשכך את כאביו, להרגיע את סבלו. ללכת ולבקר חולה כדי להקל על סבלו – זו סגולה גדולה.

והדבר השלישי – הדן את חברו לכף זכות. הדן את חברו לכף זכות יוצר חברה טובה יותר. אם אני, את, אתה והוא נדון את חברינו לכף זכות, וניצור חברה הדנה את האדם לכף זכות, תהיה זו חברת מופת.

ודוק – אין הכתוב מדבר בסגנון הפוסט-מודרניסטי: אסור לשפוט, אל תהיה שיפוטי. לא, מותר לשפוט וחובה לשפוט. הן אנו מצווים ב"הוכח תוכיח את עמיתך". הרי איננו חברה של כל אדם לעצמו, חוסר אכפתיות של אדם מחברו, שזו המשמעות של האיסור להיות שיפוטיים. מותר ורצוי להיות שיפוטיים, אך התלמוד מדריך אותנו איך לשפוט; לשפוט את חברנו לכף זכות. כלומר, לזכור שאף אחד אינו מושלם, לזכור שאני עצמי איני מושלם, שלכל אחד יש מעלות ומגרעות, כף חובה וכף זכות. חשוב להוכיח אותו על כף החובה, אך בשורה התחתונה, להשתדל לדון אותו לכף זכות; לראות את הטוב שבאדם. ולנסות להבין את הצדדים השליליים שבו, כדי לעזור לו להתגבר עליהם.

****

החברה הקיבוצית – מעצם טבעה היא חברה שיפוטית. היא שיפוטית כי היא שיתופית. היא שיפוטית בשל הערבות ההדדית – מעשהו של האחד, לטוב או לרע, משפיע השפעה ברורה על חברו ועל החברה כולה. ולכן מותר ורצוי להיות שיפוטיים. השאלה היא האם השיפוטיות היא לשם תיקון ושיפור, או כדי לחרוץ דינו של חברי ובכך לחוש נעלה עליו. התשובה לשאלה היא באופן שבו אני דן את חברי. האם אני דן אותו לכף זכות?

בקיבוץ, השיפוט החברתי הוא לעתים בעל משמעות מעשית, של גזר דין החורץ את עתידה של משפחה – ההצבעה על קבלה לחברות. ובעוד ביישובים קהילתיים, חוק ועדות הקבלה מגביל מאוד את היכולת לא לקבל אדם, במקרים מוגדרים וברורים על פי קריטריונים נוקשים המוגדרים בחוק ושניתן להגן על ההחלטה בבית משפט - בקבלה לחברות בקיבוץ, אין כל הגבלה.

אני מצביע על אדם ללא כל קריטריון מחייב, בהצבעה חשאית, על פי הבנתי. ודי בכך שמיעוט קטן יבחר לא לקבל מועמד, קטן בחצי מהרוב הגדול הרוצה בו, כדי שהוא לא יתקבל. עובדה זו מטילה אחריות כבדה מאוד על כל אחד ואחד מן המצביעים, הן כיוון שמדובר בדמות הקיבוץ והן כי מדובר בדיני נפשות.

****

בשיחות עם חברים, אני שומע לעתים טיעונים להצבעה נגד מועמד, כמו "הוא לא בא לי בטוב", "הוא לא מוצא חן בעיניי", "לא נראה לי". למה? כי לא נראה לי.

לעתים השיחה מתקדמת, ואני מצביע על הצדדים החיוביים במועמד, מציין את התרומה שלו לקיבוץ, את הנכונות שלו לעשות, ואני נענה ש"זה נכון, אני לא טוען שלא", אבל... יש בו גם פגם זה או בעייתיות אחרת. למה לוותר על הטוב שבו, בשל צדדיו השליליים? למה לא לראות את צדדיו החיוביים, את תרומתו הפוטנציאלית, ולהתמודד יחד עמו עם הצדדים הבעייתיים שבו (והרי צדדים בעייתיים יש לכל אחד מאתנו, מעצם היותנו בשר ודם).

ולעתים אני שומע אמירה כמו: "אחד מבני הזוג הוא נפלא, הוא מקסים אבל השני... זה לא זה". ולמה שנעדיף לאבד את הנפלא והמקסים, בגלל מי שלא מוצא חן בעינינו? למה שלא נקבל את זה שפחות מוצא חן, כדי שנתברך כולנו בפלא ובקסם?

בפרקי אבות נאמר: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והווי דן את כל האדם לכף זכות". קנה, בלשון המקרא וחז"ל = עשה. אנו עושים לנו חברים, חברים חדשים בקיבוץ, להתעשר מהם ולהעשיר אותם וליצור יחד אתם עתיד טוב לנו ולדורות הבאים. וכיצד נעשה זאת אם לא נדון את האדם לכף זכות?

****

ולהשכלה כללית, אלה אותם תוספות, בשני הטקסטים האחרים, לדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת להם לעולם הבא: כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, הכנסת כלה ולוויית המת.

הנה, על רגל אחת, דברים שאם נקפיד עליהם נהיה חברה טובה. ואחד החשובים שבהם הוא לדון את חברינו לכף זכות.

****

תפילת רבי אלימלך מליז'נסק:

אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ.