הבלוג של אורי הייטנר

"אשריי שזכיתי להיוולד בדור שבו נכתב הספר הזה".

הפרטיזן והמשורר הדגול אבא קובנר, חתן פרס ישראל לשירה, מי שנולד בדור השואה והתקומה והיה שותף באופן פעיל במרד הגטאות ובמלחמת השחרור, אמר זאת על ספרו של נתן אלתרמן "שירי עיר היונה". ספר זה, שיצא לאור ב-1957, לקראת שנת העשור להקמת המדינה, הוא האפוס הגדול של תקומת עם ישראל במולדתו; שירה גדולה המספרת את סיפור ההעפלה, המאבק בבריטים, מלחמת השחרור, הקמת המדינה והעליה הגדולה שיישבה את מרחבי הארץ.

אלתרמן לא בוש לבטא בהתרוממות רוח ובסערת רגשות ערכים כאהבת מולדת, שלילת הגולה, קיבוץ גלויות, מיזוג גלויות, כור ההיתוך, אהבת העם, יישוב הארץ, מלחמה צודקת. הוא יצק את שירתו ממעמקי לבו, מאמונה יוקדת בצדקת הציונות, בצדקת מאבקה ומלחמתה של ישראל.

קראתי לראשונה את הספר לפני 25 שנים. אלתרמן הוא המשורר הנערץ עליי מנעוריי, אך את הספר "עיר היונה", שלבו הוא המחזור "שירי עיר היונה", קראתי רק אז. קראתי – ונדהמתי, ונשביתי בקסמו. אני רואה ב"שירי עיר היונה" את פסגת יצירתו של אלתרמן. אני מזדהה לחלוטין עם דבריו של קובנר.

כשקראתי את הספר, תמהתי – מדוע לא למדתי את השירים האלה בבית הספר? מדוע לא הכרתי אף אחד מהשירים, זולת "ליל חניה" שהולחן והיה לשיר פופולרי? מדוע אין הספר הזה זוכה לפופולריות והכרה כמו ספריו האחרים של אלתרמן?

ככל שהעמקתי למוד, ובעיקר בעקבות הביוגרפיה של אלתרמן, שכתב דן לאור לפני שנים אחדות, הבנתי שאין זה מקרה. מהרגע הראשון, המיליה של קובעי הטעם הספרותי, לא אהבו את הספר, לא קיבלו את הספר. אלתרמן עוד נישא ברוח הגדולה של הקוממיות, ואילו הם כבר שקעו במדמנת הציניות, ובזו לפאתוס הזה.

"יתכן כי על שפת-המנונים אבד כלח", ניבא אלתרמן בשיר המסכם את הספר, את קבלת הפנים שהוא קיבל. הוא חשש, שאינו קולע לבון-טון של קובעי הטעם, ואכן, הם דאגו להדחיקו, כמי שפחדו מהשפעתו, כמעורר הרוח הציונית הלאומית בחברה הישראלית; רוח שבעיניהם היא "לאומנות", כביכול.

13 שנים לאחר צאת "שירי עיר היונה", שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, שבועות אחדים טרם מותו, כתב אלתרמן שיר נבואי – נבואת זעם על אודות הפוסט-ציונות, בטרם הרימה התופעה החולנית הזו את ראשה. נדמה לי, ששיר זה הוא גם תגובתו המאוחרת לקבלת הפנים ל"שירי עיר היונה". לא תגובה של עלבון אישי, אלא של חשבון נפש לאומי.

- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

לאחרונה יצאה מסכת "שירי עיר היונה", מאת מורי ורבי יריב בן אהרון. במסכת מבאר ומפרש יריב את כל שירי המחזור ומביא את מקורות היניקה מהם שאב אלתרמן את האסוציאציות, השפה והתוכן – התנ"ך, ספרות חז"ל, התפילה ושירת ימי הביניים. פעמיים ברציפות קראתי את המסכת, בשקיקה, מתוך רצון עז לנסוך בתוכי מרוחו הגדולה של אלתרמן, מרוחה הגדולה של שירתו.

בשבועות האחרונים, על רקע הפולמוס על "שוברים שתיקה", הפיצו תומכי הארגון הזה את שירו של אלתרמן "על זאת", שבו יצא בתקיפות נגד פשע מלחמה והשתקתו, במלחמת השחרור. אי אפשר להבין את השיר הזה, שלא על רקע האמונה הגדולה של אלתרמן בצדקת הדרך, בצדקת המלחמה, בצדקתה של מדינת ישראל ובצדקתו של צה"ל. מתוך אמונה יוקדת זו, הוא נלחם על מוסריותו, על מוסר המלחמה שלו. אלתרמן יצא נגד כל גילוי של גזענות, של שנאת זרים, של פגיעה בערביי ישראל. הוא כתב שיר חריף כששמע על טיול של תנועת הנוער שחבריו קטפו ללא רשות אבטיחים ממקשה של ערבי. מאבקו זה, שנועד לטהר את המחנה, בא מתוך מחויבות מוחלטת למדינת ישראל ואמונה גדולה, ללא סדק וספק, בצדקת הציונות, בצדקת המלחמה.

לו אך למדו אותם אנשים, אנשי "שוברים שתיקה" ותומכיהם, את "שיר היונה" והפנימו מקצת רוחו, היה בכך כדי לרפא את נפשם התועה, שהסיטה אותם מן הדרך.

יריב בן אהרון לא התמודד במסכת כלל בהשתקת הספר וסיבותיה. הוא פשוט הביא לנו את הספר, כדי לתקן את הקלקול הזה. והלוואי שיזכה הספר לתפוצה ולהשפעה הראויה לו.

* "שישי בגולן"